אכן! הגענו לפרק האחרון (אל דאגה, יהיה גם אפילוג!) בפיק המדהים של בשמת, PG, ג'ון/פול. הדר היא הבטא.
תהנו!
ינואר 1967
"היי
פול." ג'ון אמר, והתיישב מולו בחדר המבקרים. "חשבתי שאתה מביא איתך את
ג'וליאן?"
"היא
התחרטה." פול אמר, ושלח את ידו לשיערו של ג'ון, אבל החזיר אותה שנזכר שאסור
'לגעת' באסירים.
ג'ון נאנח.
"לא נורא. אני רואה שעוד לא נפטרת מהשפם הזה שלך." הוא חייך, ופול צחק
בשקט. "מה שלום כולם?" הוא שאל, על אף שלא באמת התעניין.
"בסדר. ג'יין בחודש שביעי. אני כבר מתחיל להתרגש."
"אתה תהיה
אבא מעולה." ג'ון אמר, והסיט את מבטו לנקודה מרוחקת.
"ג'ורג'
עובר לניו יורק. הוא יגור קודם אצל אחותו, ואז יעבור..."
"כן. כבר
יצא האלבום החדש שלו? מישהו בתא לידי הדליק רדיו ושמעתי קול מוכר."
"הוא יצא
בשבוע שעבר."
"הו.
וריצ'י?"
"הוא
ומורין מתגרשים..."
"נקווה
שזה לא יהיה מכוער כמו אצלי." ג'ון אמר, ושניהם חייכו, אבל חיוכיהם נמחקו
מיד.
"וג'וליאן?"
ג'ון שאל, ועיניו התמלאו בתקווה.
"גדל. כל
פעם שאני רואה אותו הוא נהיה דומה לך יותר..."
"אתה חושב
שתוכל להביא לי תמונה שלו בפעם הבאה?"
"אני
אנסה."
"תודה."
ג'ון חייך, והשפיל את עיניו.
"דיברתי
עם מימי לפני שהגעתי, היא מרגישה טוב."
"נותנים
לי לדבר איתה בטלפון כל כמה ימים, אבל... זה לא ממש מספיק. אני מתגעגע אליה. תגיד
לה שתבוא לבקר."
שניהם השתתקו.
"ג'ון..." הוא רצה להגיד לו כמה הוא צריך אותו, ומתגעגע אליו, אבל ג'ון
קטע אותו.
"ומה איתך?
מה עם האלבום שלך?"
"עדיין
עובד עליו."
"יופי. זה
בערך הדבר היחיד שאני עושה. כותב שירים. יכול להיות שהם יתנו לי להכניס לפה גיטרה
אבל, עוד כמה חודשים."
"נשמע
טוב."
"לא הייתי
סומך על זה."
"ומה
שלומך אתה? הרזית עוד."
"כן.
באופן מפתיע האוכל פה לא משהו. "
"ג'ון, די."
"סליחה.
אתה אופטימי מידי בשבילי." ג'ון אמר וחייך.
"יש לכם
עוד חמש דקות." הסוהר ניגש אליהם ואמר.
"תודה."
"חלמתי על
סטיו לפני כמה ימים." אמר פול. "הוא אמר לי שאני טיפש, ואמרתי לו שאני
לא טיפש, אלא מטומטם גמור. הוא לבש מין טוגה שעשויה מדגל בריטניה, כמו אז בהמבורג.
ואז הוא ניסה לנשק אותי, אז דחפתי אותו והוא נעלם. אחרי זה אתה באת, והבאת לי את
הדגל מקופל, מלא בדם, אבל אז גיליתי שזה לא דם, אלא סתם צבע אדום."
"מוזר."
ג'ון אמר, למרות שלא באמת הקשיב. הוא בהה בפול ובשפתיים שלו בזמן דיבר, מנסה לשחזר
את ההרגשה של לנשק אותם.
"כן."
"ג'וני,
אני מתגעגע אלייך. אתה יודע את זה, נכון?"
"כן. גם
אני."
"הם רוצים
להעביר עכשיו חוק, על—"
"כן.
סיפרו לי."
"ישחררו
אותך?"
"אי אפשר
לדעת. הם עדיין לא החליטו אם זה תקף רק מהשנה הזאת, או גם על מה שהיה."
"לנון,
חוזרים פנימה." הסוהר חזר, ואמר.
"ביי
ג'ון." פול נענד ורצה לחבק אותו.
ג'ון סימן לפול
לעצור. "ביי פול."
***
מרץ 1969
"אבל זה
לא הגיוני! הם לא יכולים להחזיק מישהו בכלא, על משהו שהוא כבר לא פשע."
"פול, אין
מה לעשות."
"חייב
להיות משהו. הוא סובל. זה לא—"
"פול, אני
מצטער, אבל עשיתי את כל מה שאני יכול לעשות. עדיף לך להתמקד במשפחה שלך, ובילד
שלך, ולתת לזמן לעבור."
"עברו רק
שלוש שנים, נשארו לו שבע. ומה אז הוא יעשה? אין לו קשר עם העולם."
"הוא
יצטרך להסתדר. בינתיים תמשיך לבקר אותו מידי פעם, וגם שאר החברים שלו."
"זה לא
פתרון מספיק טוב. ג'וליאן גדל בלי אבא. הסיבה היחידה שג'ון התחתן איתה בכלל הייתה
שהוא לא רצה שזה יקרה."
"ג'ון עשה
טעות, כמה טעויות. ואין דרך לכפר עליהן."
"אתה חייב
להוציא אותו משם. אני דואג לו."
"אני
מבין, ואני מבטיח לך שאם אני אמשיך לנסות. עכשיו, יש לי פגישה חשובה עוד כמה דקות
ואני חייב להתארגן."
"כן, ברור.
תודה." פול אמר ויצא ממשרדו של העורך דין.
***
אוקטובר 1970
הוא הרגיש
שהחיים שלו תקועים. הוא פחד להוציא אלבום בלי ג'ון, אחרי הנפילה של זה שהוציא לפני
כמה שנים. הוא ישב רוב היום בבית ושיחק עם הילד שלו. מידי פעם הוא דיבר עם ג'ורג'
בטלפון, ועם רינגו שחזר לגור בלונדון. הוא גם נסע לבקר את ג'וליאן, והביא לו
מתנות, רואה איך הוא גדל מיום ליום... בלי שג'ון ידע בכלל.
"אתה יודע
שעוד שבוע לאבא שלך יש יום הולדת?" פול סיפר לג'וליאן בחיוך.
"באמת?"
"כן. אני
אסע לבקר אותו באותו היום, וחשבתי שתרצה לשלוח לו ברכה, או ציור."
"כן!"
ג'וליאן חייך אליו, ורץ להביא נייר וצבעים.
פול הסתכל עליו
בזמן שצייר. הוא נהיה כל כך דומה לג'ון, אבל מידי פעם היה אפשר לראות ניצוצות של
סינתיה מופיעים.
"סיימתי!"
הוא הכריז ונתן לפול את הציור, שהראה ילדה עפה בשמיים, מחזיקה בלונים, והקיפו אותה
הרבה מתנות וכוכבים נוצצים. הוא כתב מאחורי הציור, 'לאבא ג'ון, המון מזל טוב,
מתגעגע ג'וליאן.'
"זה
יפהפה!" פול אמר וחייך. הוא הוסיף את התאריך מאחור, וקם ללכת.
"אולי אני
אוכל לבוא איתך? לתת לו את זה בעצמי?" ג'וליאן שאל.
"אני
מצטער, ג'ולי, אבל זאת החלטה של אימא שלך. היא לא מסכימה." פול אמר בקושי,
התכופף אליו וליטף את שיערו. מצבים כאלה הביאו אותו לדמעות בשניות והוא ניסה לעצור
את עצמו, לא רוצה שג'וליאן יחשוב שהוא פגע בו.
"אבל אני
רוצה לפגוש אותו."
"אני
יודע. גם הוא אותך. הוא תמיד מדבר עלייך."
"ג'וליאן,
לך בבקשה לשטוף ידיים לארוחה." סינתיה אמרה כשנכנסה לחדר.
ג'וליאן יצא
במבט כועס, והיא ופול נשארו לבד.
"אני אשמח
אם לא תכניס לו רעיונות לראש." סינתיה אמרה בקרירות. היא לא יכלה להיות היא
ליד פול. היא הרגישה שהיא אשמה בכל מה שקרה, והיא העדיפה להתעלם מזה במקום לבכות
על מה שקרה וכבר לא יכול להשתנות.
"אני לא
מכניס לו רעיונות, סינתיה. הוא רוצה לראות את אבא שלו."
"זה לא
בעיה שלי. כשג'ון ישתחרר הו-"
"כשג'ון
ישתחרר ג'וליאן יהיה בן שלוש עשרה, הוא אפילו לא יזכור איך ג'ון נראה."
"הוא זה
שבכלא, פול."
"בגללך!"
היא שתקה לרגע
והסתכלה עליו. "אני אשמח אם תצא מהבית שלי."
"תפסיקי
לשקר לעצמך. את אולי אמרת במשפט ששיקרת, אבל זה רק כי פחדת. פתאום הכול נעשה אמיתי
מידי בשבילך."
"אתה יודע
שלא התכוונתי להגיד את זה בכלל."
"אבל
אמרת." הוא קם יצא החדר, ונפרד מג'וליאן שעבר לידו במסדרון. הילד נכנס לחדר
כששמע את פול סוגר אחריו את הדלת הראשית.
"אמא? למה
אני לא יכול לבקר את אבא?"
"ככה."
"אבל
אימא..."
"בלי אבל,
בוא לאכול." סינתיה אמרה וצפתה בג'וליאן יורד במדרגות במקום זאת.
***
"מזל
טוב!" פול אמר בחיוך, כשהסוהר הכניס את ג'ון לחדר. על השולחן לצידו פול ישב,
הייתה עוגה קטנה וכמה מתנות וכרטיסי ברכה מחברים קרובים.
"תודה."
ג'ון אמר, והתיישב.
"הבאתי
עוגה. חשבתי שזה ישמח אותך."
"מאוד."
ג'ון אמר בציניות.
"ג'ון."
"מה? אני
מצטער שלא כיף לי לחגוג פה."
"אז תזייף.
בשבילי." פול אמר מיואש.
"יש!
עוגה!" ג'ון אמר בחיוך גדול וצחק.
"תודה!"
פול אמר וצחק ביחד איתו.
"הבאתי לך
מתנות מכולם."
"מכולם?"
"כן. כולם
נרתמו למאמץ. בכל זאת יום הולדת שלושים, לא צחוק. אתה מזדקן לנו."
"מזדקן
ונרקב." ג'ון אמר והתחרט כשראה את תגובתו של פול. "אני לא אוכל לשמור
אותן אבל..."
"אני
יודע, אבל חשבתי שיהיה לך נחמד לדעת שכולם עדיין אוהבים אותך ומחכים לך."
ג'ון פתח את
המתנות, ואכל עוגה. סוף-סוף, הוא הרגיש אנושי שוב. הוא הרגיש שיש לו סיבה להמשיך
להילחם.
"הו! כמעט
שכחתי." פול אמר, והוציא נייר מאחת השקיות, "זה מג'וליאן."
ג'ון לקח את
הציור וחייך. "וואו!"
"הוא רצה
לבוא איתי, אבל סינתיה..."
"מה היא
חושבת שיקרה? הוא כבר בן שבע הוא ישרוד ביקור של חצי שעה בכלא."
"אני
יודע."
"טוב,
לפחות אני יכול לתלות את זה ליד המיטה שלי."
"כן."
פול אמר בחיוך רחב, כשראה את החיוך האמיתי של ג'ון.
"אגב, אני
נפגש עם עורך הדין שלי מחר. הוא ביקש לקבוע פגישה תכופה. אני מפחד לקוות למשהו
טוב, אבל אני לא יכול לעצור את עצמי."
***
"ואתה
חושב שתצליח?" ג'ון אמר, וחייך חיוך גדול, לאחר שנמאס לו לנסות להסתיר אותו.
"כן."
