זהו זה, הגענו לחלק האחרון בפיק המגניב של הדר, ג'ון/פול, שבוטא ע"י צוף. PG.
תהנו!
פול וג'ון
שכבו על המיטות הצמודות. פול נשען על חזו החשוף של ג'ון, מצייר עליו עיגולים עם
האצבע, כשהמבוגר יותר ליטף את קצוות שיערו המאפיר.
"מתי
הם יגיעו?" הוא שאל.
"בדיוק
בעוד שבוע מהיום."
פול הרים
את ראשו והסתכל עליו. "כשתראה את ג'וליאן ושון... מה תגיד להם?"
ג'ון
המשיך לסלסל שיערה או שתיים, הסתכל עליו ונאנח. "אני לא יודע."
פול חייך.
"אל תדאג. פרד בטח כבר דיבר איתם וניסה להסביר-"
"אבל
זה לא אותו הדבר כמו לראות בעיניים. זה פשוט... הם חשבו שאני מת במשך שמונה עשרה
שנה, פולי. הם באמת יוכלו לסלוח על מה שעשיתי להם?"
"אם
הם אוהבים אותך- והם אוהבים אותך- כן. הם יסלחו." פול הרים את ידו וליטף את
לחיו של ג'ון. "אני אהיה פה לתמוך בך. יהיה בסדר, באמת. אל תדאג."
"בוא
הנה," פול לחש ומשך אליו את ג'ון. "אני אוהב אותך, אתה יודע?"
"ממ..."
ג'ון נישק את אפו של פול, מתקרב אליו עוד יותר, כמה שהצליח. "אני מנסה לחשוב
מה הפסדתי כל השנים האלה."
"זה
לא משנה עכשיו." פול נישק את צווארו של ג'ון. "אתה פה, הילדים בדרך,
ואתה תראה שהם יגיעו והכל יסתדר. נהיה כמו משפחה אחת גדולה, כמו שתמיד
חלמנו."
"כן,
אמא פול," ג'ון צחק מנגד לשפתיו של פול. "אבל אתה מבין שיכולנו להיות
ביחד כל הזמן הזה? אני ואתה? והפסדתי כל-כך הרבה... לא הייתי שם בשביל שון כשהוא
גדל, ושלא לדבר על ג'וליאן... וזה הדבר הכי גרוע שיכולתי לעשות להם. בא לי בעיקר
להרביץ לעצמי כרגע. בחיים לא הייתי עושה את זה שוב."
"קודם
כל, אתה שוכח שהייתי נשוי. אהבתי את לינדה, אני עדיין אוהב אותה," פול
אמר וליטף את שיערו של ג'ון. "ולא הייתי ממליץ שתרביץ לעצמך, כי אתה הולך
לחטוף לא מעט כשהילדים יגיעו."
"אל
תשמח כל כך הרבה, גם לך מחכה כאב פיזי מהר הילדים שגידלת לך." הם צחקו.
"אבל עכשיו ברצינות... זה חייב להיעשות. כל כך הרבה שנים חיכיתי לרגע הנכון
שאוכל לפגוש אותך, אותם... ואני לא הולך לוותר על זה."
פול חייך
לעצמו כשפתאום עצר. הוא הסתכל על שניהם, על איפה שהם נמצאים, כאילו הייתה לו הארה.
"ג'ון." הוא התיישב.
"ממ?"
"ה...
הילדים שלנו באים."
"דיברנו
על זה הרגע, פולי."
"לא,
ג'ון. הילדים שלנו באים! ואנחנו כאן ביחד. במיטה."
ג'ון חשב
עוד קצת עד שעצר בעצמו והם הסתכלו זה על זה. "אה. כן. לא חשבתי על זה."
"מה...
מה נגיד להם כשיגיעו? איך הם יקבלו את זה שאנחנו... ביחד?"
"אני
לא יודע..."
"אוי,
אלוהים ישמור... הם בטח-"
"פול,
יודע מה?" ג'ון קטע אותו עם חיוך קטן, "זה בדיוק כמו שאמרת. אם הם אוהבים
אותנו, הם יקבלו אותנו כמו שאנחנו. נכון, זה עוד שוק קטן שהם יצטרכו לעבור, אבל...
ככה זה, לא?"
"אני
לא יודע, ג'ון. באמת שאני לא יודע. זה שני עניינים גדולים- באמת כדאי להטיל עוד פצצה
מיד אחרי שהראשונה התפוצצה?..."
"היי,
למה להיות שלילי, פולי? חשבתי שאתה האופטימי מבין שנינו." ג'ון כרך את זרועו
סביב כתפיו של פול והצמיד אותו אליו עוד יותר. "זה לא פצצות, זה יותר כמו... אני
לא יודע מה, לגלות שחתול חי בגינה שלך בלי שידעת על זה. אבל העניין הוא, אם אנחנו
כבר אומרים את האמת, למה לא ללכת עם זה עד הסוף? ג'ורג' ורינגו כבר יודעים מזמן,
גם פרד... רק לילדים צריך לספר."
"כן,
אבל זה לא יהיה כל כך קל, ג'ון. אני לא בטוח איך הם יקבלו את זה- במיוחד עכשיו, כשלינדה..."
פול נאנח. "זה סיפור ארוך מדי, יותר מדי בגידות וסודות... אתה באמת חושב
שצריך שנגלה להם את זה עכשיו, אחרי כל העניין הזה?"
"היי,
כל זה היה רעיון שלך. אתה רצית להישאר, לא משנה מה המחיר. אנחנו לא חייבים לספר ממש
את הכל, אתה יודע, אבל... זה מה שבחרנו. אם אנחנו ביחד- אז אנחנו ביחד, לא משנה
מה." פול השפיל את עיניו וג'ון הרים את ראשו עם ידו הפנויה, מלטף אותו עם
האגודל. החיוך הציני והמשועשע עלה. "היי... אתה אוהב אותי?"
"אתה
יודע שכן."
"ואתה
רוצה להיות איתי?"
פול חייך.
"יותר מכל דבר אחר."
ג'ון חייך
חזרה. "אז מה עוצר בעדנו?"
פול נישק
אותו שוב. "טוב, נספר להם. אבל אם זה לא ילך, אני אאשים אותך."
"בסדר."
הם התנשקו עוד פעם אחת. ג'ון כיבה את אור המנורה הקטנה שלידו והשניים נרדמו.
- -
השבוע עבר
כל כך מהר, ועם זאת כל כך לאט. פול וג'ון ניסו להסיח את דעתם כמה שיותר, אבל ככל
שהיום המיוחל התקרב- כך הם נעשו מתוחים יותר. הם תכננו ביחד מה לומר או לעשות ברגע
שיראו את הילדים והמשפחה, למרות שידעו שזה קרב אבוד מראש.
עם המתח,
ג'ון נעשה קצת עצבני. הוא רצה שהם יבואו כבר ולגמור עם הלחץ כמה שיותר מהר, וכל
פעם פול אמר לו שיחכה בסבלנות- למרות שגם הוא, בליבו, חזר על המשפטים חסרי הסבלנות
של ג'ון כמו מנטרה.
ולמרות
כסיסת הציפורניים והציפייה הכמעט בלתי אפשרית הזאת, זה היה השבוע הטוב ביותר שהיה
לשניהם כבר הרבה זמן. סופסוף, מאז אותו יום בארצות הברית בו ג'ון הציע לפול שיגורו
ביחד, הם הגשימו את החלום שלהם. הם חיו באותו הבית, באותו החדר, אכלו ביחד, דיברו,
ניגנו והצליחו ליהנות ביחד בלי הידיעה שבסוף היום הם צריכים להיפרד וללכת כל אחד
לביתו.
הפעם
הדאגות הן אחרות, והנה היום הזה מגיע. הם ישבו על הספה, ידו של האחד אוחזת בשנייה.
ג'ון הרעיד את הרגל בעצבנות והסתכל בשעון כל כמה שניות כשפול כסס את ציפורן האצבע
של היד החופשית שלו.
"נו,
איפה הם?" פול שאל. "פרד אמר שהם יגיעו בארבע, עברו כבר עשרים
דקות!"
"טוב,
אין לי איך להתקשר אליו עכשיו, נכון? תירגע, הם יגיעו."
פול שמע
כמה קולות מבחוץ, הסתכל דרך החלון וראה חבורה של אנשים מתקרבת. הוא זיהה ישר מי
החבורה הזאת הייתה. "ג'ון! הם כאן!" הוא קפץ, והשניים נעמדו. "איך
אני נראה?"
"ממש
מלכת היו-" ג'ון החל לומר, אבל נקטע על ידי דפיקות הדלת. הוא הסתכל על פול,
שהחזיר לו מבט קצת המום, והשניים התקרבו, לוקחים נשימה אחת אחרונה.
"זהו
זה," פול לחש. ידו, שרעדה קצת, אחזה בידית כשג'ון לקח כמה צעדים לאחור, נותן
לפול את הזכות להיות הראשון שיראה אותם.
הדלת
נפתחה בזהירות כשילדיו של פול קפצו עליו, קוראים בשמו בהתרגשות. כולם נכנסו אל בית
העץ הקטן כשילדיו של ג'ון נכנסו אחרונים, בוהים באביהם. הוא היה נראה כל כך שונה
אבל עם זאת כל כך דומה לעצמו. שיערו אפור, קמטים אחדים בקצוות עיניו, מבטו מתרגש
מצד אחד אבל מאופק מצד שני, כמו שתמיד זכרו שהיה. סינתיה נתנה לשני הבנים להתקרב, ונשארה
לעמוד על יד פרד, מנגבת דמעה אחת מעינה.
כולם צפו
בדממה בשלושת הבנים. ג'ון בלע את רוקו כשהתקרב אליהם, שם את ידו על הכתף של כל אחד
מהם, מרגיש את הצמרמורת שעברה בהם. דמעות אחדות ירדו מעיניו כשקירב אותם אליו
לחיבוק. לקח להם כמה שניות, אבל כשקצת יותר עיכלו את העניין, חיבקו אותו בחזרה.
"אני כל כך שמח לראות אתכם..." הוא לחש. "אני כל כך מצטער."
השלושה
התרחקו קצת. "איך?" ג'וליאן שאל. "אל תבין אותי לא נכון, אני הכי
מאושר בעולם עכשיו לראות אותך חי, אבל... איך לא סיפרת לנו? מה... מה קרה?"
ג'ון חייך
חיוך קצת עצוב. "האמת שסיפרתי את זה לפול לפני כמה ימים, המ... ברחתי לכאן
ממש אחרי שהפריק ההוא ניסה... אתם יודעים." הוא נעצר והשפיל את עיניו, נאנח
אנחה קטנה. "אבל חשוב לי שתדעו שאף אחד מכם לא יצא לי מהראש מהיום שבו הגעתי
הנה. כל כך רציתי להיות איתכם, אבל..." הוא לא יכול היה להמשיך.
"אני
יודע, אבא." שון אמר, מרגיש קצת מוזר לומר את המילה הזאת, וג'וליאן הנהן.
"גם אנחנו, אבל... העיקר שאתה כאן עכשיו, איתנו." הם התחבקו שוב כששאר
הנוכחים חזרו לדבר, שואלים את ג'ון ופול שאלות ללא הרף.
- -
חלק
התיישבו על הספה שכבר הייתה בסלון, חלק על הספה שהביאו מחדר העבודה וחלק על כיסאות
שהביאו מהמחסן. ג'ון כנראה תכנן את זה גדול, פול חשב לעצמו.
ג'ון ופול
התיישבו מול הפרצופים השואלים, ברכיהם נוגעות זו בזו.
"עוד
הפתעה, מה?" שאל ג'וליאן, "אני מבין שאתם רוצים לעשות לנו התקף
לב."
כולם
חייכו למשמע ההערה ופול הסתכל על ג'ון בחיוך מתרגש. עיניו של ג'ון חייכו אליו
בחזרה, והוא נשען קדימה. "טוב, אה... קודם כל, תודה לכולכם... תכננתי במשך כל
כך הרבה זמן את האיחוד הזה, ולא יכולתי לתאר לעצמי פגישה טובה יותר. בכל זאת- לא
כל יום רואים את רינגו בלי שיער." ברברה ליטפה את השיער הקצוץ שעל ראשו של
רינגו כשכולם צחקו. "אבל באמת... תודה שלא הרגתם אותי."
"פול,
מה עשית לו שהוא נהיה כל כך רגשני?" ג'ורג' העיר, ועוד כמה גיחוכים נשמעו.
"היי,
זה היה ככה כשהגעתי." הוא חייך.
"בכל
מקרה..." ג'ון הסתכל על פול ואז על השאר. ג'ורג' ורינגו כבר התחילו להבחין
בסומק על לחיי שני הביטלים לשעבר, הסתכלו אחד על השני במבט יודע והחזירו את תשומת
ליבם לג'ון, שהמשיך לדבר, "יש לנו... עוד דבר חשוב לספר לכם." הוא עצר
לרגע, כולם צופים בו בשקט.
"פול
הגיע הנה לפני קצת יותר משבועיים. פרד ואני ארגנו את זה ככה שהוא יצטרך לבוא הנה
ולא להיפך. כשהוא גילה למה הוא כאן, אתם בטח מנחשים איך הוא הגיב, ולא האשמתי
אותו."
"הייתי
צריך להישאר כאן שלושה ימים," פול המשיך את ג'ון לאחר שהשתהה קצת, "אבל
החלטנו שאשאר."
ג'ון
הסתכל עליו. "יותר נכון, אתה החלטת ואני הסכמתי בסוף. ורק שתדעו- זה היה
הרעיון שלו, כל החרא הזה עם המטוס, אז... תהרגו אותו, לא אותי."
"אבל
למה החלטת להישאר?" שאל ג'יימס, וכל העניים הסתכלו על הבסיסט המזדקן.
"טוב,
זאת בעצם הסיבה שכולנו יושבים כאן," פול אמר, והוא וג'ון הסתכלו זה על זה.
שתיקה שררה לרגע בסלון העץ הלבן. "החלטתי להישאר כי אנחנו אוהבים אחד את
השני."
"אתם
מה?" סטלה שאלה, והייתה היחידה שהצליחה להשתחרר מהדממה וההלם ששררו
בחדר.
"אנחנו
ביחד." ג'ון חזר על דברי חברו, והשניים חייכו לעצמם למשמע המשפט.
"מה...
מה?"
"כן.
מאז... לפני הביטלס, אפילו."
"מה...
כל כך הרבה זמן? איך לא סיפרתם עד עכשיו?" מרי התערבה.
"היה
מה לספר? אני הייתי עם לינדה, ג'ון היה עם יוקו ואז... כן. את באמת חושבת שהייתם
מבינים אז?"
"אני...
לא יודעת... גם עכשיו זה קצת קשה לעכל."
"אני
יודע שזה קשה, אבל תחשבו על זה," ג'ון אמר, "עם כמה שזה קשה לעכל, זה לא
קל גם לומר. חוץ מזה שגם נפרדנו לתקופה די ארוכה, כל אחד עם אשתו וכל זה."
הילדים של
פול המשיכו להביט בו במבטים המומים, עדיין מתקשים להאמין.
"אבל
שלא תבינו אותי לא נכון, אהבתי את לינדה בדיוק כמו את ג'ון, ואני תמיד אמשיך לאהוב
אותה. פשוט... כשהגעתי הנה וראיתי את ג'ון, וכשהבנתי ששום דבר לא יחזור מכל מה
שהפסדנו ושסוף-סוף יש לי הזדמנות... החלטתי שכאן אני רוצה להיות, איתו."
"אז
זהו זה?" כל העיניים נושאו אל שון כשדיבר בפעם הראשונה, "אתם תחיו עכשיו
כמו... כמו זוג? תגורו ביחד?"
"כן,"
ג'ון אמר, קולו החלטי, אך עדיין קצת רועד.
"רגע...
אתם נשארים? כאן?" ג'וליאן שאל.
"כמובן."
"למה?
מה יש לכם כאן? כמה עצים, חול וים?"
"השאלה
הנכונה היא מה יש לנו שם," ג'ון חייך חיוך קטן. "יש לנו פרטיות, יש לנו
חופש. אני מת כבר שמונה-עשרה שנה, פול מת כבר שבוע. זה גן העדן שלנו."
"אבל
אתם בטוחים לגבי זה?"
"ברור
שאנחנו בטוחים." חיוכו של ג'ון גדל כשג'וליאן הנהן, קצת בקושי, אבל בהבנה.
"וכמובן שאתם מוזמנים להגיע כל הזמן."
"מה
זאת אומרת שאנחנו 'מוזמנים להגיע'?" חייך שון. "יש לי שמונה עשרה שנה
להשלים איתך, אבא," הוא אמר, עדיין לא רגיל למילה הזאת, 'אבא'. "ויש לי
כמה וכמה דברים לספר לך. אם אתה חושב שאני לא הולך להישאר פה עכשיו, אז אתה
טועה."
"להישאר
פה? בשמחה! מצידי אתה מוזמן לגור פה איתנו..." ג'ון אמר, מחייך אל שון ומרגיש
את פול מהדק את אחיזתו בידו.
"לא,
לא. אבל אני בהחלט אשאר פה שבוע-שבועיים." שון אמר. "אם זה בסדר מצידך,
ומצד פול."
"ברור
שון, אין שום בעיה. וגם אתם," פול הסתכל על ילדיו ועל ג'וליאן, שישבו ביחד
מולו, "יכולים להישאר פה כמה שתרצו."
- -
כולם היו בחוץ,
שחו במים או שיחקו על החוף, כשג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו נשארו בפנים. ג'ון, פול
וג'ורג' ניגנו בגיטרות ושרו, ורינגו ישב לצידם ומחא כפיים לפי הקצב או רקע ברגלו. הם
שרו שירים שלהם ושל אחרים, כאלה שתמיד שרו ביחד או כאלה שמעולם לא ניגנו.
"התגעגעתי
אל כולכם, באמת," רינגו אמר, "אתם יודעים, פשוט לשבת ולנגן, רק ארבעתנו..."
"כן,
האמת שגם אני," ג'ון חייך, והשניים האחרים הנהנו.
"אני
מריח איחוד באוויר?" ג'ורג' גיחך.
"לא
היום, ג'ורג'י," ג'ון ענה, "היום אנחנו סתם זקנים שמנגנים ביחד. אבל אתה
בהחלט מוזמן לשים רמזים בשירים שלך."
"בטח,
מה, החלום הכי גדול שלי."
"אני
בטוח."
ג'ורג'
גיחך. "אתה יודע, לנון," הוא אמר והניח את הגיטרה לצידו. "בכל יום ה...
'שנה' שלך, בכל שנה בשמיני בדצמבר, פול היה-"
"ג'ורג'...
אל תתחיל עם זה עכשיו!" פול אמר, נועץ את מבטו בג'ורג'.
"לא,
לא, פולי, אני אשמח לשמוע מה היית עושה!" ג'ון אמר, חיוך עולה על פניו.
"אז
בהתחלה הוא עוד היה הולך לטקסים, או מתראיין, או מקדיש לך שיר בהופעות,"
ג'ורג' אמר. "אבל את זה אתה כבר יודע. ואז לפולי המסכן שלנו התחיל להימאס מכל
האנשים האלה ש'בכלל לא מכירים אותך!'" ג'ורג' אמר, מחקה את קולו של פול.
"קודם
כל, הריסון, אני לא נשמע ככה," פול התערב, "ודבר שני, כל שנה הם שאלו את
אותן שאלות, מה כבר יכולתי לומר?"
"אל
תקשיב לו, הוא סתם ממציא תירוצים. פשוט היה לו קשה מדי לענות..." ג'ורג'
המשיך לצחוק, מסתכל על הסומק שעלה בפניו של פול, "כי בכל זאת ברגע שהפסקת
להתראיין היית מגיע אלי כל שנה, או לפחות מרים טלפון, חצי שיכור או סתם מצוברח. לא
ככה?"
"ולמרות
שאני לא רוצה להתערב," רינגו סופסוף דיבר, "אני חייב לומר שזה נכון...
כי הוא תמיד צלצל אליי קודם." הוא חייך.
"הו,
פולי..." ג'ון המשיך לצחוק, הניח את הגיטרה לידו והלך לעבר פול. "מסכן
שלי." הוא נשען אל פול שישב על הספה, מחבק אותו מאחור.
"היי, היי! את זה תעשו כשלא נהיה פה!"
ג'ורג' קרא לעברם.
"תשתוק,
זה מגיע לך." פול קם והתקרב אל ג'ון, מנשק אותו ברכות. "כי עוד מילה אחת,
הריסון, ואני מפשיט אותו כאן מולך." פול צחקק, והמשיך לנשק את ג'ון, ששיתף
פעולה בלי אף תלונה.
"ואם
נסיים עם כל הציניות," רינגו המשיך לאחר כמה דקות של שקט, "אני באמת שמח
לראות את שניכם ככה."
"כן,"
ג'ורג' הסכים, "תמיד הייתם מתאימים אחד לשני. אוי, אני זוכר את הלילה שגילינו
את זה..."
"מה
זאת אומרת הלילה שגיליתם? סיפרנו לכם בעצמנו!" פול אמר בקול קצת מופתע, ג'ון
עדיין מחבק אותו מאחור.
"כן,
טוב, סיפרתם לנו כבר אחרי שידענו."
פול רצה
לומר עוד משהו כשג'ון קטע את השיחה."טוב, אני חושב שכל הדיבורים האלה מספיקים
ליום אחד. ראיתי את פרד מביא ארטיקים בלי שאף אחד ראה." כל הארבעה קמו ורצו
למטבח, לקחו את קופסת הארטיקים מהמקפיא ויצאו החוצה.
"ארטיקים!"
ג'ון צעק, וכל המשפחות התקרבו אליהם בריצה. פרד הסתכל מהצד במבט משועשע. הוא ידע
שג'ון יגלה בסוף.
"ראית
אותי מביא אותם, הא?" הוא אמר לו כשכולם היו עסוקים בלפתוח את השקיות עם
השלגונים הקטנים. ג'ון הנהן אליו בחיוך כששניהם לקחו ארטיק.
"פרד?"
ג'ון פנה אליו לפני שהתיישב. "תודה, אתה יודע... על כל השנים. לא הייתי מסתדר
בלעדיך."
"אין
בעיה," פרד חייך. "ואם תצטרך עוד משהו, אתה יודע איפה למצוא אותי."
"כן...
אני יודע."
כמה
חודשים לאחר מכן
בית החוף
הלבן האדים לאור השקיעה. הים השקט הבהיק מהשמש היורדת אליו כשגלים אחדים הכו בחול
ברכות, מעלימים את טביעות הרגליים שהוטבעו שם מוקדם יותר.
ג'ון ישב
על כיסא עץ מול הים והתבונן באלבום שעשה עם כל הכתבות והמודעות מהמגזינים
והעיתונים שאסף במשך השנים. כל העצב והשמחה התערבבו עם זיכרונות בכל פעם שהסתכל
באלבום שהתחיל להיאסף לפני שמונה עשרה שנה, ועכשיו הוא סופסוף הושלם.
פול יצא
מבית החוף, מיקם כיסא לידו והתיישב. הוא הסתכל על ג'ון ועל האלבום, עדיין קצת
מתקשה להאמין שהם באמת ביחד.
"נוסטלגיה?"
הוא שאל את המבוגר יותר, שהרים אליו את עיניו בחיוך והנהן.
"כן,"
ג'ון ענה, "אבל אני חושב שזאת הפעם האחרונה שאסתכל בזה."
הם ישבו
שם לעוד כמה זמן, צופים בשמש שוקעת יותר ויותר אל תוך הים. בסופו של דבר, שניהם
קמו ושמו את הכיסאות קרוב יותר אל הבית כדי שלא ייסחפו בגאות שתבוא בלילה. הם
נכנסו הביתה באחיזת ידיים.
ממש לפני
שהצטרף אל פול, הלך ג'ון לחדר העבודה. הוא פתח את הארון עם המדפים הגבוהים, התחפושות
והבגדים. הוא שם את האלבום על המדף הגבוה ביותר ודחף עד שיצא משדה הראייה שלו,
ומיד לאחר מכן סגר את דלת הארון. כמה כוכבים התחילו לבצבץ דרך החלון הקטן כשג'ון
יצא מהחדר, סוגר אחריו את הדלת בשתיקה.
כשג'ון
נכנס לחדר השינה, ראה את פול שוכב שם עירום, השמיכה מכסה אותו עד לבטנו. המנורה
הקטנה שעל ידו האירה חצי מפניו המחייכות. ג'ון חייך אליו כשהתפשט גם הוא ושכב
לצידו, נשען על חזו החשוף ונישק את לחיו. פול נשען כשהרגיש את השפתיים, אלו
ממשיכות ללטף אותו כשסובב את ראשו אליו ונפגשות עם שלו. כשהשפתיים הופרדו, חזרו
השניים להישען זה על זה. פול נאנח בשקט, חיוך קטן על פניו.
סוף-סוף,
אחרי כל כך הרבה זמן, הוא לא יתעורר לבד.
כלכך יפה
השבמחק