פיקצר מדהים של Scrambled Egges, כותבת חדשה ומגניבה שמצטרפת לבלוגנו הקט! ברוכה הבאה! 
הפיק הוא ג'ון/פול, אנגסט, PG. אני הייתי הבטא.
תהנו!
כדור ראשון.
"קדימה, כבר התחלת. אל תוותר עכשיו." הוא ממלמל לעצמו.
עוד שלושה כדורים מוצאים את דרכם אל אותן השפתיים הוורודות והסדוקות,
שבעבר היו מלאות ואדומות.
"אני עושה את זה, אני אצליח. אני הולך לראות אותו שוב." הוא
מנסה לשכנע את עצמו.
שני הכדורים הבאים כבר בפיו.
"רגע, לא נפרדתי מהילדים.. הילדים. אולי עדיף שלא אעשה את זה
למרות הכל?"
אך עוד כדור נכנס לאחר רגע של תהייה.
"כמה עוד צריך?..." הוא מתחיל לאבד סבלנות ככל שכמות
הכדורים עולה.
"זה מתחיל להשפיע... כן, אני יכול להרגיש את זה. מעולה."
הוא ממשיך וחיוך קטן נמרח על פניו, שמלבינות לאט, בזמן שהוא מתחיל להפסיק להרגיש
את גופו.
שלושת הכדורים הבאים נכנסים גם הם.
"ומה עם לינדה?" הוא כבר רועד ומזיע, מתקשה להרים את ידו
הכבדה, האוחזת בקושי בכדור הבא, אך גם הוא נכנס לפיו.
"לינדה תסתדר." הוא אומר לעצמו בהחלטיות, וממשיך במשימה.
נשארו עוד ארבעה כדורים. רק עוד ארבעה כדורים מפרידים בינו לבין
מטרתו, והוא בולע אותם במהירות ולוגם את הטיפות האחרונות שנשארו בכוסו.
"זהו, זה נגמר. אני מגיע, ג'ון."
XXXXX
"לבן... למה כל כך לבן פה?" אני תשוש, מרותק למיטה.
"מה ציפית שיהיה, משוגע, ורוד?" זיהיתי את קולו של ג'ורג'.
"איפה אני...?" בקושי הצלחתי להוציא את המילים מהפה.
"בבית החולים, יקירי." הפעם זאת הייתה לינדה.
האחות נכנסה, וביקשה משניהם לעזוב. הם הנהנו ויצאו מהחדר, והאחות יצאה
אחריהם.
נשארתי לבד במיטה, וסרקתי את חדרי החדש. נראה שהייתי פה כבר זמן מה עד
שהתעוררתי, משום שהחדר הלבן מוצף בפרחים בכל הצבעים, ממעריצים אני מנחש.
חזרתי לשכב ועצמתי את עיניי.
"מה חשבת, שאתן לך לעזוב כל כך מהר?"
זיהיתי את הקול הזה מהצליל הראשון. אותו קול מתוק... הקול שאני מתגעגע
אליו כבר שנים.
הקול ששייך לאדם שלמענו וויתרתי על חיי.
"למה? למה לא נתת לי להיות איתך?" גמגמתי.
"עוד לא הגיע הזמן, מקה. זה מוקדם מידי. יש לך חיים חדשים עכשיו,
ילדים, אישה..."
"זה לא שווה אם אתה לא פה!" קטעתי אותו בכמעט צעקה,
"זה פשוט... לא שווה."
קולי נאלם כאשר הוא התקרב. יכולתי לראות בבירור את פניו.
את העיניים הבורקות שלו מביטות עמוק לתוך עיניי.
יכולתי להרגיש אותו, אך אני לא בטוח אם זה אמיתי, או אם זו ההשפעה של
התרופות שמוזרקות כבר שבוע לעורקיי.
המבט הזה שלו הזכיר לי את הפעמים שהיינו יושבים בדשא, אחד מול השני.
כשאני עוצם את העיניים, אני מרגיש את הרוח הקרירה שמגיעה ומלטפת את
שיערי, וכשאני פותח אותן בחזרה, אתה קרוב יותר.
הידיים שלך היו על הברכיים שלי, והתקרבת, לוחש לאוזני דברים שאני
אפילו לא מצליח להבין...
שנינו היינו על סמים, כמובן.
חזרתי לאט למציאות.
הוא התיישב על המיטה, עצם את עיניו ולחש, "אני תמיד כאן, פולי.
תמיד."
כשפקחתי את עיניי בחזרה, ידעתי שהוא עדיין כאן, למרות שאני לא רואה אותו.
עצמתי אותן שוב, הרגשתי את אותה הרוח הקרירה, את הדשא הרטוב.
אני יכול להישבע שאני איתך בשדה הסודי שלנו, ואתה לוחש לי את השטויות
המתוקות שלך.
"אם לגסוס זה מה שגורם לי להרגיש אותך שוב, אני מוכן לעשות את
זה כל יום."
פיק יפה מאוד! אני אוהבת אנגסטים D:
השבמחקברוכה הבאה! ^^
ברוכה הבאה, ואחלה פיק!
השבמחקתמשיכי כך! P: