ג'ון/פול, שכתבה בשמת, בטא של יערה(!) ממנה לא שמענו שנים.
תהנו!
"אני חייב להשיג את התקליט הזה." ג'ון סיכם אחרי רבע שעה שבה עמדנו ליד חנות התקליטים NEMS שבליברפול.
הידיים שלנו דבוקות לחלון הראווה, כמעט נוגעות זו בזו, כמעט שוברות את הזכוכית כדי להוציא את התקליט.
"אם רק היה לנו כסף..." אמרתי עם נימה צינית בקולי.
"זאת לא אשמתי שההופעה בוטלה, פול." הוא אמר, ועיניו פנו להביט בי למספר שניות.
"לא אמרתי כלום," אמרתי בחיוך, והזזתי את ידי מהזכוכית, "אתה בא? לבהות בו לא ישיג לנו כסף."
"יום אחד הוא עוד יהיה שלי." הוא אמר בדרמתיות לנונית טיפוסית, ונפרד מהתקליט עם מעט ייאוש.
***
אחד הדברים האהובים עלי בערים זרות זה להסתובב ברחובות ולמצוא את החנויות הקטנות, הביתיות, עם המוכרים הנחמדים והמוצרים הייחודיים. ללכת בין רחובות צדדים, לא זוהרים, ולא מלאים באלפי אנשים, שכולם מזהים אותי וכולם אוהבים אותי.
באחד השיטוטים האלה נכנסתי לחנויות שמושכות אותי כמו מגנט, חנות קטנה, שנעלמת בין שאר החניות ברחוב, האנשים חולפים על פניה, אפילו לא שמים לב.
נתתי לידיים שלי לעבור בין כל מאות התקליטים בחנות. מסודרים לפי שנים ואמנים. תוך שנייה עברתי על כל התקליטים שלנו. של הביטלס, שלי, של השאר. ואז, לקבוצה ענקית של 'אולדיז'. התקליטים האהובים, של באדי, וליטל ריצ'ארד, ואלביס, וצ'אק בארי. ואז מצאתי אותו, התקליט הנחשק. מליון זיכרונות עולים בי, זיכרונות טובים. עלי, עליו, עלינו. לקחתי אותו ופניתי לקופה, מרגיש בן 17 שוב פעם, קונה תקליט ומיד, בלי לחשוב אפילו רץ להראות לג'ון.
יצאתי מהחנות ונתתי לרגליים להוביל אותי. תוך מספר דקות מצאתי את עצמי מול הדקוטה. עם היסוס קל נכנסתי פנימה, אפילו לא עצרתי להסביר לשומר שבאתי לראות את מר. לנון. עליתי למעלה, מלא התרגשות. התקרבתי לדלת ודפקתי. הוא פתח, מופתע.
הבטנו אחד בשני למספר דקות שקטות, ולפתע הוא שם לב לתקליט.
"איפה מצאת אותו?" הוא אמר ועיניו התרחבו.
"בחנות קטנה, כמה רחובות מפה."
"תמיד רציתי אותו."
"כן, אני זוכר. בשביל זה באתי."
הוא חייך והזמין אותי פנימה. התיישבנו בסלון הלבן, ליד הפטיפון. הוא לקח את התקליט בזהירות, והפך אותו, קרא את שמות השירים. הוא הוציא את התקליט והניח אותו במקומו הטבעי, שם את המחט, ובן רגע קולו של אלביס מילא את החדר.
שנינו שתקנו.
הרמתי את עיניי, ומצאתי את מבטו עוקב אחרי סיבובי התקליט, לוחש בשקט את המילים, ואז הבנתי. אני כבר לא בן 17. וזאת לא ליברפול. ואין את מימי שתגיד לנו להיות בשקט. ואנחנו לא מפריעים לשכנים.
"ג'ון?"
הוא הרים את מבטו, וחייך, מסמן לי בעיניו שזה בסדר. ששינינו חושבים על אותו הדבר. התקרבתי אליו באיטיות, והוא הניח את ידו על עורפי, המבט בנינו היה אינטנסיבי ומתוח. נשענתי קדימה, ושפתינו נפגשו.
אחרי כמה שניות השפתיים נותקו, אך המבט חזר. הוא חייך, וחייכתי אליו בחזרה.
השיר נגמר, ואחריו בא עוד אחד, ועוד. ואנחנו עדיין ישבנו על הרצפה, אחד מול השני, עם מבט עוצמתי, נשיקות קטנות כל כמה שניות, ולאט לאט נגמר הצד של התקליט.
הפכנו אותו, וישבנו צמודים, מקשבים לצד השני.
התחושה בחדר הייתה חופשית ורגועה. מלאת אהבה ורעננות.
צד חדש, דף חדש, תקופה חדשה.
אהבתי (:
השבמחקואו :( זה גרם לי להרגשה שמחה ועצובה ביחד. אהבתי :)
השבמחקכל כך חמוד!~
השבמחק