טוב, אני יודעת שכרגע אנחנו בתקופת הצנע ושאין ממש פוסט בכל יום- אבל אנחנו נשתפר, אל תדאגו. עוד מעט יעברו כל הבגרויות והמבחנים, ונצא לחופשי!
ועכשיו-
דיזי תרגמה לנו פיק פולג'וני מגניב ודי עצוב, PG-13, שנכתב ע"י catnip_martini מ-johnheartpaul. הדר הייתה הבטא.
תהנו!
נהגתי לקרוא לו 'בייבי'.
אני לא יודע איך זה התחיל. אלו היו שנות השישים,
וכל אחד היה הבייבי של מישהו, או שאולי מישהו היה הבייבי של כל אחד... אני לא יודע
לאן אני ממשיך עם זה. אבל אני קראתי לו בייבי, והוא קרא לי 'לאב'.
זה התחיל כבדיחה, אני מניח. בטח שלא כלחישה מלאת
תשוקה ביני לבינו. לא עד שלב מאוחר יותר.
שכבנו מכורבלים, אחרי סקס ארוך וחם. אחת מהפעמים
הראשונות, אבל לא הראשונה – עשינו את זה כבר מספיק פעמים כדי שזה יהיה טוב באופן
מגוחך, אבל לא יותר מידי פעמים שזה כבר היה משעמם, וזה כל מה שאני יודע. צחקקתי
כמו שיכור מהשפעה של סקס מעולה. נצמדתי אליו ושאלתי, בקול גבוה ומתנשף, "זה
היה טוב, בייבי?"
אני לא חושב שאי פעם גרמתי לו לצחוק כל כך. זה
נראה מגוחך עכשיו.
כשהוא הפסיק לצחוק, הוא הביט בי וחייך, ובאמת שיש
לו חיוך יפיפה. הוא נישק אותי ואמר, "מעולה, לאב." חייכנו, והעברנו את
שאר הלילה בשתיקה. ישנו מכורבלים אחד סביב השני, וכשהתעוררתי הוא עדיין ישן לידי.
זה התחיל להיות יותר ויותר רציני ככל שהזמן חלף.
הוא היה הבייבי שלי, ואני הייתי הלאב שלו, וזאת הייתה עובדה. היינו הולכים לסמטה
צדדית כדי לעשן, והיינו נשענים על קיר, מתנשקים ברשלנות, נאנחים ונצמדים זה לזה,
צמאים ונואשים למגע זה של זה. וכשהבנו כמה חסרת תועלת הפעולה הזאת הייתה, וכמה זה
מסוכן לשני גברים - ויותר מזה, שני ביטלים! - להתנשק ולהתחבק ככה והכול חוץ
מלהזדיין בסמטה הפתוחה לעיני כול, היינו רק נצמדים זה לזה בחיבוק ומחכים שהתחושה
תעבור.
"בייבי?" לחשתי, כשהיינו בחוץ כבר יותר
מידי זמן והקרירות של הלילה החלה להתפשט בגופי, "אתה בסדר?"
"כן, לאב," הוא לחש בחזרה, והיינו
חוזרים לשולחן שלנו במסעדה, ואז כשהיינו מגיעים למלון ו... ומה? עושים אהבה?...
שיט. אתם מבינים את העיקרון. בכל מקרה, היינו מזדיינים במשך שעות, ואז נרדמים
ביחד. זה היה הסוד הקטן שלנו, למרות שאני לא יודע כמה "סודי" זה היה.
מבטו של ג'ורג' היה חודרני – וכמות הפעמים שהוא גלגל את עינו עלינו בלתי נגמרת...
ורינגו? רינגו ידע, אני חושב, אבל לפעמים אני גם חושב שהוא לא רצה לדעת, ולכן לא חשב
על זה.
לא הפריע לי אם הם יודעים, אבל לו כן, ואני חושב
שזה חלק ממה שהרחיק אותנו זה מזה – כמה רחוקים שיכולנו להיות במהלך סיבוב הופעות.
אבל דבר אחד נשאר: תמיד יכולתי לדעת שהוא יחבק אותי וינשק אותי כשאני צריך, תמיד
יכולתי לדעת שכשאהיה זקוק לכך, הוא יביט לתוך עיני ויחזיק את ידי, והוא תמיד
ידע מה אני חושב - לא משנה אם נפגעתי, או פחדתי, או היינו עצוב או זקוק למגע שלו,
הוא תמיד ידע, וכשהיינו לבד, במקום הקטן והפרטי שלנו מתחת לשמיכות, הכול היה
בסדר.
ידעתי שדברים מתחילים להידרדר - ידעתי שזה טוב
מידי בשביל שזה יחזיק מעמד - כשהוא הפסיק להבין אותי בלי צורך במילים. הוא הסתכל
עלי יום אחד, וחייכתי אליו חיוך חלש, והוא לא הבין, הוא לא הבין שאני זקוק לו. אבל
המשכנו ככה בכל מקרה כי היינו אבודים בתוך האשליה שיצרנו לעצמנו. רק עכשיו, אני
מבין את כל מה שקרה בתקופה.
"בייבי?" מלמלתי בזמן כשנצמדתי אליו.
"כן, לאב?" הוא מלמל בחזרה.
בטיפשותי, זה היה מספיק בשביל שהלב שלי
ידפוק בעוצמה והמוח שלי יגיד, "כן, הכול בסדר אצלי, מה איתך?" אז נענעתי את ראשי, ונישקתי את עורפו, וחיבקתי אותו כל הלילה בשקט.
זאת הייתה ההתחלה של הסוף. זה די מצחיק... אני מניח שאני צריך
לספר לכם את השיא של הכול. אחרי הכול זה מה שמעניין את כולם, הם רוצים לדעת למה
הלהקה התפרקה. ואני מכיר את האגדות ואת הקונספירציות, ואם אתם מאמינים להם, אתם
טועים, כי הכול זה שטויות.
האמת היא, שאני אהבתי אותו והוא אהב אותי. אני
פשוט לקחתי את האהבה הזאת למקומות אחרים ממנו. כשאמרתי בקול שאני רוצה להתגרש, זה
היה כי הוא אמר את אותו הדבר בלי לדבר.
ביום צילומים הזה, כשהסתובבנו בכל מיני מקומות,
ואז גם על הגג, היה מה שבאמת סיים את הכול. והתמונות האחרונות היו הנוראיות ביותר.
כולנו היינו מזיעים ועייפים, והם העמידו אותי
לידו, צמוד לגוף שלו. עצמתי את העיניים ונשמתי את הריח שלו - קליק! - אני דיי בטוח
שהמצלמה תפסה אותנו לא מוכנים כמה פעמים, כשנצמדתי אליו והוא הריח את שערי. זה לא
עשה אותו מאושר. אם התקשורת תגלה...
נשענתי מעל הכתף שלו והבטתי בפניו היפות,
והנחתי את ידי על ירכו. "בייבי?" לחשתי.
"לא עכשיו, ג'ון."
קליק!
ואף פעם לא.
יפה מאוד בשמתול! אהבתי את התרגום D:
השבמחק