PG-13, הדר וBeatleboot כתבו, ג'ון/פול.
תהנו! 
הבית המושכר על החוף בסנטה מוניקה נועד כדי שכל האמנים שאמורים לעבוד עם ג'ון יגורו ביחד לכמה זמן כדי להגיע לאולפנים ביחד, כשג'ון עובד עם הארי נילסון על האלבום החדש שלו. רינגו, קית' מון, הארי וקלאוס וורמן, כל אחד ביחד עם אשתו, היו אלה שגרו עם ג'ון ומיי במהלך ההקלטות.
ביום ההקלטות הראשון, כולם כל כך נהנו שאף אחד לא רצה לעזוב, אבל בסופו של דבר, רינגו וקית' יצאו העירה.
חצי שעה לאחר מכן נשמעו צעדים מהסלון. כולם הסתובבו כדי לראות מי מגיע, והופתעו מאוד לגלות את הביטל לשעבר ואשתו, פול ולינדה מקרטני. דממה נפלה על החדר כשג'ון ופול הסתכלו אחד על השני למשך כמה דקות שנראו כמו נצח.
"שלום, ג'ון." המילים כמעט לא יצאו, אבל הוא ניסה שלא להראות את ההתרגשות שהתחילה להציף אותו.
"מה שלומך, פול?" ג'ון דווקא היה רגוע. כל כך הוקל לו שהוא סוף-סוף יכול לדבר עם פול בקול שקט ונינוח.
"אני בסדר. ואתה?"
"בסדר."
הוא אמר גם שלום ללינדה, ולרגע היה נדמה שהדממה המביכה תחזור. הם שוב הסתכלו אחד על השני, לומדים אחד את השני מחדש. לבסוף שניהם התחילו בשיחה, שנהתה יותר ויותר פתוחה עם כל דקה שעברה.
פול התיישב מאחורי התופים של רינגו כשג'ון לקח את הגיטרה שלו. "אתה לא הולך לבס?"
"לא היום. רינגו היה פה, הא?" הוא חייך.
"כן, הוא וקית' הלכו לעיר." ג'ון ענה ואז פנה לשאר, "אז הרעיון הכללי שלנו זה פשוט אלבום קאברים. מקובל?" הסובבים הנהנו.
לינדה הלכה לאורגן וג'ון התחיל לנגן שיר ישן. סטיבי וונדר הגיע גם הוא, מופתע קצת מהעובדה שפול מקרטני נמצא שם, ועוד ביחד עם ג'ון.
"סטיבי, פול כאן. אנחנו הולכים לאלתר כמה שירים."
"אוקיי," השיב, והתיישב ליד הפסנתר החשמלי.
לפני שהם התחילו, פול נגע בכתפו של ג'ון, שהסתובב אליו בשאלה. "ממ?"
"אני רוצה לדבר איתך אחרי ההקלטות..."
ג'ון הנהן וכיוון את הגיטרה שלו. "אנחנו צריכים בסיסט. פול על התופים. מישהו?"
"אני יכול," אמר המפיק שהיה איתם, וקם להצטרף לשאר החבורה.
"פאנג יי," ג'ון פנה למיי, "אני רוצה שגם את תנגני... קחי תוף מרים." היא הנהנה ולקחה אחד. כולם היו מוכנים לנגינה.
ההקלטות הלכו טוב יותר ממה שכולם ציפו. כל אנשי החדר הסתכלו על פול וג'ון מנגנים ביחד, ממש כמו בימי הביטלס הרחוקים. החיבור היה מיידי והיה נראה שהם לא נפרדו מעולם.
בהמשך כולם נהיו נינוחים יותר, עושים שטויות ומנגנים להיטים משנות החמישים ותחילת שנות השישים. ג'ון אמר לכולם לא להתאמץ יותר מדי ולעשות את זה בשביל הכיף. הם לא מתכוונים לעבוד על אלבום רציני כרגע, וכל העניין הוא סתם מפגש בין חברים וותיקים עם מכנה משותף.
אבל למרות שפול נהנה מאוד באותו הזמן, המחשבה על איך לעזאזל הוא אמור לספר לג'ון שהחלום חזר עם הפרטים הנוראיים האלה עדיין הציקה לו. בשלב מסוים הוא החליט שלא משנה מה יקרה, הוא יהיה הכי מתחשב ונחמד שהוא יכול להיות לג'ון, בלי ריבים או העלבות כמו שהיו בעבר. הוא החליט לנסות את מה שעשה כשרק הכיר את ג'ון- להיכנס מתחת למסכה, לראות מי הוא ג'ון האמיתי ולחזור להיות חבר הנפש שתמיד היה.
השעה הייתה מאוחרת כשהם סיימו עם ההקלטות. היה ברור לפול שהוא לא ידבר על החלום עם ג'ון היום- השעה מאוחרת מדי והוא ולינדה צריכים לחזור לבנות- אבל הוא פשוט מוכרח לומר לו.
"ג'ון?" הוא פנה אליו בנימה ידידותית. "מתי נוכל להיפגש שוב? אני באמת צריך לדבר איתך על משהו."
"אני אתקשר אליך מחר. זה עד כדי כך חשוב?"
"האמת שכן... אבל זה בסדר, תוכל להתקשר ונקבע."
"כן." הוא, פול ונשותיהם יצאו ביחד, אחרי שכל השאר כבר נכנסו למכונית. הם התחבקו חיבוק פרידה קצר, למרות שכל מה שפול רצה זה לחבק את ג'ון ולא לעזוב. ג'ון הרגיש שמשהו לא בסדר, אבל שכנע את עצמו להיות סבלני.
"ביי, פולי!" הוא צעק לו לאחר שנכנס למכונית, נפנף לשלום והמכונית נסעה. פול הספיק רק להרים את ידו ולהסתכל על הפרצוף המחייך של חברו, שעדיין לא יודע כלום מהחדשות הרעות שיש לו לבשר.
לינדה הסתכלה עליו. "הוא יתקשר. אל תדאג. יהיה בסדר." הם התנשקו, וכשנפרדו הוא חייך אליה.
"כן. יהיה בסדר."
אתן כבר יודעות מה אני חושבת על הפיק הזה ;)
השבמחקהמשך.