If Dreams Come True (ג'ון/פול) - פרק שביעי

אז כמו תמיד-

PG-13, הדר וBeatlboot כתבו, ג'ון/פול.

 

תהנו!

---

לקח לפול הרבה זמן לחשוב על זה, אבל בסופו של דבר, ג'ון היה זה שהתקשר אליו כדי להציע לו לעבוד ביחד על שירים ישנים עם חברים. זה קרה כחצי שנה אחרי שג'ון ויוקו נפרדו, והוא ומיי פאנג שכרו בית על החוף בסנטה מוניקה.

 

לילה לפני הטיסה, לאחר שפול חשב שהחלום שלו נעלם כבר מזמן, הוא חזר. האיש המוזר, ניפוץ החלון, הדם, הלימוזינה. בדרך כלל פול התעורר כשג'ון נפל בחצי חוסר-הכרה על הרצפה, אבל הפעם היה המשך אחר לחלום שלא נתן לו להתעורר.

 

פול עמד בחדר שהיה מואר מחלון פתוח אחד. שולחן יחיד עשוי זכוכית עמד באמצע החדר, ועליו עמדו בקבוק קולה חצי שתוי ורדיו. חוץ מהשולחן ושני הדברים שעמדו עליו, החדר היה ריק ולבן.

 

הוא התקדם אל עבר השולחן הלא-כל-כך-נקי ובחן את הרדיו הקטן והקולה שעליו. הוא הרים את הקולה ובחן אותה. מי שתה ממנה? הוא הניח את הבקבוק וניסה להפעיל את הרדיו, ללא הצלחה. הוא הניח אותו בחזרה על השולחן והסתובב כדי לצאת מהדלת כששמע קולות מוזרים מאחורי גבו. חלקים משירים, מילים ושורת מספרים חזרו על עצמם באקראיות.

 

8... 1... 2... 8... 0.

 

"Get back... get back... get back..." 

 

Charter Arms

 

"Monday, Monday... can't trust that day..."

 

Rosemary's Baby

 

8... 1... 2... 8...0...

 

.38 Special

 

"That will be the day when I die..."

 

MDC.

 

הדלת מאחוריו נטרקה בחוזקה. פול נלחץ, רץ אליה וניסה לפתוח אותה, אבל לא הצליח. פתאום השירים והמספרים השתתקו, והדבר היחידי ששמע מהרדיו היו חמש יריות.

 

פול התעורר. כשהבין סוף-סוף איפה הוא נמצא ויצא מהפאניקה, מיד יצא מהמיטה, התיישב על הכיסא, הדליק את המנורה הקטנה שמעל שולחן הכתיבה שלו ולקח דף ועט.

 

"אפס... שמונה... שתיים... אחד... שמונה." הוא לחש לעצמו כשכתב את המספרים באיטיות. הוא כתב גם את שאר השורות שהיו בחלום, והתחיל לחשוב מה כל זה אומר.

 

"'לא יכול לבטוח ביום הזה'... הוא ימות ביום שני. 'זה יהיה היום שבו אני אמות'..." ליבו של פול האיץ והוא נאנח אנחה כבדה.

 

"התינוק של רוזמרי, השמות האלה... גט באק, המספרים... מה הכל קשור?" חשב, ולאחר כמה שניות של בהייה בדף הוא הסתובב לרגע אל אשתו, שלא התעוררה מהאור הקטן שהדליק קודם לכן. הוא הסתובב חזרה ומחשבות רבות צצו במוחו.

 

"המספרים... אולי הם... תאריך?" הוא הסתכל על המספרים. "השמיני לפברואר 1918 כבר לא יהיה הגיוני..." הוא העביר את עיניו מהמספרים לשתי המילים הקטנות שנכתבו מתחתיהן.

 

"בטוח יש סיבה שהמספרים כתובים בסדר הזה... אבל מה?..."

 

"תחשוב, מקרטני..."