העורך דין אמר, "לפני מה שאני יודע, פעם הבאה שאני אראה אותך, תהיה בעולם
שבחוץ."
החיוך של ג'ון
רק גדל, והוא קם ללחוץ את ידו של העורך דין, אבל עצר כשנזכר בחוקים. 'העולם שבחוץ'
הוא חשב, 'סוף סוף.' הוא סימן לסוהר, שחזר ולקח אותו לתא. בדרך הוא התחיל לתכנן תוכניות.
פול יאסוף אותו והם ייסעו לג'וליאן, והוא יחבק אותו הכי חזק שאפשר. אחר כך הם ייסעו
למימי, ואז הוא ופול ימשיכו לחדר מלון או קוטג' שהם ישכרו על שפת הים, ויהיו ביחד
כל הזמן. רק הם והים.
***
"הנה
הבגדים שלך," הסוהר הגיש לו חולצת טריקו לבנה ומכנסי ג'ינס, שג'ון כבר ידע
שיהיו גדולים עליו, "והנה החפצים שלך." הוא לקח את השקית שכללה מצית,
ארנק, מפתחות ועוד כל מיני שטויות.
"תודה,"
ג'ון אמר בחיוך, ונכנס לחדר קטן בצד. הוא החליף את בגדיו, וזרק את המדים בצד. הוא
יצא מהחדר והלך, כמעט בדילוגים, לכיוון הדלת הגדולה שסגרה את המסדרון החשוך.
"ג'ון!"
פול צעק, ורץ לקראתו.
'כמו בסרטים,'
ג'ון חשב. הוא ניסה להישאר חזק ואדיש, אבל לא באמת הצליח.
"פולי!"
ג'ון חייך, ותפס את פול בחיבוק חזק. הוא עזב החיבוק ונישק את פול, לא חושב בכלל על
מי יראה, או מה יהיו התוצאות. "התגעגעתי אלייך כל כך." הוא לחש לו.
"הייתי פה
שבוע שעבר."
"אתה יודע
למה התכוונתי."
"גם אני,
ג'ון."
פול צחק,
והוביל אותו לכיוון המכונית, "לאן עכשיו?"
"אהה..."
ג'ון תהה, מבולבל.
"
לג'וליאן? למימי? הביתה?"
"לאכול
אני חושב."
פול צחק
והתניע, "קודם ניסע הביתה..." מנסה לא להרוס את ההפתעה שהוא הכין.
"אתה לא
מתכנן לי מסיבה, נכון? אם כן, תן לי לצאת, אני חוזר פנימה." ג'ון אמר, מצליח
לגלות את התכנית שפול ניסה להסתיר.
"אוי,
תשתוק."
ג'ון הסתכל על
פול, הפעיל את הרדיו, והחזיר את מבטו לכביש ולדרך הירוקה והפרחונית. "ג'וליאן
יהיה שם?"
"כמובן.
שלחתי את ג'ורג' להביא אותו."
"תודה
פול."
"בבקשה,
יקירי."
"אני
מתכוון לזה. בלעדייך לא הייתי שודר את זה. הייתי מתאבד."
"אני אוהב
אותך."
"גם
אני." ג'ון שמח. הוא סוף-סוף הרגיש נינוח. "אתה רק יכול לנסוע טיפה יותר
מהר? לא ראיתי את החברים שלי כבר ארבע שנים..."
פול צחק ולחץ
על דוושת הגז.
"...ג'ון
לנון, הביטל לשעבר שנאסר לפני כארבע שנים, שוחרר לפני דקות אחדות מהכלא לאחר
שהוסרו נגדו כל האשמות. כידוע, לפני כשלוש שנים הוחלט לאפשר להומוסקסואלים להתבטא
בפומבי ללא חשש מעבירה על החוק, וכיוון שאלו האשמות שהוגשו נגד לנון, הוא ועורך
דינו הצליחו להסירן ולהביא לקיצור תקופת מאסרו..." הכתב המשיך,
אבל ג'ון העביר תחנה. הוא חופשי, וזה מה שחשוב.
וחג סוכות שמח לכולם! (בעוד יומיים אבל שיהיה)
ייאי! איפה האפילוג~~ אני במתח
השבמחק