וואו, אני נורא מצטערת על היום... חזרתי נורא מאוחר הביתה... אבל לא נורא- לפחות יש לנו פיק!
ובין אלפי הפיקים שהדר צריכה לכתוב, נמצא הפיק הג'ון/פול הזה, G.
תהנו!
השניים נכנסו לדירה הגדולה וצנחו על
הספה.
"אני פשוט לא מאמין. איך דבר כזה
יכול לקרות?"
"הוא משוגע. הוא פשוט משוגע."
"אני יודע. הוא הרבה יותר ממשוגע,
היצור המסריח הזה. אבל הוא עוד יקבל את העונש שמגיע לו, אתה תראה." הוא קם
להכין לעצמו קפה.
"כן, טוב... אתה לא צריך לעשות
שיחת טלפון?" הוא שאל אותו מהסלון.
"הא? ל-למי?" הוא עשה את עצמו
כאילו הוא לא יודע והשפיל את עיניו, מסתכל על החלב מתערבב עם המים הרותחים. הוא חזר והתיישב ליד חברו.
"אתה צוחק עליי? לפול!"
"אבל..."
"מה אתה מעדיף, שהוא יגלה את זה
דרך הטלוויזיה או העיתונים?"
"לא, אבל... למה אני צריך
לומר לו? למה לא אתה?"
"כי אני לא המנהל האישי שלו ואתה כן."
"אבל גם אתה מכיר אותו הרבה זמן!"
"תשכח מזה, אני לא אומר לו! נראה
לך שאני אגיד לו דבר כזה?"
"אז למה אני?!"
"כי זה התפקיד שלך!"
"התפקיד שלי זה לארגן לו את היום
ו-"
"ולהודיע לו חדשות, גם אם הן רעות!"
"אבל זה לא רק חדשות רעות! זה
חדשות נוראיות, איומות, לא מתקבלות על הדעת! זה יהיה נורא מדי, והוא יישבר."
"אני יודע שהוא יישבר, ואני יודע
שאני לא אומר לו." הם שתקו לרגע. "אולי תגיד ללינדה?"
"לעזאזל!" הוא צעק והסתובב
לרגע ברחבי החדר, חושב מה לעשות. לאחר כמה דקות, הוא נאנח והרים את הטלפון.
"תקווה שזו תהיה היא..."
"סתום כבר, גם כן." הוא חייג
את המספר בידיים רועדות ולקח כמה נשימות עמוקות.
"הלו?"
"ה-היי, פול, זה אני... מה שלומך? איך
לינדה?"
"אני בסדר, בסדר גמור, למען
האמת. ישנתי טוב. לינדה יצאה לקחת את הילדים לבית הספר."
"איזה יופי..."
"ואתה?"
"אני? א-אני בסדר, כן..."
"אתה בטוח? אתה נשמע
מוזר."
הוא בלע את רוקו ונשם עמוק. "כן,
אני... אני בסדר."
"אני מתכנן להתקשר לג'ון מאוחר
יותר."
"ל-לג'ון? מה... מה אתה צריך
ממנו?"
"אני הולך לשכנע אותו לעבוד איתי
על האלבום הבא. אתה יודע שכבר התחלתי לעבוד עם ג'ורג' מרטין- וגם הוא אמר שיהיה
נהדר לעבוד עם ג'ון שוב!"
"כן, פו-"
"אני לא יכול להפסיק לחשוב על
זה, אתה יודע? לעבוד איתו אחרי כל כך הרבה זמן, זה יהיה... פשוט..." צמרמורת עברה בגבו כששמע את הגיחוך השמח של פול. למה הוא?
"פול, בקשר לג'ון..."
"כן?"
"אני צריך לספר לך משהו..."
הוא עצם את עיניו בכאב.
"מה... קרה משהו?" הוא כמעט יכול היה לראות איך חיוכו של פול מתפוגג לאט-לאט.
"אין דרך קלה לומר את זה, ואני לא
חושב שאתה יכול להתכונן לדבר כזה באיזושהי צורה... אף אחד לא יכול היה..."
"מה קרה?"
עוד נשימה אחת אחרונה. "ג'ון...
הוא..." הוא לחש. "מת."
"...מה?"
"כן... ה-הוא נ-"
"מה..." אלוהים ישמור.
"הוא... נרצח," הוא כחכך
בגרונו, מרגיש את הדמעות עולות גם בעיניו, "מעריץ ירה בו מול ה... הבית
שלו... לא היה לו-"
"תקשיב, אני... אני צריך...
ללכת... נדבר."
"לא, פול, חכ-" צפצוף הניתוק
של הטלפון קטע אותו. הוא הניח אותו בזהירות במקומו והתיישב שוב על הספה, בעוד
שקולו השבור של פול ממשיך להדהד בראשו.
מסכן... קשה להבין איך כמה מילים פשוטות יכולות פשוט... למוטט.
השבמחקשמעי המצאתי את המילה הכי מאגניבה בעולםםםםםםםםםםם
השבמחקבמיוחד בשבילנו הסלאשייםםםם
במקום להגיד "התמכרתי לפול מקרטני",
אפשר פשוט לומר "התמקרטני" אהעאהעאהאעה איזה אדיר נכון? XDDD