Close to the Edge (ג'ון/פול) - פרק רביעי

קודם כל- חג שמח לכולם!!!!! איך היה אתמול בארוחה?

 

אז בשביל החג, בשביל השנה הטובה שהלוואי ותהיה לכולנו, קבלו במחיאות כפיים פיק ג'ון/פול!

 

פרק אחד לפני האחרון של הפיק הנהדר של בשמת, ג'ון/פול, PG. הדר הייתה הבטא.

---

 

"ג'ון,
סינתיה מחכה לך בחדר הסמוך."

 

"תודה."
ג'ון נעמד, ויחד איתו נעמד גם עורך הדין. הם נכנסו לחדר. ג'ון התיישב בצד הנגדי של
השולחן הארוך, מול סינתיה.

 

"מר.
לנון," עורך הדין של סינתיה נעמד ולחץ את ידו, ולאחר מכן את ידו של העורך דין
השני.

 

"חשבתי
שנוכל להישאר לבד?" ג'ון שאל, חצי את עורך הדין, חצי את סינתיה.

 

"זה
בסדר." סינתיה אמרה כשעורך הדין שלה פנה אליה. השניים יצאו וג'ון וסינתיה
נשארו לבד.

 

"מה שלום
ג'וליאן?" היא שאלה.

 

"הוא
בסדר. הוא ופול מסתדרים מעולה." ג'ון ענה והדליק סיגריה.

 

"יופי."

 

"כן."

 

"ג'ון,
אתה זה שביקש שנדבר, אז..."

 

"כן. למה
את עושה את זה?"

 

"את
מה?"

 

"הורסת לי
את החיים? הורסת לג'וליאן את החיים?"

 

"אני לא
הו—"

 

"ולפול,
ולג'ורג' ולרינגו."

 

"אל תנסה
לגרום לי לרגשות אשם, כי אתה לא תצליח."

 

"אני רק מבקש
סיבה הגיונית. זה הכול."

 

"כי נמאס
לי שאתה בוגד בי עם כול העולם, ומתייחס אלי כמו לעבד הפרטי שלך! אתה אף פעם לא
בבית, והנה פתאום כל מה שחשוב לך זה ג'וליאן."

 

"אני לא
בבית כדי שיהיה לך איפה לגור, ואיך להאכיל אותו!"

 

"אני לא
רבה איתך עכשיו."

 

ג'ון נאנח,
"צודקת. סליחה."

 

"חוץ מזה,
לא אמרתי מילה על פול."

 

"אבל את
יודעת שזה יפגע בו. זה כבר פגע בו. הוא מפחד להסתכל עליי!"

 

"וטוב
שכך! מה שיש בניכם אסור."

 

"שנינו
יודעים טוב מאוד שאין לך שום בעיה עם הומואים."

 

"ג'ון, זה
לא זה."

 

"אז
למה?"

 

"אני לא
יודעת. זה נפלט לי, ו... הכול התגלגל משם."

 

"את עדיין
יכולה לבטל את התביעה."

 

"ג'ון..."

 

"מה? מה
את רוצה?"

 

"את החיים
שלי, כמו שהם היו."

 

"זאת לא
אשמתי שהחלטת להשתגע."

 

"אני רוצה
את הבית, ותקציב חודשי."

 

"אוקיי."

 

"ואת
ג'וליאן."

 

"סינ—"

 

"לא. אתה
לא תנצח הפעם."

 

"אני
אנצח. את תראי." הוא אמר, ויצא מהחדר.

 

***

 

"אתה מבין
שזה הדבר הכי טיפשי שיכולת לעשות?"

 

"כן."

 

"ומה
עכשיו?"

 

"אני לא
יודע פול, אני לא יודע."

 

"רוצה
ללכת לישון? נדבר על זה בבוקר."

 

"פול...
אולי באמת עדיף שלא נישן יחד."

 

"אל תדבר
שטויות. זה הבית שלי, אני אישן איפה שאני רוצה."

 

***

דצמבר 1965

 

"גברת
פאוול, את בטוחה שזה מה שראית?"

 

"כן."

 

"ואת
בטוחה שזה היה גבר?"

 

"כן."

 

"זה מישהו
שאת מכירה?"

 

אולם בית המשפט
השתתק. ג'ון פתח את עיניו לרווחה, והרגיש שנשימתו של פול, שיישב מאחוריו, נעצרה לרגע.

 

"א-אני...
לא." סינתיה אמרה, מהססת.

 

"אדוני
השופט, אפשר לקחת הפסקה של כמה דקות?" עורך הדין שתיחקר את סינתיה שאל.

 

"כן.
נתאסף פה עוד חצי שעה."

 

***

 

"סינתיה?"

 

היא הסתובבה
וראתה את פול. "כן?"

 

"תודה.
אני חושב."

 

"בבקשה."
היא ענתה, ופנתה לכיוון השני, מתקדמת בתור לקנות קפה.

 

"חכי
שנייה."

 

"מה
פול?"

 

"למה לא
אמרת להם?"

 

"כי אתה
לא עשית לי שום דבר רע. אתה לא היחיד שהוא בגד בי איתו."

 

"סינתיה..."

 

"פול, אני
מצטערת, אבל אני לא יכולה לדבר איתך. לא כאן, ולא עכשיו."

 

"סין, הוא
הבין את הטעות שלו. תאמיני לי. הוא..." היה לו קשה לומר את זה. "הוא
בוכה כל לילה. הוא חושב שאני לא שם לב, אבל אני כן... הוא פשוט שוכב על המיטה
ובוכה. ואני עומד מחוץ לדלת ומקשיב. מחכה שהוא יירדם."

 

"פול,
אני-"

 

"הוא ניסה
להתאבד." פול אמר, על אף שלא התכוון, אבל הראש שלו היה מלא בזיכרונות של
ג'ון- בלי שום כוחות, מחפש כדורים ואלכוהול כמו משוגע בכל הבית. פול עקב אחריו כמה
דקות, בזמן שג'ון עבר מחדר לחדר. בסופו של דבר, כשג'ון ניסה להסתגר בחדר השינה,
הוא עצר אותו וחיבק אותו עד שנרגע.

 

סינתיה נעצרה,
ולאחר כמה רגעים, נאנחה. "זאת לא אשמתי." 'זאת כן.' קול קטן בראש שלה
אמר לה, אבל היא עצרה אותו וניסתה לא להקשיב. היא לא רצתה שג'ון יפגע בעצמו, עדיין
היה לה אכפת, אבל לא היה לה מה לעשות.

 

פול הסתכל עליה
במבט מאוכזב. "תמשיכי להגיד לעצמך את זה. אני מקווה שתרגישי טוב יותר כשהוא
יהיה תקוע בכלא, ולג'וליאן בכלל לא יהיה אבא."

 

"גברתי,
מה תרצי להזמין?" המוכרת שאלה, וקטעה את השיחה בין השניים.

 

"קפה."

 

"שניים."
פול הוסיף, והוציא את הארנק, לקח כמה שטרות ושם על השולחן.

 

"פול, זה
בכלל לא מה שאני רוצה, ואתה יודע את זה."

 

"אבל?"

 

"אין לי
ברירה אחרת."

 

"כן. יש
לך. תגידי שדמיינת, שאת כועסת. שהחלטת שזה היה גבר כדי שיהיה לך תירוץ
להתגרש."

 

"אני-"
לפני שהצליחה להשלים את המשפט, פול לקח את כוס הקפה שלו ועזב.

 

***

 

"מר.
לנון, אתה מודה במעשה?"

 

"כן."
ג'ון אמר, ושוב האולם השתתק. פול הרים את ראשו, וגבותיו התכווצו. 'זה לא מה שאמור
לקרות,' הוא חשב.

 

"אתה מוכן
להגיד במה אתה מודה?"

 

"אני מודה
ששכבתי עם גבר... שאני הומו."

 

"תודה,
מר. לנ"

 

"לא
סיימתי, אדוני. אני סוטה, אני מגעיל וצריך לכלוא אותי. אז קדימה, תעשו את
זה!" ג'ון צעק בכעס, ופול ראה את הייאוש בעיניו ופניו. הוא נראה עייף ומותש.
הוא רק רצה לסיים עם זה.

 

"מר.
לנון."

 

"לא אכפת
לי בכלל. היא במילא הייתה לוקחת את כל מה שיש לי. את מה שחשוב לי היא כבר
הרסה."

 

"עורך הדין
רוברטס, תשתלט בבקשה על הלקוח שלך!"

 

"אני אוהב
גבר. הנה, אמרתי את זה. אני אפילו מאוהב בו! אם הייתי יכול, הייתי מתחתן איתו,
והיינו מקימים משפחה אמיתית. מאושרת." ג'ון אמר, ועיניו חיפשו את מבטו של פול,
שהתחמק ממנו.

 

"מר.
לנון, אם לא תפסיק עכשיו, אני אדאג שתעביר את הלילה במאסר."

 

ג'ון צחק, וירד
מדוכן העדים. הוא התיישב ליד העורך דין שלו.

 

"אנחנו
נצא להפסקה של עשר, בה יוחלט גזר הדין."

 

"מה אתה
עושה?" עורך הדין שאל אותו, אבל ג'ון התעלם. הוא פנה לפול.

 

"פולי,
אני אוהב אותך. באמת. ואני רוצה שתדע את זה."

 

"ג'ון!
תפסיק עם זה!" עורך הדין אמר בטון תקיף יותר, מנסה למשוך את תשומת ליבו של
הלקוח שלו בעודו מסתכל לצדדים, לראות שאף אחד לא שומע.

 

"ג'וני,
הם יכניסו אותך לכלא." פול אמר, ודמעות עלו בעיניו.

 

"כבר לא
ממש אכפת לי."

 

"ג'ון..."
פול התחנן.

 

"תתמוך
בי. בבקשה." ג'ון ביקש בחוסר אונים מוחלט. הוא כבר לא הרגיש דבר חוץ מעייפות
נוראית, אבל הרגעים הקטנים עם פול הם מה ששמרו עליו בחיים.

 

"כבוד
השופט יכנס עכשיו, וימסור את גזר הדין."

 

השופט נכנס
והתיישב במקומו. "אם יש למישהו, משהו להוסיף, שידבר עכשיו."

 

פול רצה לקום,
להודות שזה הוא. אבל הוא פחד. הוא חשב על אבא שלו, ואח שלו. אבל עדיין שמע את ג'ון
מבקש את עזרתו, מתחנן כמעט. 'ואם אני אודה? מה יקרה אז?' הוא חשב. 'לפחות תהיו
ביחד.' קול אחר בראש שלו הוסיף, 'זה לא נכון. הם ישימו אותנו בבית כלא נפרדים.'
'וזה מה שמטריד אותך? אתה לא תראה אותו יותר בכל מקרה!'

 

'את יכולה
להתחרט.' הקול הקטן שב ואמר, ומבטה פנה לג'ון, ופול שישב מאחוריו. שניהם נראו
עייפים ומתוחים. גופו של פול רכן קדימה, כך שהוא כמעט נגע בשיערו של ג'ון. 'את
הורסת להם את החיים,' הקול אמר, 'להם ולילד שלך.' אשמה נוראית, זה כל מה שהיא
הרגישה בשניות האלה. 'אבל מה אני יכולה לעשות?' היא חשבה, ונזכרה בדבריו של פול.
היא יכולה לשקר, זה נכון. היא תגיד שהיא חיפשה סיבה לגירושים, או שהיא הבינה שהיא
דמיינה וזאת הייתה אישה גברית. הכול נעשה מסובך מידי פתאום, והיא היחידה שיכולה
להציל אותו. אבל הוא...

 

פול כמעט קם,
כשפתאום סינתיה נעמדה.

 

"אדוני
השופט, אני מבקשת לדבר עם מר. לנון, בפרטיות."

 

"עכשיו?"
השופט אמר, כמעט בגיחוך.

 

"שבי,"
העורך דין שלה סינן, אבל היא התעקשה.

 

"יש לכם
חמש דקות."

 

"תודה
אדוני."

 

***

 

"מה את
רוצה?" ג'ון שאל כשהשניים נכנסו לחדר אליו כיוונו אותם. הוא היה מבולבל,
ומופתע.

 

"אם אני
מתחרטת עכשיו, אומרת שדמיינתי... אתה תיתן לי את ג'וליאן?"

 

ג'ון גיחך.
"ולמה פתאום את מרחמת עליי? את הרי יודעת שתקבלי אותו בכל מקרה."

 

"ג'ון,
אתה חשוב לי." היא אמרה, "ולפול." היא הוסיפה, מקווה שזה ירכך את
ג'ון.

 

"אה. הוא
בכה לך שתוותרי? יופי. ממש נחמד מצידו." לג'ון נמאס מהמלחמות ומהבכי, והוא
כבר לא באמת הרגיש את פול ואת אהבתו האמיתית. המתח ביניהם היה נוראי, והם כבר לא
היו אותו דבר. גם אם סינתיה תוותר, הם לעולם לא יחזרו להיות עצמם.

 

"הוא אוהב
אותך, באמת." סינתיה אמרה, והאשמה שהיא הרגישה רק גדלה.

 

"גם אני
אותו, אבל הוא טיפש. הוא לא מבין שגם אם ישחררו אותי עכשיו אנחנו לא נוכל להיות
ביחד, כי כולם יעקבו אחרינו וינסו לברר אם אני באמת 'חף מפשע'."

 

"אני אגיד
ששיקרתי. שכעסתי עלייך."

 

"וזה מה
שיעזור? מוזיקה הרי אני כבר לא אוכל לעשות, הרי כולם יידעו... יש לנו מזל שיש לנו
את בריאן, או שמישהו כבר היה רוצח אותי כי הוא לא מחבב הומואים." הוא אמר.

 

"אל תגיד
את זה." היא עצמה את עיניה ונאנחה.

 

ג'ון צחק,
"עכשיו אכפת לך? מעולה." ג'ון הוסיף ויצא מהחדר בחזרה לאולם המשפט.

 

'תמיד אכפת לי,
ג'ון...' היא לחשה לעצמה, ועקבה אחריו.

 

***

 

"אני אשאל
פעם נוספת. למישהו יש משהו להוסיף?"

 

"כן,
אדוני." סינתיה אמרה.

 

"דברי."

 

"שיקרתי.
זה לא היה גבר."

 

"זה לא
משנה," השופט שאל, "מר. לנון הודה."

 

"אבל הוא
לא בגד בי!" 'אתה לא יכול לעשות את זה!' היא חשבה, 'זה לא הגיוני.' והרגישה
את החיוורון עולה לאט במעלה גופה.

 

"זאת כבר
לא בעיה שלי. היית צריכה להגיד את זה קודם."

 

"אבל היא
אומרת שהיא שיקרה!" פול נעמד ואמר, לא מסוגל לעצור את עצמו, 'שיכלאו אותי,
במילא החיים שלי נגמרו.'

 

"ומי
אתה?" השופט שאל.

 

פול היסס.
"אף אחד." הוא ענה כשג'ון ועורך הדין הפנו אליו מבט.

 

"אז תשב
בבקשה, מר. אף אחד." השופט אמר ובחן את פול, שהתיישב מיד עם לחיים אדומות.

 

"להקראת
פסק הדין, הקהל באולם מתבקש לעמוד." עורכי הדין, לקוחותיהם וחבר המושבעים
נעמדו כשהשופט הסתכל על הנאשם. "אני פוסק עשר שנות מאסר בפועל למר. לנון, עם
אפשרות לקיצור." השופט קרא בקול, וקם.

 

ג'ון התיישב
בחזרה בכיסאו, ושם את ידיו על פניו, מנסה לעצור את הדמעות, להישאר חזק. פול,
התיישב על ברכיו ליד כיסאו ושם את ידו על רגלו של ג'ון. "תודה שניסית,"
ג'ון אמר, ופול ליטף אותו בשקט, ולחש לו כמה שהוא אוהב אותו, ושהוא לא יפסיק לחשוב
עליו, ולבקר אותו, ושהוא יחכה לו, ושהוא— הוא הרגיש יד גדולה נוגעת בכתפו, וקם כדי
לאפשר לשוטרים לגשת לג'ון. ג'ון הוריד את ידיו ופול ראה את עיניו הנפוחות,
"ביי פולי." הוא לחש כשפול התקרב אליו.

פול עקב אחריו
עד שהוציאו אותו מהחדר והמבט שלהם ניתק באופן קר ואכזרי.

 

הוא הסתכל על
סינתיה, מנסה חזק לשמור את הדמעות והכאב לעצמו, וראה בעיניה סוג של חרטה, אבל
הוא  ידע שהוא לעולם לא יהיה מסוגל לסלוח
לה.

---

!