 

"Get back..." הוא לחש. הוא הסתכל שוב על המספרים וכתב אותן בסדר ההפוך.

 

"השמיני לדצמבר, 1980..." פול לא האמין. סצנה שלמה שנראית כמו קטע מסרט התגלתה אליו בחלום, ועכשיו הוא יודע בדיוק מתי זה יקרה.

 

"אוקיי... יש תאריך..." הוא נשם עמוק כשליבו דופק חזק ומהר. "נראה אותו אומר לי שאני מגזים..."

 

"עכשיו... התינוק של רוזמרי, צ'ארטר ארמס, .38 ספיישל... מה...? ומה זה MDC, לעזאזל?"

 

הוא חשב על הדברים האלה עוד קצת, אבל לא היה לו מושג מה הם קשורים לכל הסיפור. הוא החליט להשאיר את הדף על השולחן וללכת לישון. מחר בבוקר הוא כבר יברר את זה.

 

-

 

הבוקר הגיע, וכולם כבר סיימו להתארגן ליציאה לשדה התעופה.

 

"לין, יש לך דקה?" הוא לקח אותה הצידה.

 

"כן... מה קרה?"

 

"החלום... הוא חזר."

 

"מה?"

 

"כן, אבל הסוף היה אחר. זאת אומרת, במקום להתעורר אחרי שג'ון נופל, היה לו המשך... אבל הרבה פחות מציאותי משאר החלום."

 

"מה היה בו?"

 

"היה מן חדר כזה... והיה שם שולחן ורדיו. הרדיו הזה בהתחלה לא עבד, אבל פתאום הוא התחיל להשמיע דברים מוזרים... רגע, אני אראה לך, כתבתי את זה על דף." הוא רץ לחדר, לקח את הדף והעט וחזר לסלון, מתיישב על הספה והיא אחריו.

 

"תראי." הוא הושיט לה את הדף.

 

היא עברה עליו בהבעה מופתעת ומבועתת. "מה זה כל זה?..." היא לחשה.

 

"כל מה שהצלחתי למצוא זה שהמספרים האלה הם תאריך. השירים מראים לי מתי זה הולך לקרות, אבל... מה כל השאר קשור?"

 

"המ..." היא חשבה. "איפה ג'ון ויוקו גרו לפני שג'ון עזב?"

 

"בניו יורק... למה?"

 

"כן, אבל... לבניין ההוא קוראים...?" היא אמרה בטון שאומר לפול להמשיך את דבריה.

 

"הדקוטה. מה...?"

 

"בדיוק. התינוק של רוזמרי צולם בדקוטה."

 

"מה?"

 

"הסרט. הוא צולם שם."

 

"שיט... אז... זה אומר שאסור לו לחזור לשם."

 

"פול..."

 

"ברצינות. אולי אם נרחיק אותו משם... המעריץ לא..."

 

"הוא בכל זאת ימצא אותו, פול. זה לא המקום, זה האיש. הצלחת לראות מי זה יותר מהתיאור הכללי?"

 

"לא..." פול אמר באכזבה ונאנח.

 

"טוב..." לינדה קמה. "אני חושבת שאתה צריך לספר לג'ון כשנגיע ללוס אנג'לס. הוא בטח ידע מה לעשות. בנות! בואו, אנחנו יוצאים לאוטו."

 

פול חשב על זה לעוד כמה דקות והחליט שלינדה צודקת. הוא חייב לספר לג'ון, אבל... איך לעזאזל הוא יאמר לו שהוא יודע בדיוק באיזה תאריך ומקום הוא ירצח? הוא פחד שמצד אחד ג'ון ימשיך לא להאמין ומצד שני שג'ון יאמין לו יותר מדי...

 

הוא חזר למציאות כששמע את לינדה צופרת מהאוטו, לקח את המזוודות שהבנות לא יכלו לסחוב והארבעה נסעו לשדה התעופה.