החלק השני והאחרון של הפיק שהדר כתבה. ג'ון/פול, פול/קארל פרקינס (כן,כן P:),
הדר, ריגשת! תודה רבה רבה.
(פורסם ב20.8.2009)
PG.
תהנו :)
1981
צלצולו החורק של הטלפון קטע את קארל באמצע הנגינה. הוא הניח את הגיטרה שלו על הספה וקם כדי לענות.
"הלו?"
"קארל! זה אני, פול." את הקול הזה הוא לא שמע זמן מה.
"היי, פול. מה שלומך, שלום לינדה?"
"אצלנו הכל בסדר. תגיד, בא לך לקפוץ אלינו לכמה ימים? אני עובד על אלבום חדש ויש לי שיר אחד שאני רוצה שנעבוד עליו ביחד."
"בשמחה. איפה אתה עכשיו?"
"במונסרט.*"
"בסדר גמור. אני אגיע מחר ונוכל לעבוד."
"נהדר. נתראה מחר, קארל."
קארל התארח אצל פול שמונה ימים. בימים האלה הם עבדו על השיר של פול ועל האלבום החדש שיצא בעוד שנה. רינגו וג'ורג' הצטרפו אליהם כמה פעמים, הם דיברו הרבה, טיילו במונסרט. זו הייתה פגישה טובה ושלווה בין חברים וותיקים.
לילה לפני שקארל עזב הוא חשב על מילים לשיר חדש. באופן לא אופייני בכלל, הוא לא כתב את המילים על דף. מוזר, הוא חשב לעצמו. הוא תמיד כתב את המילים לשיר חדש שצץ לו בראש. גם מנגינה כבר הייתה לו והוא ידע בדיוק למי הוא יקדיש את השיר. אבל הוא הרגיש מוזר... כאילו השיר הזה הוא לא רק ממנו.
בבוקר השיר כבר היה מוכן. הוא קרא ללינדה ולפול ושלושתם ישבו בסלון, כשהגיטרה בידיו של קארל ולינדה ופול יושבים מולו. "השיר הזה הוא לשניכם, על האירוח הכל-כך טוב שלכם והחברות הוותיקה." הוא אמר ולינדה ופול חייכו וחיכו בסבלנות שיתחיל לשיר.
הוא שר בית או שניים ואז הגיע לבית הבא-
"If we never meet again this side of life,
In a little while, over yonder, where there's peace and quiet,
My old friend, won't you think about me every now and then?"
החלק האחרון של הבית הזה היה מוכר מאוד לפול. מוכר מדי. הוא ניסה להיזכר מי אמר לו את זה פעם, או לפחות משהו שדומה למשפט הזה.
ואז הדמעות הופיעו בעיניו. הוא ידע טוב מאוד מי אמר את זה ומתי. הוא התנצל בפני לינדה וקארל ויצא מהבית אל החצר.
"מה קרה לו?" קארל לא הבין. לינדה חייכה וחיבקה אותו. "אתה חבר אמיתי, קארל. תודה רבה על השיר, על שהסכמת לבוא ועל... שסופסוף מישהו הצליח לגרום לפול... להשלים עם הכאב על המוות של ג'ון."
אחרי כמה דקות של שתיקה קארל יצא אל פול. לא היה לפול כוח להמשיך להסתיר את הדמעות. הוא הסתיר אותן יותר מדי ומכל כך הרבה סיבות, שהוא חשב שהן כבר נגמרו.
קארל עמד לצידו. שניהם בהו בחצר הגדולה והירוקה של משפחת מקרטני.
"חודש וקצת לפני שג'ון מת... הוא אמר לי את המשפט הזה בדיוק כמו ששרת..." הוא חייך חיוך עצוב ומחא את הדמעות מעיניו האדומות. קארל לא אמר מילה. "הוא אמר לי, 'תחשוב עליי מדי פעם, ידידי הוותיק?'... כל כך הרבה זמן לא שמעתי אותו אומר את זה ועכשיו אמרת לי את זה בעצמך..." הוא נעצר. שניהם עמדו שם ולא דיברו.
"אתה עוזב היום?" שאל פול.
"כן, בעוד כמה שעות... שעתיים או שלוש, אני חושב."
"הו. אז בוא... בוא נעשה משהו לפני שתלך."
"כמו מה?"
קארל הסתכל לתוך עיניו הנוצצות מבכי של פול. פול הסתכל לרגע על לינדה שהייתה במטבח, כאילו מוודה שהיא לא מסתכלת ואז הסתכל בחזרה על קארל.
"כמו זה." הוא התקרב אל קארל בשקט ובזהירות ואז נישק אותו. קארל, להפתעתו של פול, לא התנגד בכלל.
הם התרחקו אחד מהשני. קארל היה קצת מבולבל, אבל ההרגשה הזו התחלפה בחמימות ושמחה כלשהי.
השמחה הזו רק גדלה כשפול משך אותו אליו בפעם השנייה ונישק אותו שוב.
קארל לא ידע על מה פול חושב. כשהוא נישק אותו והסתכל עליו, הוא לא ראה בכלל את קארל.
הוא ראה מולו את מי שכתב לו את השיר הזה. הוא ראה מולו את ג'ון.
*מונסרט- עיירה בספרד, קרובה לברצלונה.
סרטון ומילות השיר- כאן אגב, פול שר את קולות הרקע P:
