תחילת חודש נובמבר הגיע, ואיתו הדר חוזרת מעולם המתים עם פיקצר, G, פול/ג'ון.
תהנו!
הפארק היה שקט. הנדנדות זזו באיטיות ממשב הרוח, ענפי העצים התנופפו בקצב דומה. רק שניהם היו שם, ולמעשה- זה בדיוק מה שהם רצו.
הם ישבו על הספסל, משעינים את גביהם זה על זה. פול הניח את ראשו על כתפו של ג'ון, סוגר את עיניו לכמה רגעים ונותן לאור השמש לחמם את פניו. הוא הרגיש את ראשו של ג'ון נשען על כתפו שלו, וחייך חיוך קטן.
"זהו זה?" ג'ון שאל, מסתכל על העלים הירוקים של העץ ממול זזים ברוח, כשברקע השמיים בהירים.
"מה זהו זה?" פול ענה, עיניו עדיין עצומות.
"ככה זה יהיה מעכשיו?"
"אתה לא רוצה שזה יהיה ככה?"
"אני כן." הוא אמר בכנות.
"אז למה אתה שואל?"
ג'ון לא ענה עדיין. הוא השפיל את עיניו לרגע. "כי אני לא בטוח למה בחרת דווקא אותי."
"גם אתה בחרת אותי." ג'ון שמע את החיוך בשפתיו של חברו.
"כן."
"אז אתה צריך להיות שמח."
"אני שמח, אבל אני פשוט לא מבין. מה אתה רואה בי?"
זו הייתה שאלה הוגנת. לא היו אנשים רבים שאהבו את ג'ון לנון. להיפך- או שהם שנאו אותו, או שהם פחדו ממנו, מה שגרם להם לשנוא אותו עוד יותר. אפילו אבא של פול הזהיר את בנו מפניו, אומר לו שכל מה שלנון יעשה יכניס אותו לצרות.
אבל פול לא הסכים איתם, עם אף אחד מהם. פול ראה משהו אחר. משהו שנראה היה שאף אחד לא רואה מלבדו.
"מה אני רואה בך?"
"כן."
פול פקח את עיניו והרים את ראשו מכתפו של ג'ון. חברו עשה כמוהו והשניים הסתובבו זה כלפי זה. "הכל."
ג'ון הסתכל עליו, והדאגה התפוגגה מעיניו. השניים חייכו ופול השעין את גבו על זה של ג'ון, מושיט לו את ידו. אצבעותיהם תפסו אלו באלו והם ישבו כך במשך זמן רב. פול התחיל למשוך את ידו בחזרה, אבל ג'ון לא נתן לו.
"היד שלי מזיעה," הוא ניסה לומר.
"לא אכפת לי."
הצעיר יותר חייך חיוך רחב, וסגר שוב את עיניו.
ככה זה יהיה מעכשיו.
חמוד חמוד חמוד!
השבמחק