סוף-סוף יש לנו פיק ג'ורג'ון חדש, שתורגם ע"י הדר, PG. אנגסט.
נכתב במקור ע"י Pepper (שנקראת גם tssktssktssk) מביטלס!סלאש.
תהנו! 
זו הייתה השעה עשר בלילה, וג'ורג' קרא ספר, יותר מדי עירני בשביל ללכת לישון. הוא הרגיש שמשהו מוזר נמצא בחדר. צליל של פעמון כל כמה זמן. עיניו של ג'ורג' הורמו מהספר והוא היה שם, שיער אדום כהה נח על ראשו, גבו מואר ממנורות הרחוב שמחוץ לחלון.
"ג'ון..." ג'ורג' לחש, ספרו נופל על הרצפה כשהוא פתאום קפא, דבוק למקומו, כשהרגיש את עיניו של ג'ון מסתכלות בשלו. הם הסתכלו אחד על השני בסוג של הרהור והשתאות. הם נשארו איפה שהיו, עיניהם נעולות. המילים התקועות בגרונותיהם מוכרחות להישמע אחרי כל כך הרבה שנים של שתיקה.
"האריסון," ג'ון אמר לבסוף, גורם לחבר הלהקה שלו לשעבר לזוז בבהלה במקומו, מופתע שהוא בכלל שומע איזשהו קול חוץ מדפיקות הלב שלו. לא בכל יום הגיבור-מאהב לשעבר שלך חוזר מהמתים.
"לא השתנית בכלל," ג'ורג' אמר, קצת יותר רגוע, וחייך במרירות כשג'ון החזיר לו חיוך ערמומי.
"ככה אתה חושב, הארי?" שאל, יותר כאמירה משאלה, וג'רג' הנהן באיטיות כשעיניו לעולם לא עזבו ג'ון. "טוב, אין צורך לומר שגם אתה לא השתנית."
"בולשיט," ג'ורג' פלט. עיניו של ג'ון התבוננו ברפרוף על גופו של ג'ורג', מחייך חיוך קטן על הסימנים הקטנים של התסכול. כל כך לא מתאים לו.
"קדימה, ג'ורג'," ג'ון כמעט דרש אחרי זמן קצר של שתיקה, עיניו מאתגרות את ג'ורג' שקם מכיסאו, ובין רגע עמד מול ג'ון. ידו עטפה את עניבתו של ג'ורג' ומשכה אותו כלפי מטה. הם המשיכו להסתכל זה על זה, מחפשים משהו, כל דבר. ג'ון מצא את מה שרצה ראשון, וג'ורג' ידע זאת כשעיניו של ג'ון הצטמצמו. "אתה מפחד," ג'ון לחש, אחיזתו בעניבה של חברו מתהדקת.
"לא בגללך," הוא אמר בפשטות, מזעיף את פניו על עמדתו הפתאומית. ג'ון נענע בראשו.
"אתה מפחד להיפגע," ג'ון נשם, פניו רחוקות בסנטימטרים אחדים משל ג'ורג'. אחד מהם נשען קדימה ושפתיהם נגעו בשפשוף. זה היה הלם כל כך גדול שג'ון שחרר את אחיזתו בעניבה של ג'ורג', גורם לו ליפול על הרצפה.
"אתה יודע מה מצחיק, ג'ורג'?" הוא לא ענה, בוהה בלוח הרצפה עליו ישב. "עברו על כך הרבה שנים, שאתה עכשיו המבוגר בינינו!" ג'ורג' תהה למה, לעזאזל, זה היה כל כך המצחיק. המוות שלו לא היה מצחיק. הוא לא היה מצחיק, זה לא היה מצחיק. ג'ון הפסיק לצחוק לרגע, מסתכל על עיניו העצובות של חברו. עכשיו היה תורו לתהות. למה הוא כל כך עצוב, אם הוא נמצא ממש כאן?
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" ג'ון קפץ מהעצבות שהייתה בקולו של חברו. דממה הגיעה ואחריה יבבות קטנות. "זה יכול היה להיות נחמד מצידך לפחות... לרדוף אותי או משהו!" ג'ורג' לחש, הדמעות מחלישות את קולו, והוא התחיל להרגיש יותר ויותר כמו הילד הקטן והמוזר שרדף אחרי ג'ון וסינתיה.
"אל תדאג. אני ממש כאן." ג'ון אמר והניח את ידו על כתפיו הרועדות של ג'ורג'.
אבל הוא לא היה.
אווווווווווווווו! ואוו! דמעות וזה! מדהים.
השבמחק