זהו יום הולדתה של בשמת, אחת מכותבותינו הטובות וילדה מדהימה בפני עצמה- והדר החליטה לתרגם פיק למענה. הפיק נכתב במקור ע"י Oh Johnny האחת והיחידה, PG-13 על השפה, ג'ון/פול, פורסם במקור ב-johnheartpaul.
אני רק רוצה לאחל לך, בשמת, שתחיי עוד שנים ארוכות שיעברו בטוב ובנחת, את כותבת מעולה ובאמת ילדה מוכשרת ונפלאה! המון המון מזל טוב 
ארבע לפנות בוקר. הדפיקה על הדלת הייתה חלשה מאוד; הוא כמעט ולא שמע אותה. כשהוא הלך לפתוח אותה פול עמד שם, בקבוק סקוטש בידו. ג'ון הסתכל עליו מכף רגל ועד ראש ואז הסתובב בחזרה אל החדר, פול בעקבותיו.
"מה אתה רוצה?"
"זו דרך נפלאה לומר שלום למישהו שיש לו בקבוק ביד."
"טוב, בסדר, תודה על הבקבוק. נתראה מאוחר יותר."
"אני לא עוזב, ג'ון."
פול הלך ולקח כוס נקייה מהשירותים ומזג לעצמו קצת יין. הוא התיישב על הרצפה, גבו נשען על המיטה. ג'ון לקח את מה שנשאר בבקבוק וצנח על המיטה עצמה.
"תראה, הנה העניין," ג'ון התחיל.
פול חייך ולא אמר דבר.
"זה דבר אחד לכתוב שיר על הדרך שבה אני מתנהג אליך. זה דבר אחר לגמרי שאתה כותב שיר על להמשיך הלאה."
"מי אמר שהשירים היו עליך?" פול שאל בשקט.
"מי אמר שאתה יכול לדבר?" ג'ון רטן בתגובה.
פול נאנח והדליק סיגריה, מתרכז בלנסות לנשוף עשן בצורת טבעת.
"אתה רואה, זה שונה. אני כותב שירים על עצמי, על מה אני מרגיש. ואתה, אתה כותב שירים עליי ועל מה שאתה מרגיש כלפיי, לעזאזל. והם לא תמיד שירים נחמדים, פול. לפעמים אתה יכול להיות כזה בן זונה. מה זה היה? 'אני לא טיפש ואני לא לוקח את מה שאני לא רוצה'? מה אני אמור לחשוב על זה? אתה אומר שאתה לא רוצה אותי יותר, פול. זה כואב. זה כואב, לעזאזל, ואני צריך לגלות על זה לפני כולם?"
פול לגם מהמשקה שלו וחזר להביט בטבעות העשן שלו.
"ומה גורם לך לחשוב שהאחד הזה נכתב עליך, ג'ון? עם כל השירים שכתבתי לאלבום המחורבן הזה, למה לבחור באחד הזה? כי זה לא האחד, ג'ון. זה לא השיר שכתבתי עליך. טוב, זה לא ממש נכון. כן כתבתי את זה עליך..."
"אהא!"
"אבל לא כמו שאתה חושב. כתבתי את זה לג'יין, לא לך. היא האחת שאני לא רוצה יותר. לא אתה. אבל אם כבר מדברים על לכתוב מסרים בתוך שירים, ג'ון, בוא נדבר עליך, כן? אני מגלה דרך שיר שאתה מרגיש אבוד ושאתה יוצא משליטה? שאיבדת את הביטחון העצמי שלך? זה לא משהו שאתה צריך לחלוק עם אלה שאוהבים אותך? ומה עם כל הקטע שלבייבי שלך לא אכפת, עוזב אותך? על איזה בייבי אתה מדבר, ג'ון? כי אני לא הולך לשום מקום מחורבן."
"אתה כן. אתה כן, לעזאזל. אתה עוזב אותי."
"אני לא."
"כן, אתה כן. אל תשקר לי. יש לי עיניים, אני יכול לראות."
"מה אתה רואה, ג'ון? תגיד לי מה אתה רואה."
"אתה... אתה לא... אתה פשוט... כל השירים האלה. 'Yesterday' ו-'Another Girl'. כל השירים האלה על לעבור הלאה, על דברים שהיו טובים לפני כן ועכשיו הם כבר לא. ואתה מבלה יותר עם אנשים אחרים. כל הזמן. אתה לא איתי יותר, פול. אתה אף פעם לא איתי."
ובכך ג'ון עזב את חדר השינה, מתקדם אל השירותים, מסתתר כדי שפול לא ייראה את הדמעות בעיניים שלו.
פול ישב על הרצפה, הקשיב לקולות שבוקעים מחדר השירותים, ושם את ראשו בין ברכיו. הוא שנא את זה שג'ון נהיה ככה, כשהעננים השחורים מגיעים. הוא אף פעם לא ידע מה לעשות או לומר, והכל נהפך למשהו אחר מנקודת מבטו של ג'ון. איך הוא יכול היה לחשוב שהשירים האלה נכתבו עליו? איך הוא יכול היה לדאוג בקשר לאהבה שיש לפול כלפיו? הוא לא ידע שפול היה כמו עש לאש כשהוא נמצא עם ג'ון, ששום דבר ואף אחד לא יכלו להשתוות לדרך בה הרגיש כשג'ון התסכל עליו, חייך אליו? זה ממש הכעיס אותו שג'ון לא ראה את זה, והעציב אותו כשהוא לא יכול היה לגרום לג'ון לראות את זה. הוא היה מיואש.
שג'ון התחיל לצאת מהשירותים, פול הגיע להחלטה. הוא נעמד מול ג'ון.
"תקשיב, חתיכת מזדיין. נמאס לי מהחרא שלך. אתה יודע איך אני כותב, אתה יודע שהשירים שלי הם אף פעם לא על דבר אחד או אדם אחד, אתה יודע את זה. ראית את זה מספיק פעמים. אז איך אתה מעז לומר לי שאני עוזב איתך בגלל איזה משהו שכתבתי בשיר? אם אני אחליט לעזוב אותך, תאמין לי שתהיה הראשון לדעת. הבנת?"
"לך תזדיין, פול, פשוט לך תזדיין. לך מכאן. לך ותעזוב אותי. אני לא רוצה לראות אותך יותר. אף פעם."
פול עמד שם לרגע בהלם, והתנדנד קצת, בלי להרגיש. האגרוף שלו פגע בלסת של ג'ון.
"אאו! חרא! בן זונה! למה לעזאזל עשית את זה?"
"אמרתי לך, אני לא עוזב אותך!"
"אז אתה מרביץ לי? אלוהים ישמור, פול. מה לעזאזל אתה חושב?"
"אני לא עוזב אותך!"
"טוב! בסדר! הבנתי. אני טועה ואתה צודק. שמח? אולי אני אעזוב אותך אם תרביץ לי ככה שוב. זה מרגיש כאילו שברת לי את הלסת."
"הלוואי. זה היה גורם לך לסתום."
ג'ון הסתכל עליו לרגע, ואז התחיל לצחוק.
"אתה לא ממש טוב בלעודד אנשים, הא?"
"לא ממש, לא." פול חייך.
"ג'ורג' פשוט גורם לי להשתכר ולשוטט עד שאני מתעלף."
"ג'ורג' לא מאוהב בך."
"גם זה. תביא לי קצת קרח, טוב?"
פול הלך להמשך החדר ולקח דלי עם קרח. כשחזר, הוא שם קצת קרח במגבת והצמיד ללסת של ג'ון, שהתחילה להחליף צבעים.
"ג'ון... השירים האלה..."
"כן?"
"טוב, הם קצת עליך. אבל זה בגלל שהם כולם קצת עליך. איך הם לא יהיו? אבל, ג'וני, אני אוהב אותך. ולפעמים, לפעמים אני חושב שאתה זה שהולך לעזוב אותי, שיום אחד תקום ותבין שכל זה משוגע, ואתה תלך וזה יהיה הסוף... אז אני מניח... לפעמים... אני כותב על זה, על לאבד אותך. אבל, ג'וני, כל שיר אהבה, כל שיר על כמה שמישהו נפלא, ועל כמה שאני מאושר, ועל כמה אני מאוהב... כל שיר כזה הוא עליך. רק עליך. לא על אף אחד אחר."
"באמת?"
"באמת. אני אוהב אותך. אפילו כשאתה אידיוט."
"מפגר."
"בן זונה."
"טמבל."
"יפה שלי."
ג'ון צחק שוב והניח את ראשו על כתפו של פול.
"לא תקרא לי יפה מחר, כשהלסת שלי תהיה נפוחה."
"אתה צוחק? עם כל הצבעים היפים האלה? אני לא חושב שאני אהיה מסוגל לא להסתכל."
ואיכשהו, אפילו אם הוא לא ממש היה טוב בזה, פול סופסוף הצליח להרחיק את העננים השחורים, וג'ון התחיל לחייף שוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה