פיקצר אנגסטי ומדהים להפליא של Scrambled Egges, ג'ון/פול, PG.
אני הייתי הבטא.
תהנו!
כל יום אחרי חזרה, היינו יוצאים מהסטודיו והולכים לגבעה. ג'ון מצא את
המקום הזה לפני שנים.
גבעה נטושה, מוקפת בגדרות תיל ובלבנים שבורות, שמסתתרת מאחורי עשרות
עצים כהים וגבוהים שמקיפים את כולה.
ויש נקודה בגבעה, שכולה ירוקה ומלאה באור. המקום נראה כמו תופעת טבע
מדהימה.
זה נהיה הרגל של שנינו, ללכת למקום הסודי שלנו אחרי כל חזרה.
רק שנינו, יושבים ובוהים בשמיים כמו ילדים...
נרגעים ביחד אחרי יום ארוך.
הייתי מחכה כל היום בציפייה להגיע לגבעה איתו. הייתי קם בבוקר רק
בשביל זה.
בקושי הייתי מקשיב במהלך החזרה, משום שכל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה
עוד כמה זמן אוכל ללכת לשם.
והיינו יושבים שם, רק שנינו, מוקפים בעצים ובשמיים.
בנקודה הזאת הכוכבים נצצו בצורה מיוחדת, שונה.
ואני צפיתי בהם, בזמן שהוא שכב על ברכיי ואני שיחקתי בשיערו, ושכחתי
מכל מה שהטריד אותי במהלך היום.
והיה לי טוב... היה לי כל כך טוב. יכולתי למות מכמה שהיה לי טוב. הייתי
מאושר כמו שבחיים לא הייתי, וברור לי שהסיבה שכל כך טוב לי היא לא רק בזכות האוויר
הרענן שמלטף את פניי בעדינות, או העצים שזזים לאט ובאחידות שמרגיעה אותי לחלוטין...
הסיבה העיקרית הייתה האדם שהשעין את ראשו העייף על ברכיי.
כאן ראיתי את הצדדים האחרים שבו, שרק מעטים זוכים לראות.
אם מבחוץ הוא נראה קשוח או ציני, כאן הוא נראה שליו ורך... הוא נראה
בדיוק כמו הנער שהתאהבתי בו, שנים לפני הלהקה והפרסום. לא הצלחתי לראות
שינוי.
אבל ידעתי שהוא לא אוהב אותי בחזרה. אמנם לא בוודאות, אבל איזו סיבה
יש לו לאהוב אותי?
ולכן לא סיפרתי לו מעולם איך אני מרגיש כלפיו... והוא מעולם לא ידע.
יום אחד, במהלך הפסקה מחזרה, יוקו הזכירה את הביקור שלה עם ג'ון
בגבעה.
במשך דקות ארוכות דיברה על "הפיקניק המדהים" שלהם ביחד,
כשהוא השעין את ראשו על ברכיה והיא צפתה בכוכבים.
"זה המקום שלנו..." מלמלתי לעצמי בבלבול, בזמן שעיניי
פקוחות לרווחה מרוב תדהמה.
"הוא בגד בי. הוא בגד בי במקום הכי קדוש לי... ועוד איתה.
אני לא סובל אותה, והוא יודע את זה."
מחשבות כאלו לא חדלו להופיע במוחי.
לא הייתי מסוגל להישאר בחדר איתם, לא הייתי מסוגל לראות אותם ביחד
לעוד שנייה.
לקחתי את הגיטרה ויצאתי מהחדר.
עליתי לגג, ישבתי ובהיתי בכוכבים.
'הכוכבים האלה לא מיוחדים כמו הכוכבים בגבעה...' חשבתי לעצמי. כעבור
דקה או שתיים ג'ון מצא אותי במחבואי, כשאני עם הגב אליו, מחבק את הגיטרה ועיניי
עצומות.
"אל תדבר," אמרתי, "אני לא רוצה לשמוע אותך."
הוא לא אמר כלום, רק התקרב אלי ושם את ידו על כתפי. "זה היה
כלום, מקה..." הוא לחש לאחר דקת חשיבה.
"באמת?" הוא המשיך וליטף את ידי במעט חשש.
"אתה יודע ש-"
"שבגדת בי?!" קטעתי את דבריו בצעקה והדמעות איימו לצאת, אך
עצרתי אותן בכוח.
לא אתן לו לראות אותי בוכה, לא אתן לא לראות הצליח לפגוע בי בדיוק כמו
שרצה.
הוא התיישב מולי ואחז בידיי. לא נותר בי עוד כוח להתנגד.
הרגשתי שנשאבו ממני כל האנרגיות שלי, ואני רוצה רק לחזור הביתה, להתכסות
בשמיכה שלי ולבכות עד שאירדם.
הוא ניסה לתפוס את מבטי, אך אני השפלתי את עיניי לרצפה. ידעתי שאם
אראה את עיניו, אשבר ואבכה... וכנראה גם אסלח לו.
לא רציתי לסלוח לו.
"זאת הייתה טעות. אתה חייב להאמין לי." הוא אמר והושיט את
ידו למחוא את הדמעה שעל פניי.
"אל תיגע בי." עצרתי אותו וקמתי. "לא נשאר לי מה לומר
לך." אמרתי וברחתי מהמקום.
XXXXX
טוענים שיש הרבה סיבות לפירוק הלהקה; שהם לא הפסיקו לריב אחד עם השני,
שהם השתנו במהלך השנים, שכל אחד העדיף לפנות לדרך אחרת.
האמת היא, שזוהי הסיבה האמיתית לפירוק הלהקה- פול לא יכול היה
לסבול את העובדה שג'ון ויוקו ביחד, הוא לא היה מסוגל להסתכל לג'ון בעיניים יותר, הוא
נגעל רק מאזכור שמה של יוקו או רק מהמחשבה על שניהם ביחד, עושים דברים שפנטז שהוא
עושה עם ג'ון בעצמו...
ולכן הוא ברח.
במשך מספר ימים הם חיפשו אותו ברחבי לונדון, וכשחבריו ללהקה מצאו אותו
בסמטה צדדית חשוכה, זה כבר היה מאוחר מידי.
הם מצאו את גיטרת הבס שלו מנופצת, ולידה גופה קרה וחיוורת, עם שפתיים
לבנות שפעם היו אדומות ומתוקות...
גופה שבעבר נקראה פול מקרטני.
ולידה בקבוק אלכוהול ריק ועשרות כדורי שינה צבעוניים מפוזרים על
האדמה.
כל כך. יפה.
השבמחק