פיקצר יחסית שהדר תרגמה. בעיקר ג'ון/סטיו, עם ג'ון/פול חד-צדדי. PG-13, נכתב במקור ע"י deux_lunes מ-johnheartpaul.
תהנו!
ליבי פעם בחזה שלי, ולאוזניי חלחל כל צליל של תזוזה. ידעתי שזה אסור, ברור שידעתי, אבל הייתי בן תשע-עשרה וזה היה ממש לפניי. הדף רעד בתוך ידי, כתב ידו של ג'ון זז ממול עיניי. מימי קראה לו למטה והוא, צייתני כפי שהיה, ירד אליה מיד. בהיעדרו, דפדפתי בין הדפים שהיו על השולחן שלו, עד שהמילה סטיוארט הופיעה מול עיניי. ואז המילה אהובי.
ההורים שלי לימדו אותי נכון- אסור לקרוא מכתבים של אנשים אחרים. זה הדבר הקדוש ביותר בתקשורת. אבל השרבוטים של ג'ון, המילים החפוזות שרק סטיו היה אמור לראות... בפנים בוערות, התחלתי לקרוא.
הדף היה מלא באהבה ובחרדה, היה לי קשה לנשום. האהבה שבליבו, התאווה של בשרו, הכל מצויר בתוך המכתב, מתחנן בפני סטיו לחזור לליברפול, בבקשה בבקשה בבקשה תחזור. אתה לא יודע עד כמה אני צריך אותך כאן. אתה יותר מדי רחוק ממני. כל לילה אני חולם על איך שפעם נגעת בי, איך שנישקת אותי, ואני רק בוכה כי עכשיו אתה רק רוח על עורי.
"מה אתה חושב שאתה עושה, לעזאזל?"
קמתי במהירות מהכיסא. אותו האדם שכתב את אותן מילים מתוקות עכשיו עמד מאחוריי, מילותיו קרות כשהוא חטף את המכתב מידיי. לא יכולתי לדבר, בושה גנבה את קולי, ויכולתי רק להסתכל על ג'ון כשהוא נאבק לא לצעוק עליי.
"חתיכת בן זונה," הוא לחש. "באיזו זכות אתה קורא מכתבים שלי? חתיכת חרא חטטן."
התחלתי להתעצבן ואמרתי בלעג, "יותר טוב מלהיות הומו מחורבן, לא ג'וני?"
הצבע ברח מפניו של ג'ון, עיניו פעורות ורותחות מזעם, "אתה לא יודע על מה אתה מדבר."
חטפתי את המכתב מידו, "אני עדיין חושב על השפתיים שלך על שלי," הקראתי. "הדרך שבה גרמת לי לגנוח והדרך שבה הסתכלת עליי-"
הוא תפס בפרק כף-ידי, לוחץ חזק מספיק שאני ידעתי שאראה את הסימנים של האצבעות שלו מחר. "לא הייתה לך זכות," הוא לחש. "מעולם לא סיפרתי לאף אחד."
"אתה מתכוון שמעולם לא סיפרת שהבן זונה המחורבן זיין אותך? גם אני לא הייתי מספ-"
האגרוף שפגע בלחי שלי עצר אותי מלהמשיך, משאיר את המילים שלי קפואות באוויר. מרוב כוח נפלתי אחורה על השולחן, רחוק מהאיש שלפניי. הוא התנשף, ופניו בערו בכעס ובבושה.
"אם תספר למישהו," הוא בקושי לחש, "אני אהרוג אותך." הפאניקה שלו הייתה ברורה, אצבעותיו התהדקו ורפו, מתחננות לתפוס בצוואר שלי ולמעוך את המילים שיכולתי לומר.
הייתי חייב לברוח. קימטתי את המכתב לתוך כיסי, לקחתי את הגיטרה שלי ורצתי מהדלת האחורית. אף אחד לא רדף אחריי. רצתי דרך השער והרמתי את הגיטרה על גבי כשעליתי על האופניים שלי. כשהתחלתי לדווש מהר ככל שיכולתי אל תוך הרחוב, הסתכלתי לאחור וראיתי את פניו של ג'ון מבעד לחלונו. הלב שלי נקרע.
כשהגעתי לחדר שלי, נשכבתי על המיטה והוצאתי את כדור הנייר מהכיס שלי. האצבעות שלי נעשו כבדות מבושה, אבל יישרתי את הדף, המילים עדיין ברורות ורטובות מתאווה. ג'ון לא רק השתוקק לסטיו... הוא היה מאוהב בו.
קראתי את המכתב עוד פעמיים, פעמיים, חמש-עשרה פעמים עד שסופסוף הנחתי אותו. אולי ידעתי את זה קודם, אבל לא יכולתי לומר אם כן או לא. מובן ששמתי לב איך ג'ון התנהג ליד סטיוארט, אבל פשוט חשבתי... אני לא יודע מה חשבתי. סטיוארט כבר לא כאן והוא לא יחזור. כל מה שהיה לג'ון היו זיכרונות ומיטה ריקה. סגרתי את עיניי ויכולתי לראות אותם מתנשקים. סטיו על הברכיים שלו, מסתכל עליו, ג'ון נאנח, מפשק את רגליו-
פקחתי את עיניי, אבל התמונה הייתה תבועה בי. "פאק. פאק פאק פאק." לא רציתי לחשוב על זה. לא רציתי לראות את זה בכל פעם שסגרתי את עיניי. איך יכול להיות שג'ון, ג'ון שלי, הוא הומו? איך הוא יכול להיות מאוהב בשחצן הזה? למה הוא לא מאוהב בי?
נענעתי בראשי וניסיתי להתעלם מהמחשבה הזאת. לא, אני לא הומו, אני לא רוצה שג'ון יהיה מאוהב בי! פשוט... רציתי אותו, כמו שהוא. זה לא היה הומואי, זה היה פשוט... אנחנו. אבל סגרתי שוב את העיניים ונתתי לעצמי לדמיין את זה. לנשק את ג'ון. הוא בטח היה עדין, עדין כמו במכתב. שפתיו היו רכות מנגד לשפתיים שלי, והוא היה מרשה לי לדחוף אותו אחורה, נותן לי לנשק אותו עם הלשון, כמו שאני עושה לבחורות. אם הוא היה מתחרמן תחתיי... אם גם אני הייתי.
נגעתי במכנסיים. כבר קיבלתי חצי-זקפה.
"פאק!" אמרתי לעצמי, קימטתי את הנייר שוב וזרקתי אותו על הרצפה. זה לא היה אני. אני לא הומו, אני רק אוהב את ג'ון! אבל עדיין נגעתי בעצמי. האצבעות שלי כבר נכנסו ופתחו לי את הרוכסן. ונגעתי בעצמי, חושב על ג'ון שעושה את זה לסטיוארט, שעושה את זה לי. אם הוא היה נוגע בי... אם הוא היה אוהב אותי.
וכשגמרתי, אמרתי את שמו של ג'ון. חצי-קיוויתי שמישהו ישמע.
החלפתי מכנסיים ורכבתי בחזרה למנדיפס, המכתב עושה חור בכיס שלי והאשמה עושה חור בתוכי. לא ידעתי מה אני אומר, אבל זה יהיה משהו שחייב להיאמר.
ג'ון פתח את הדלת והסתכל עליי. הוא לא אמר דבר. הושטתי לו את המכתב. "אני מצטער."
"מה לעזאזל הבעיה שלך, מקרטני?" הוא רטן וחטף מידי את המכתב. הוא יצא מהדלת וסגר אותה מאחוריו. "אם אתה סיימת איתי, אז פשוט... תמשיך לסיים איתי."
שמתי את ידי על המרפק שלו, רק כדי להרגיש אותו מתחיל. "אני לא. אני לא רוצה לסיים את הקשר איתך."
הוא הביט בי ואז במכתב שבידו, מעביר את אצבעותיו על הקימוטים של הדף. "אז לא אכפת לך?"
אכפת לי. אכפת לי כל כך, ג'ון. "לא, לא אכפת לי," שיקרתי. "אני מצטער ש, אתה יודע, התנהגתי כמו מפגר."
ג'ון חייך אל המכתב. "כן. פול הטמבל. נשמע טוב, לא?"
חייך אליו והרמתי את ידי. "חברים?"
הוא לחץ את ידי וסופסוף הסתכל לי ישר בעיניים. "חברים." הוא צחק, וקוללו נעשה ללחש. "אל תדאג, אני לא אנסה לעשות איתך משהו. אני יודע שאתה לא ככה."
הכרחתי את החיוך להישאר על פניי. "יופי. אנחנו רק חברים."
אני לא יודע כמה זמן ג'ון הסתיר ממני את הסוד שלו, או כמה זמן הסתרתי את שלי ממנו. החזרתי לו את המכתב... אבל לא את האהבה הסודית שלי אליו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה