פיק מתורגם מٍArchive of our own.
נכתב ע"י thedeadparrot ותורגם ע"י Beatleboot.
ג'ון/פול, PG.
תהנו (עד כמה שאפשר מהדבר הקורע לב הזה)
ג'ון אוהב את האווירה בניו יורק. היא מאוד שונה מהסגנון המחוספס והשקט של ליברפול, שונה מהזוהר הישן של לונדון. ניו יורק כאוטית יותר, רועשת יותר, אמריקאית יותר. היא עיתונים זרוקים על המדרכה. צופרי מכוניות רועשים. האיש שעושה לך אצבע משולשת כשאתה אומר "בוקר טוב".
הוא אוהב את זה. זה מתאים לו. בניו יורק הוא יכול להגיד לאנשים שהוא גדול יותר מישו והם יסתכלו עליו במבט משתהה וילחשו "הוא סופית יצא מדעתו". איך הוא יכול שלא לאהוב את המקום הזה?
כשפול מבקר הוא מביא את ההרגשה המוכרת, אך עדיין הלא לגמרי מוכרת, של אנגליה יחד איתו. הוא מביא מדרכות רטובות, הברות מרוככות, הומור יבש. זה מרענן וצורם באותו הזמן.
הם יושבים בסטודיו של ג'ון ושומעים מוזיקה. פול נשען לאחור ואומר "איך זה פה?".
ג'ון מושך בכתפיו. "זה מקום טוב. למה?".
פול מושך בכתפיו גם הוא. "חשבתי לקנות פה דירה."
ג'ון מהנהן. מה שיהיה יהיה וכל זה. הם גמרו עם זה לפני הרבה זמן. שניהם התגברו על זה. אין צורך להתעכב על זה יותר.
אבל ג'ון רוצה לשמור את ניו יורק לעצמו. הסנטרל פארק בבוקר. הריח של פרצלים ברחוב. מדינה שעוברת תהליך התבגרות כאוטי. הדברים האלה לא שייכים לפול.
פול בוחן אותו בשקט ואז אומר, "אם זה גורם לך לאי נוחות אני לא אעשה את זה". הוא נשען לאחור בדרך הפולית המוכרת שלו. הידיים שלו תומכות בו והזרועות שלו נינוחות.
ברגע המוכר, ג'ון כמה לאנגליה. ניו יורק מעולם ולעולם לא תוכל לעורר בו את התחושה הזאת. הוא מתגעגע לזה: התה, הנימוס הכמעט נוקשה, המטריות השחורות. פול הוא כל הדברים האלה ועוד. הוא הביטלס וכל האסוציאציות הנעימות והלא נעימות, הוא מ"I Saw Here Standing There" ועד ל"Let It Be".
פול מתרומם ומתיישב לידו. הזרועות שלהם נוגעות.
כלום לא נאמר. המוזיקה נגמרת, והנשימות השקולות ממלאות את החדר. ישנו אוויר מאופק וזהיר ביניהם, היכן שהיו בעבר אנרגיה רוטטת ושאיפות.
"אז אתה באמת אוהב לחיות כאן?" פול שואל.
ג'ון מהנהן ומתנגד לדחף המוכר של פשוט לגעת בו. להפוך את זה לאמיתי. להפוך את זה למה שזה תמיד היה. "אני מרגיש שאני שייך לכאן, שמקבלים אותי."
פול מחייך ושר בשקט, "Come in,' she said 'I'll give you shelter from the storm."
ג'ון מחייך גם הוא. "Blood on the Tracks".
פול צוחק, וזה מרגיש כמו שזה היה ב-1964 כשהכל היה חדש, והם בחדר מלון מדברים על בוב דילן חסר המעצורים. (Freewheelin' Bob Dylan)
ג'ון נשען ומצמיד את שפתיו ללחיו של פול. פול לא מתרחק.
הם ישבו כך עוד רגע נוסף כשפול נעמד ומודיע שהוא צריך ללכת.
"אני שמח שבאת." ג'ון אומר לו. פול מחייך ומנשק אותו על השפתיים. זאת לא התחלה, לא התלקחות מחדש עשל ניצוץ של משהו שחלף שנים רבות קודם. זאת לא יותר מאשר סגירת מעגל. ג'ון יכול לטעום גבעות ויוניון-ג'ק בשפתיו של פול והוא יודע שלעולם לא ישתוקק להם עוד.
בעודו יוצא מהדלת פול אומר "להתראות".
לאחר שבסופו של דבר הוא עוזב, ג'ון צופה בשמש שוקעת מעל הסנטרל פארק ומרגיש בפעם הראשונה שהוא באמת בבית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה