ומי האמא? (ג'ורג'/ג'ון)

אני לא מבינה בכל הדירוגים האלה, אז אני רק אגיד שאין פה סצנות סקס.. אז כולם יכולים לקרוא P:

בשביל שיהיה לכם יותר קל לקורא צבעתי את מה שג'ון חושב/אומר בירוק ואת מה שג'ורג' באדום- כמו הצבעים בסרג'נט פפר. (אה, והפלאשבקים בפונט נטוי) תהנו D:

ג'ורג'/ג'ון, PG-13
יערה כתבה

רק אתה (ג'ון/פול)

שלום שלום לכולם.

כאן יערה- האמינו או לא! XD
יש לי קצת זמן עכשיו, בין מבחן למבחן, בין בגרות לבגרות... לכתוב לא יוצא לי בזמן האחרון. אני מתחילה דברים ולא מסיימת, פשוט אין לי מוזה לצערי.
אבל כמובן שאני ממשיכה לקרוא, אז פשוט החלטתי לתרגם לכם אחד.

Just You
של oh_johnny, שפירסמה בjohnheartpaul וב beatlesslash.
PG-13, ג'ון/פול.

אגב, היא אחת הכותבות האהובות עליי. אני מאוד ממליצה עליה.
היא כותבת בסגנון קצת שונה,
יותר שיחות קצרות וקולעות כאלה מאשר הרחבות וכו'. אני תמיד מנסה לכתוב דומה אלייה.. אבל לא יוצא P:
(למרות שבחלקים מלונג לונג לונג, ובהאו דו יו סליפ זה כן עבד! XD) ואת האמת, גם לצוף יש קטעים שהיא מזכירה לי אותה... 

---

"אתה רוצה לנסות?"
"מה? עכשיו?"
"כה. רוצה?"
"אלוהים, פול, כמה עישנת?"
"מספיק. רוצה?"
"אתה הולך לרדוף אחרי עד שאני אסכים, הא?"
"כן. ז"א, לא, אם אתה לא רוצה אז לא. אבל אני רוצה. לנסות, אתה יודע. לראות. איך זה. אף אחד לא ידע."
"חה! אתה תרוץ לספר לג'ורג' ברגע שתסיים."
"אני לא, ג'ון, אני מבטיח."
"כן. כן, אוקיי."
"באמת?"
"כה."
"עכשיו?"
"כן, לפני שאני אתחרט."
פול התקרב לג'ון, סוגר את המרווח בינהם. הוא לא יכל להאמין שג'ון באמת הסכים לזה, שהוא הסכים לפול לנשק אותו. הם בילו חלק מהיום עם חברים של בריאן, והסקרנות גברה על פול. מספיק כדי שהוא יפלוט לג'ון בקשר לזה שהוא רוצה לנסות לנשק אותו. רק לראות איך זה.

ג'ון עמד יציב, צופה בפול מתקרב. הוא גחך לעצמו, תוהה למה לעזאזל הוא הכניס את עצמו וציין בפני עצמו שזה דבר שהוא צריך לנסות מתישהו. ובאמת, אם הוא ינשק  (לא. ינושק, הוא תיקן את עצמו.) גבר אחר, אז פול לא תהיה בחירה רעה. הוא היה די בטוח שפול לא ילך ויספר את זה לכל העולם.

הם עמדו לשנייה או שתיים, פנים אל פנים, עין מול עין, נושמים אחד את השני. פול רכן והעביר את שפתיו על שפתיו של ג'ון. הוא נשען לאחור והסתכל עליו, מחייך, ועשה זאת שוב, הפעם לזמן יותר ארוך. הוא שם את לשונו על שפתיו של ג'ון, והפריד אותם. ג'ון פתח את פיו מעט, נותן לפול להיכנס. לשונותיהם נפגשו, טעמים זרים מתערבבים, נוגעות אחת בשנייה.

ידיהם נגעו, זזים צמוד, בלי הכרה. ג'ון, שהסתחרר לרגע מהריח של פול, הקולון, המריחואנה, הטבק, הריח הטוב הזה שהורכב מכל אלה, שבר את הנשיקה והזיז את פיו לצווארו של פול, נושך ומלקק שם.

הוא חזר לעצמו לפתע כשהוא שמע את שמו נלחש באוזנו. הוא עזב את פול, הולך אחורה, לא פוגש את עיניו. נאבק להישאר רגוע, ולא לתת לפול לראות איך הנשיקה השפיעה עליו, הוא לקח סיגריה והדליק אותה.

הוא שאף שאיפה עמוקה, הסתכל על פול ואמר, בצורה הכי אקראית שיכל, "תמיד ידעתי שתגיב בדיוק כמו בחורה. כ"כ עדין ורך אלי רק בגלל נשיקה אחת חסרת משמעות. אופייני."

פול, המום, בהה בג'ון לשנייה, ואז הסתובב וברח, יוצא החוצה מהדירה מהר ככל שיכל, משאיר את הז'קט מאחוריו במהירות.

ג'ון עמד באותה תנוחה עד שפול סגר את הדלת מאחוריו, ואז צנח מנגד לקיר, בעיניים סגורות. הוא יכל להרגיש את לחץ השפתיים של פול על שפתיו, יכל להרגיש את טעמו ואת ריחו. הוא היה מזועזע שכל מה שקרה לא הגעיל אותו. הוא היה מזועזע מתגובת הגוף שלו. והוא היה, מעל לכל, מזועזע ממה שאמר. הוא מזג לעצמו משקה והתיישב בחושך, מעשן ומחזיק את הז'קט של פול. מדי פעם הוא הרים אותו והריח אותו, מחייה את הנשיקה ההיא, תוהה מה היה קורה אם הוא רק סותם את הפה המפגר שלו.
- - -

הם היו באמצע ההקלטות של האלבום החדש שלהם, והם היו צריכים להיות בסטודיו ביום ההוא. פול כבר היה שם כשג'ון הגיע. הוא זרק אליו את הז'קט שלו בלי לומר מילה, ואז הלך והתיישב עם הגיטרה שלו. פול נאנח כשהוא לקח את הז'קט שלו, ואז הסתובב לאחור לדף שהוא כתב עליו, רושם כמה מילים. ג'ורג' ורינגו רבו על תוצאות הכדורגל, אבל נעצרו כשג'ון נכנס, יושבים ליד כליהם, מוכנים לעבוד.

"מה אתה כותב, פול?" ג'ורג' שאל. "כלום, את האמת. בינתיים שום דבר, בכל מקרה. רק משהו שקרה אתמול בלילה..." ג'ון הרים את מבטו בחדות, אבל לא אמר כלום.
"אז יאללה," רינגו אמר, "בוא נשמע את זה. אנחנו עדיין צריכים שיר. אולי זה טוב."
"כן. אולי," פול אמר, הסתובב והרים את הגיטרה האוקסטית שלו. "נקשיב ונראה."
הוא התחיל לנגן ("לא לגמרי סגור על זה") ומילמל. המילים באו באיטיות, ברכות, חצי-כתובות.

"La la la la-la Where did you go? I thought I knew you What did I know?"

"ואז זה משתנה קצת..."

"You don’t look different But you have changed Something something something It’s not the same."

"הו, יש לך פה משהו, לגמרי." ג'ורג' אמר. "מה 'תה חושב, ג'ון?"

ג'ון נאנח, "כן, אני מניח. אולי להבא. לא לגמרי גמור, לא?"

פול נאנח גם הוא, "כן. בדיוק כמו שאמרתי, משהו שבא אלי אתמול בלילה."

ג'ון פגש את עיניו של פול, מסתכל כדי להבין מה פול חושב. הוא ידע שהשיר נכתב ישר עליו- הם שניהם תמיד מצאו שלתקשר דרך השירים זה יותר קל מדרכים אחרות- אבל הוא לא יכל להגיד אם פול כעס, או מלא חרטה, או משהו אחר. להסתכל עליו לא עזר- פול, מאסטר של פוקר פייס, לא הוציא את הרגשות שלו היום.

"אוקיי," הוא אמר אחרי כמה רגעים, "בואו נעבוד על מה שרצינו לעבוד היו. לשאר אפשר לדאוג פעם אחרת."

עם זה הם פנו כל אחד לעניינו- ההקלטה הסופית של "Run For Your Life", חושבים על שירים להמשך השבוע ועובדים על שלב זה בקריירה שלהם כמו מכונה משומנת היטב.

כשהם סיימו כל מה שהם יכלו באותו היום ג'ון ופול נשארו אחרונים כשהאחרים עזבו. כשהדלת נסגרה אחרי ג'ף הם הסתובבו והביטו אחד בשני.
"אז," ג'ון אמר.
"אז."
"השיר הזה די קשה, אתה לא חושב?"

 "לא."

 "לא? פשוט ככה? רק לא?"

 "כן. לא."
"אלוהים, פול. אתה יכול להיות כזה חרא."

 "אני? אתה קורא לי חרא? נהדר."
"רד מזה פול. לא התכוונתי לכלום. אתה מכיר אותי, זו הייתה רק בדיחה."
"בדיחה מפגרת. אל תגיד לי שלא הרגשת כלום בנשיקה הזאת, ג'ון. אל תגיד לי שהיא הייתה חסרת משמעות. אתה לא רוצה שזה יקרה שוב, סבבה. אבל אל תשקר לי, לעזאזל."
"נו, אז? נו, כן, הרגשתי משהו. ביג פאקינג דיל. אני לא הומו, פול. רק בגלל שהגוף שלי הגיב אלייך, רק בגלל שהייתי שיכור ואולי קצת נסחפתי, לא אומר שאני הומו."
פול הסתכל על ג'ון לכמה רגעים.
"אז זה מה שזה?" הוא שאל, בשקט, "אתה חושב שאנחנו הומואים בגלל שאהבנו את זה?"
ג'ון הסתכל על הרצפה, ולא ענה.

פול התחיל לצחוק. ג'ון הסתכל עליו תחת גבותיו העבות, וידיו קפוצות לאגרופים. "על מה אתה צוחק?"
"עלייך, טיפש. ברור שאנחנו לא הומואים. נראה לך שאני רוצה לעשות את זה עם גברים אחרים? אתה חושב שאני אצא היום כדי למצוא איזה סרסור שיעשה אותי העבד שלו? נראה לך שאני מדמיין את עצמי עם מישהו אחר? ג'ורג', אולי, או רינגס? לא ג'ון. אף אחד אחר. רק..." "רק מה?" "כלום."
"מה, פול?"
"לא. לא משנה. רק, אנחנו בסדר?"
"זה לא מה שהתכוונת להגיד."

"עכשיו אתה גם קורא מחשבות?"
"שלך, כן. תמיד יכולתי לקרוא את שלך."

"אה, באמת. נחמד. על מה אני חושב עכשיו?"
ג'ון נעמד והסתכל על פול לכמה שניות, ואז חייך, באיטיות. הוא זז לכיוונו של פול, ודחף אותו לכיוון קיר הסטודיו. כשפול ניסה להשתמש בידיים שלו לדחוף את ג'ון ממנו, ג'ון תפס אותם, מחזיק אותם מעל ראשו של פול. כשהוא לא יכל לדחוף את פול עוד, הוא הפסיק והסתכל עליו שוב.

"רק מה, פול? רק... אני, פול? רק אתה ואני? אף אחד אחר? אף אחד אחר לא יבין, לא, פול? אף אחד אחר לא ידע מה יש לנו. אף אחד אחר לא יאמין שאתה לא הומו. אני כן, פול. אני יודע. אני מאמין. אז, רק אני, פול?"
פול הנהן, לאט לאט, עיניים מופנות מג'ון.
ג'ון רכן אל גופו של פול, פה על אוזנו.
"רק אני, פול. ורק אתה. אני לא רוצה לעשות את זה עם אף אחד אחר, פול. אבל אני לא מסוגל להפסיק לחשוב עלייך. אני רוצה אותך, פול. אני רוצה את זה. אני רוצה אותנו. אוקיי?"
פול הנהן ולחש בהסכמה.
ג'ון עזב את ידיו של פול, והחזיק את פניו בעדינות.
"אני ואתה, פול, כן?"
"כן."
- - -

שבוע אחרי זה הם עבדו על שיר חדש, אחד שג'ון הביא באותו היום. הוא אמר שהוא כתב אותו שבועות לפני, בזמן נסיעה באוטובוס בליברפול ששיקפה את חיו.
הם כולם חשבו שסינתיה תהיה שמחה, אפילו שהם תהו למה ג'ון כתב כזה שיר עלייה, עכשיו הנישואים שלהם נראו הרבה יותר יציבים.
לא משנה למי זה היה, הרגש בקולו של ג'ון כשהוא שר היה ברור. לא משנה מי הייתה האהבה הזאת, כשג'ון שר שהוא יאהב אותה יותר מכל המקומות האלה ומכל האהבות האלה שהלכו מזמן, לא היה ספק שכך יהיה.

פול לא הפסיק לחייך כל היום.

(פורסם ב30.5.2009)

Starting over- פרק 8 (ג'ון/פול)

ואחרי... חצי חודש, אני חושבת- פרק שמונה לסטרטינג אובר.

שמיני ואחרון, הללויה!

אני רואה שהבלוג מתקדם בזכות פרודנס... אפילו יותר תגובות! מחיאות כפיים XD

אני מצטערת שאני לא מעדכנת וזה,

אבל פשוט אין לי זמן... סליחה.

ונחזור לענייננו-

ג'ון/פול, PG-13.

---

שבוע לאחר מכן

"די, אני כבר לא יכול לעבוד על השיר המטופש הזה עוד, נמאס לי."

"כבר הקלטנו שלושה. מספיק, לא?"

"לגמרי מספיק..." התיישבתי, לקחתי את הגיטרה האקוסטית והתחלתי לנגן.

"ג'וני, מה זה?"

"מה? זה? כלום..."

"זה יפה, באמת! מה זה? אני רוצה לשמוע." הוא התעקש.

"בסדר, בסדר, רגע..." צחקתי. 

"All my little plans and schemes

 Lost like some forgotten dream

 Seems like all I really was doing

 Was waiting for you"

הוא הסתכל עליי. "זה מדהים, תמשיך..."

"אני לא בטוח..." אמרתי, אבל כשראיתי את המבט בעיניו, המשכתי. "It's real love, it's real..."

"Real love?"

"מילים מפגרות, אני יודע."

"די עם זה, נו. זה מעולה." קמתי מהכסא של הפסנתר, והלכתי לקראתו. "דווקא אהבתי את המילים. פשוטות, אבל יפות."

"אה, תודה..."

"מתי כתבת אותו?" התיישבתי על הרצפה מולו, והחזקתי את ידו.

"ממ," הוא מילמל. "אתה יודע, פה ושם."

"על יוקו?" גיחחתי.

"אוי, תגיד תודה ותשתוק."

"אף פעם לא כתבו לי שיר כזה." נישקתי את ידוץ

"כתבתי לך הרבה שירים."

"אבל לא כזה..."

"אפשר לחשוב, 'לא כזה'. 'בלהבלהבלה אני אוהב אותך בלהבלהבלה אתה הכל בשבילי, בלהבלהבלה.' הכל אותו הדבר." הוא צחק.

"הוא כן, הוא אמיתי. "

"היי! אתה מעליב אותי עכשיו!" הוא צחק. "כל השירים שכתבתי לך היו אמיתיים!"

"גם How do you sleep?" הוצאתי לו לשון.

"בטח שגם How do you sleep. איזו מין שאלה." הוא התכופף ונישק אותי, אז משכתי אותו אלי והפלתי אותו על הרצפה לידי. "מה אתה עושה? זה כואב!"

"מחבק אותך, זה הכל." צחקתי, והוא חיבק אותי בחזרה.

"אני לא אצליח לשכוח אף פעם את היום ההוא כששמעתי את How do you sleep..."

"בצדק."

"קניתי את כל התקליטים שלך, אתה יודע? את Live in toronto, את הPlastic ono band,"

"אה, אז שמעת את Iv'e seen religion...?" הוא קטע אותי משועשע.

"כן, ואני חייב להגיד זה החמיא לי שאתה מתייחס אלי כדת!" צחקקתי. "אה, כן, ומודה שאתה חלק ממנה..." נישקתי אותו, והמשכתי. "בכל מקרה, הייתי די אובססיבי כלפי זה. כל הזמן חיכיתי לתקליטים החדשים שלך, ורצתי לקנות אותם איך שהם הגיעו לחנויות... וגם ביום שImagine יצא רצתי לחנות, ואז שמעתי את זה."

"כן..."

"ובאמת אהבתי את רוב השירים. Imagine מדהים, Crippled inside עם מסר מעולה... וI Don't Wanna Be a Soldier לגמרי התאים לך... וJealous guy... אני זוכר שחיפשתי רמזים שזה עליי. חייתי בסרט..." צחקתי בעצב. "ואז הגעתי לHow do you sleep. אני זוכר שלאט לאט הבנתי שזה עלי... ואז הבית האחרון הגיע, ו-" נעצרתי. "אני ממש מגזים עם זה, הא?"

"ממש לא, פולי. אני רוצה לשמוע הכל, ואז גם לי יש כמה שאלות." הוא נישק אותי, והנהנתי אליו.

"הבנתי שזה עליי, ואז הגיע הבית האחרון, וזה שבר אותי. סופית, אני חושב."

"אני כל-כך מצטער..." הוא עזב אותי והתיישב מולי, מניח יד על רגלי.

"But pretty soon theyll see what you can do... אתה לא מבין כמה קיללתי אותך באותו זמן." ראיתי שהוא מרגיש עם זה לגמרי לא נוח. "ומאז הפסקתי לעקוב אחרי מה שעשית. הפסקתי לקנות תקליטים שלך, ובכל פעם שדיברו עלייך ברדיו ובטלוויזיה העברתי תחנה... איבדתי תקווה באותו רגע. עד א עוד חשבתי שתרצה אותי שוב."

"אבל אני אוהב אותך כל-כך..." הוא ניגד דמעה שהתחילה לזלוג על לחיי.

"אני יודע, אני יודע. וזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. כשחיבקת אותי ולא רבת איתי בהופעה בטיים שקוור, כשאמרת לי שאתה מצטער, שבכלל קינאת... שמחתי יותר מאי-פעם, שלא נדבר על זה שאמרת שאתה אוהב אותי ונישקת אותי..." צחקתי, מנגב את הדמעות.

"בוא הנה..." אמרתי, וחיבקתי אותו. "אני פשוט... לא, אני כל-כך מצטער. פאקינג מצטער. פגעתי בך, הבן-אדם היחיד שאהבתי ובאמת אהב אותי, רק בגלל שטות כמו יוקו... לא עצרתי את עצמי, עזבתי אותך. ואני באמת מצטערת שהיית לסבול את כל זה. אני באמת אוהב אותך, יותר מתמיד, ואני לא מסוגל לראות אותך ככה... בבקשה תסלח לי." נישקתי אותו ולחשתי לו אוזן שוב פעם כמה אני מצטער, כמה אני אוהב אותו, ושאני לא אפגע בו שוב. לא משנה מה יקרה.

"גם אני אוהב אותך..."

"היי, סוף סוף אתה אומר לי את זה!" נרגעתי. "אפשר שוב פעם?"

"נחשוב עלייך." צחקנו.

"אציתי לשאול אותך קודם... למה כתבת את Dear friend?"

"למה...? כי אחרי ששמעתי את How do you sleep כעסתי על עצמי שאני עדיין אוהב אותך. לא האמנתי שאני יכול להיות כזה מפגר..."

"אן, אתה מפגר..." צחקתי. "לגמרי התעללתי בך. אבל אני מודה כל יום שלא שכחת אותי. אחרת מה הייתי עושה?" נישקתי אותו שוב, וישבנו מחוברים כמה דקות, עד ששברתי את השקט. "וJealous guy באמת עלייך, אגב." חיבקתי אותו הכי חזק שיכולתי.

---

וואו. זה ישן, וזה קיטש. אני כבר לא כותבת ככה מזמן. :|

למזלכם זה הפרק האחרון, שמחה וששון. לא נצטרך לסבול יותר ולשאת את כל ה.. קיטש המתפרץ הזה. ווהו D:

רציתי להגיד שהפאנפיקים האחרונים שפורסמו פשוט מעולים.

יאנג בלאד, הפמסלאש, בויז, מזוייפת, התפוררות(וצוף, אני חייבת להגיד שהסוף הפתיע אותי XD), איי ג'סט דונט אנדרסטנד הקצרצר... טובים אחד אחד... אני מסתכלת על הכל ומתגאה, באמת P:

יערה.

Starting Over- פרק 4 (ג'ון/פול)

פרק 4... ג'ון/פול, PG-13.

---

"מה קרה?"

"אתה אוהב אותי?" שאלתי בשקט, מפחד מהתשובה. "ז"א, למרות הכל?"

"ג'וני..." הוא התיישב וחיבק אותי. "כבר חמש שנים שאני חולם על הרגע הזה... גם כשרבתי איתך, גם כשקיללתי אותך..." ראיתי שהוא מחייך. "אני אוהב אותך כ"כ, עדיין, למרות הכל, אתה לא מאמין כמה." הוא אמר, והידק את החיבוק.

"מקה..." לחשתי.

"כן, ג'וני?"

"אתה יכול לנשק אותי?"

פול חזר הביתה בלילה, אבל קבענו להיפגש מחר אחר הצהריים באותה הדירה. ובאמת הגעתי לשם בצהריים וחיכיתו לו... רציתי לנשק אותו שוב, להרגיש אותו שוב. אחרי שעה וחצי שמעתי דפיקה בדלת, זה היה הוא.

"פולי, טוב שבאמת."

"מה נשמע?" הוא נכנס פנימה, ונישק אותי.

"מה נראה לך?" צחקתי. "אתה מופיע בדלת שלי ומנשק אותי. מה כבר יכול להיות?" הוא נישק אותי שוב.

"אמרתי ללינדה שאני אחזור מחר בערב ישר לשדה תעופה."

"ומה היא אמרה?" שאלתי בשמחה, מופתע.

"סיפרתי לה שפגשתי אותך, ושהחלטנו לנסות לכתוב ביחד שוב פעם.. אז מה היא יכולה להגיד?" הוא צחק.

"לנון/מקרטני מכים שנית, הא?" עצרתי לרגע וחשבתי. "אתה יודע מה? זה יכול להיות דווקא די נחמד... זה גם יהיה תירוץ להיפגש." נישקתי אותו, והתיישבתי על אחת הספות.

"נכון!" פול אמר בהתלהבות והתיישב עליי. "אבל היום לא, היום אני רוצה שנדבר רק עלינו.."

"ברור מקה, אל תדאג." הוצאתי לו לשון. "חכה רגע..." קמתי, הלכתי לכיוון הטלפון וחייגתי. "יוקו?"פול קם אליי, לא מבין למה אני מתקשר דווקא אלייה. "תקשיבי, אני אשאר פה עד מחר, אני רוצה לכתוב קצת." פול שמע את זה וחיבק אותי. "טוב, ביי." השיחה הסתיימה, וניתקתי.

"אתה באמת מוכן לזה?"

"למה?"

"להיות איתי.. אתה יודע, לבגוד ביוקו."

"כן, לגמרי. עד עכשיו הרגשתי שאני בוגד בך...זה לא משנה."

"אני אוהב אותך, תודה."

"גם אני..." אמרתי ונישקתי אותו. "אז תגיד, אתה עוזב מחר, נכון?"

"כן, לצערי. למה?"

"כי יש לנו כמה דברים להספיק..." צחקתי, וגררתי אותו למיטה.

זה הדבר הכי משמח שקרה לי כבר שנים. כ"כ רציתי, התגעגעתי, השתוקקתי, למגע שלו. 

"פולי, למה אתה בוכה?"

"אני? בוכה?" שאלתי, וסובבתי את ראשי.

"אתה, בוכה." הוא צחק, והמשיך "קרה משהו?"

"אני פשוט מאושר מדי." הסתובבתי אליו. "אתה מבין, אתמול עוד הייתי שומע את How do you sleep ונשבר... והיום אתה פה איתי. הדבר שהכי רציתי... ואני פשוט מפחד שזה יעלם במהירות שזה הגיע."

"אבל זה לא קרה ברגע, פול!" הוא נאנח. "אני אוהב אותך מאז שאני זוכר את עצמי, וכבר 7 שנים שאני משכנע את עצמי שאני אוהב את יוקו, אבל הנה, עובדה שאנחנו ביחד עכשיו. זה לא ילך, זה לא יעלם בכלל..."

"אתה מבטיח?"

"כן, אני נשבע." הוא נישק אותי.

שכבנו בשקט במשך כמה דקות. מדי פעם הוא הידק את החיבוק או נישק אותי, ואז התחלתי לזמזם. "so sgt. pepper took you..נהנהנה..."

"מה לעזאזל אתה שר?"

"זה שיר יפה אחרי הכל." צחקקתי. "oh, how do you sleep..."

"הו, תוד- פול! נו באמת! אל תשיר את זה!" הוא אמר והתהפך מעליי.

"טוב, טוב, בסדר, אם אתה מתעקש..." צחקתי. "אבל תגיד, כשכתבת 'a pretty face', באמת התכוונת לזה?" שאלתי משועשע.,

"את האמת, לא..."

"אני לא מאמין. אז אתה חושב שאני מכוער?!"

"כן, הדבר הכי מכוער שראיתי אי פעם. אלוהים, אני מסתנוור פה!" ג'ון צחק, וכיסה את עיניו.

"אתה יותר..." המשכתי לנשק אותו, וניסיתי להוריד לו את החולצה. "רגע, חכה רגע." הוא עצר אותי.

"מה קרה?"

"חשבתי על משהו," הוא ירד ממני, ונשכב לצדי, מחבק אותי. "אתה רוצה לגור איתי?"

---

אז... פלאף או לא?P:

אני מצטערת שזה קצר, זה פשוט הכי התאים לסיים את הפרק עכשיו...

אני חייבת להגיד שאני גאה בכם! 9 תגובות בפוסט הקודם-קודם. המשיכו כך XD (אז מה אם 8.5 מהן של ג'ורג'י?P:)

(פורסם ב18.3.2009)

Starting Over - חלק 2(ג'ון/פול)

ג'ון/פול, PG-13

תהנו D:

Starting Over (ג'ון/פול)

והפעם סיפור ג'ון/פול ארוך, עם כמה פרקים (לא יודעת כמה, אבל יהיו הרבה). PG-13.

תהנו

So, How do you sleep at night?- פרק 2, ג'ון/פול

פרק שני ואחרון לסלאש על האו דו יו סליפ...

ג'ון/פול, R (שפה)

תהנו 

---

"אז מתי אתה בא...?"

"עכשיו"

"מה?" פול שאל מופתע.

"כן, כבר הזמנתי מונית"

"אז זה אומר תוך... כמה שעות?" הוא ניסה לחשב. "לא יודע. תוך כמה שעות אני אוכל לנשק אותך?"

"אממ... כן, כמה שעות"

"טוב, אז יאללה, המונית מחכה לך. תבוא לabbey road, ותעשה את זה מהר, כן?"

"כן המפקד" ג'ון צחק. "אני ארצח את הטייס, אגנוב את המטוס ואטוס הכי מהר שאפשר..."

פול צחק. "אני אוהב אותך"

"גם אני, מאוד, יותר מדי..." הוא שמע את פול צוחק. "ביי לאב." הוא אמר, וניתק.

Abbey Road, לונדון

נכנסתי לאולפנים, עובר ליד מקומות שלא ראיתי כבר שנים. במקרה רגיל הייתי הולך לאט לאט, ובוחן מחדש את כל המקומות. אבל היום לא, פול מחכה לי, ואני לא יכול להתאפק עוד.

בדיוק כשנכנסתי ראיתי אותו הולך לכיוון השירותים. לא קראתי לו, כי רציתי להפתיע אותו. עקבתי אחריו, עד שהוא נכנס לאחד התאים.

דפקתי בדלת. "תפוס!" הוא צעק.

דפקתי שוב... "תפוס". ושוב פעם דפקתי, הפעם חזק יותר ולאורך זמן רב יותר.

"אתה לא מבין מה אומרים לך?" שמעתי שהוא מוריד את המים ופותח את הדלת. "ת-פ-ו-" ולפני שהוא סיים לדבר הוא ראה אותי.

"היי" אמרתי בפשטות, וראיתי את החיוך שלו, שמרגע לרגע רק הלך והתרחב.

"ג'ון..." הוא לחש, ומשך אותי לתוך תא השירותים, נועל את הדלת. "הגעת"

"בטח שהגעתי" אמרתי, ובלי לחכות שנייה עטיפתי את כולו בנשיקות. רציתי להרגיש את כולו, ללמוד אותו מחדש. "התגעגעתי... כ"כ התגעגעתי..." התיישבתי על האסלה, והושבתי את פול עלי.

"מה נשמע?" שאלתי אותו. "הכל בסדר? איך אתה?", "הכי טוב כבר שנים..." הוא נישק אותי. "אויש, התגעגעתי לאף שלך."

"דווקא לאף?" צחקתי.

"טוב... אתה יודע, לא רק לאף. גם לעיינים, ולשפתיים, ולשיער, ולריח, ולטעם, ול...ל... ולהכל."

"אני בכלל לא אתחיל להגיד למה התגעגעתי... זה לא יסתיים, אני חושב." נישקתי אותו. "אני אוהב אותך כ"כ..." הוא נישק אותי גם, ונשארנו מחובקים במשך כמה דקות.

"פול...?"

"כן?"

"אני רוצה אותך,"

"גם אני"

"אני רוצה להרגיש אותך בתוכי, אני רוצה שתצעק את השם שלי... אני רוצה לגרום לך לגמור, עכשיו."

"אי-אפשר פה... עכשיו..."

"בבקשה" נישקתי את צווארו.

"מממ..." הוא נאנח. "אז בוא ניסע הביתה קודם... לינדה והילדים לא בבית..."

"טוב" עניתי במהירות, ויצאנו מהשירותים, הולכים לכיוון המכונית כמה שיותר מהר.

- - -

"תקשיב לזה רגע"

"כתבת שיר חדש?"

"כן, תקשיב"

"You gave me something, I understand, You gave me loving in the palm of my hand I cant tell you how I feel My heart is like a wheel Let me roll it Let me roll it to you..."

"Loving In The Palm Of My Hand, פולי?" צחקקתי.

"אהא"

"אולי תוסיף כוכבית קטנה בצד, ותכתבו 'והמבין יבין...' וזהו. מה אתה אומר על זה?" צחקתי ונישקתי אותו.

"חשבתי על זה.." הוא צחק גם.

"מעולה," נישקתי אותו. "שיר טוב. רק שהייתי משנה פה כמה אקורדים, אולי תוסיף עוד טיפה גיטרות..."

---

אלוהים, היה קשה לכתוב את הקטע של ה.. דבר הזה, הפנטזיות של ג'ון XD תסלחו לי שזה יצא מזעזע P:

ומי שלא הבין בקשר ללט מי רול איט- אומרים שהשיר נכתב בהשראה מהסנגון המוזיקלי של ג'ון, ובגלל זה השיר נשמע כמו אחד של לנון עצמו... אף פעם לא הבנתי את הטענה הזאת, אבל היה נחמד להשתמש בזה 

How Do You Sleep at Night (ג'ון/פול)

צוף (הא מוזכרת הרבה בבלוג, הא?XD) שלחה לי רעיון לפיק. היא ביקשה שאני אכתוב סלאש על How do you sleep, שיר השנאה הידוע של ג'ון לפול.

בכל מקרה, מאז שראיתי את המייל שלה התחלתי לחפש גם אני סלאשים בנושא, אבל לא מצאתי לצערי. אז כתבתי אחד, כמו שהיא ביקשה. את האמת, שבוע שעבר היה את השיר בשומעים חיפושיות ובאמת תהיתי מה הייתה התגובה של פול... ומה התגובה של ג'ון לDear Friend, כמובן P:

אז צוף, בשבילך 

ג'ון/פול, PG-13

---

"שלום, ג'ון נמצא?" יוקו ענתה לטלפון, ושמעה קול מוכר.

"מי רוצה אותו?" היא שאלה בחשדנות.

"רק תביאי לי אותו..." פול הבין שיוקו זיהתה אותו, ולכן דיבר בקול מעוות.

"רגע..."

"הלו?"

"תגיד לי לנון, מה נראה לך שאתה?"

"מה... חכה רגע, אני עובר למשרד שלי." ג'ון ניתק, הלך במהירות לחדרו, נעל את הדלת והתקשר לפול.

"מה עובר לך בראש? למה עשית את זה?" פול ישר תקף.

"מקרטני, אתה זה שהתקשרת"

"אל תשחק אותה מטומטם, אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדבר"

 ידעתי על מה הוא מדבר, כמובן. "אולי תגיד מה שאתה רוצה להגיד וזהו?"

"שתתנצל"

"מה...?"

"כן, שנינו יודעים שלא התכוונת לזה"

"אתה לא יודע שום דבר, מקרטני"

"למה עשית את זה?" פול שאל אחרי שתיקה ארוכה. "למה אמרת עליי כאלה דברים?"

"למה נראה לך?" ג'ון אמר ציני יותר מתמיד.

"היינו החברים הכי טובים"

"די לדבר שטויות"

"השלמנו אחד את השני..."

"זה לא נכון!"

"הכרנו אחד את השני הכי טוב בעולם"

"לא הכרת אותי בכלל"

"אז איך כתבת עלי דבר כזה?" הוא עצר לרגע. "וגם אם אתה באמת חושב ככה, לפחות תכבד את מה שהיה בינינו פעם"

"אני..."

"אתה יודע, באמת שלא ציפיתי לזה... לא ממך."

"כן..." בקושי הצלחתי לדבר.

"ידעתי שאתה כועס, שקשה לך- כמו שקשה לי, באמת." הוא נאנח. "אבל מפה ועד כזה שיר שנאה, ועוד בפומבי. בשביל מה זה היה טוב?"

"אתה יודע איך אני כשאני כועס..."

"לא, לנון. אתה טועה. פעם הכרתי אותך, איך שהיית פעם. אבל אני לא מכיר אותך ככה, סוג של... שיבוט של יוקו שכועס על העולם, לא מוכן לסלוח... אני מכיר את ג'ון שאהב אותי, לא אותך."

"שיבוט...? מקרטני, נו באמ-"

"אני לא..." הוא בכה. "אני לא רוצה לדבר על זה. אני לא רוצה בכלל..." הוא נעצר, ואז המשיך. "אולי באמת עדיף שהקשר ינותק."

"לא..."

"מצטער. אבל אני לא מסוגל."

"פולי... אבל אני עדיין אותו אח-" ולפני שהספקתי להשלים את המשפט, הוא ניתק את הטלפון.

חצי שנה מאוחר יותר

פול ישב באולפן הביתי שלו, ושמע את הטלפון מצלצל. "הלו?"

"מקה?" פול הופתע לשמוע את ג'ון.

"ביקשתי שלא תתקשר"

"אני יודע, אני יודע. אבל הייתי חייב להתקשר. אל תנתק, בבקשה"

"מה אתה רוצה?" הוא אמר בתוקפנות וחוסר סבלנות.

"לא ידעתי שככה אתה מרגיש..."

"די כבר, נו באמת. לא סתם ביקשתי שלא תתקשר"

"הייתי חייב"

"ב-א-מ-ת" הוא אמר בציניות כלשהי.

"באמת. אתה חשוב לי.", "זה לא נראה ככה" הוא צחק בזלזול.

"אתה יכול להיות רציני לדקה?"

"ג'ון לנון מבקש, הא? להזכיר לך מי הרציני בינינו?" הוא המשיך לזלזל. "אני, ג'ון. אני! אני ה שניסה לדבר איתך ברצינות ולהציל את הקשר שלנו ואת להקה. אני זה שלא וויתר, אז אל תזיין לי את השכל, שמעת?!" הוא כמעט צעק.

"שמעתי את Dear Friend..." ג'ון אמר בשקט, ופול השתתק.

"אתה עדיין פה?" ג'ון שאל, ושמע את פול נאנח בבכי.

"העיתונים אומרים שאתה שר שם עלי" הוא המשיך. "פולי... אם רק היית אומר לי..."

"אם רק היית אומר לך מה? במה זה היה עוזר בדיוק?" הוא שאל, לא מבין למה הם מתווכחים בכלל.

"במה...? בעיקר בזה שהייתי אומר לך שגם אני עדיין אוהב אותך, ושכתבתי את How dou you sleep כי ממש כעסתי, ואולי אם היית אומר לי איך אתה מרגיש אז הייתי לוקח את הטיסה הראשונה ללונדון ובא לנשק אותך. אז באמת, לא כזה נורא שלא אמרת לי..."

"ג'וני..." פול אמר בשמחה בהולה בבכי. "לא דיברת איתי כ"כ הרבה זמן.. וכעסת עלי, ולא סבלת להיות לידי... והפירוק. חשבתי שאתה שונא אותי"

"מה פתאום... רק בגלל יוקו."

"אני מצטער"

"אני יותר..."

"ג'וני?" פול שאל אחרי כמה דקות של שתיקה.

"אה?"

"אתה פה?"

"כן"

"אז מה אתה לא מדבר?"

"אני נהנה לשמוע אותך נושם", "חזרת" פול צחק.

"חזרתי...? מאיפה?"

"מהמקום המרוחק שהיית בו... חזרת אליי."

"אני שמח לחזור"

---

ועד פה פרק 1 P:

יהיה עוד פרק אחד.

היא רוצה להתחתן - חלק 4 (ג'ורג'/פול)

הפרק האחרון של "היא רוצה להתחתן".

כמו תמיד- PG-13, ג'ורג'/פול.

פול מסומן בכחול, רינגו בורוד, וג'ון בירוק. תהנו D:

---

הגענו למנצ'סטר אחרי כמה שעות נסיעה קשות. ניסיתי לדבר עם פול והוא לא שיתף פעולה, ניסיתי לגעת בו כשג'ון ורינגו נרדמו, נסיתי הכל- באמת שהכל, אבל כלום לא הצליח... אני פשוט לא מבין אותו.

נכנסנו למלון ובריאן אמר לנו לעלות לחדרים. "טוב, אני אשן עם ג'ון היום, ואני חושב שנמשיך ככה... נשנה קצת" שמעתי את פול אומר בביטחון, ועמדתי מולו בלי יכולת להגיב. רינגו מיד הסכים, ועלינו לחדרים. פטי התקשרה כמה פעמים באותו ערב לעדכן אותי בצבעים של המפיות ובסגנון סידור פרחים. אלוהים, לא יכולתי לעמוד בזה עוד.

יצאתי החוצה, ולא היה לי איכפת איזה מעריצה תקפוץ עליי ומאיפה, לא היה לי אכפת כמה קר יהיה לי. רק ידעתי שאני צריך קצת שקט, ולחזור בזמן להופעה, כמובן.

אני לא מסכים לאבד אותו בגלל שטות כזאת... אני אוהב אותו יותר מדי בשביל זה, ואני יודע שהוא אוהב אותי. "למה לאבד את הכל?!" אמרתי לעצמי, מרגיש את הדמעות מציפות לי את העיינים. "אני חייב לדבר איתו..."

חזרתי למלון, וכשהגעתי כולם היו בלובי וחיכו לי. "האריסון! איפה לעזאזל היית?!" בריאן שאל בכעס. "כלום... רק... רק יצאתי לסיבוב"

"שלא תעיז לעשות את זה שוב, כן?!"

"ברור... אז בוא נצא כבר" ובאמת, כמו שאמרתי, ישר יצאנו למועדון, מנסים להתחמק מהמעריצות שרדפו אחרי המכונית שלנו ולא נתנו לנו לנשום.

זאת לא הייתה הופעה טובה. פול לא היה אנרגטי כמו תמיד, ושכח את המילים כמה פעמים. בריאן עצר את המופע פעמיים וניסה להבין מה עובר על שנינו, אבל לשווא. לא חזרנו לעצמנו, ופול הפך חלקים מהשירים לכ"כ עצובים שיכולתי להישבע שראיתי כמה מעריצות בוכות. אבל כמובן שלהן זה לא הפריע... הן צרחו כמו תמיד ורובן בכלל לא שמעו אותנו שרים.

כשחזרנו למלון היה לי קשה עם זה שאני לא עם פול בחדר, ושהוא וג'ון נמצאים ביחד. התיישבתי על המיטה מבואס. רינגו, ששב לב רק אחרי חצי שעה ששתקתי, התחיל לדאוג. "מה קרה, לאב?"

"פו-" כמעט נפלט לי. "פטי..."

"מה איתה? אתם מתחתנים! אתה צריך לשמוח!"

"כן, אבל אני... לא יודע, אני לא יודע אם זה מה שאני רוצה."

"מה זאת אומרת? היא יפ-" ולפני שרינגו סיים ג'ון נכנס לחדר וצעק "רינגס, ג'ורג', בואו, יוצאים"

"מעולה... נאסוף כמה בחורות..." הוא צחק. "אבל איפה פול?"

"קצת חולה, השארתי אותו בחדר"

"אני גם אשאר. אני לא מרגיש מאוד טוב..." הבנתי שיש לי הזדמנו תלדבר עם פול.

"אתה בטוח?", "כן, לגמרי." "רוצה שאני אשאר איתך?" רינגו שאל. "לא, לא. זה בסדר. תצאו, אני אנוח קצת."

הם הלכו, וישר הלכתי לחדר של פול. נכנסתי בשקט וראיתי שהוא שוכב על הבטן, עם הראש קבור בכרית. הוא בכה.

שמעתי מישהו נכנס, זה בטח ג'ון שבא לגרור אותי בכוח.

"אני לא הייתי משאיר אותך חולה לבד..."

"מה אתה עושה פה?" קמתי והלכתי לכיוון הדלת. "לך מפה" הגעתי לדלת, ופתחתי אותה, מסמן לו שילך.

"רגע," הוא אמר, וסגר את הדלת. "אנחנו צריכים לדבר"

"אין לנו שום דבר לדבר עליו" הרגשתי את הדמעות זולגות לי שוב פעם על הפנים.

"אתה זוכר את היום ההוא, כשחשבתי שעזבת אותי אבל רק הלכת לקנות דברים?" 'איך אני מסוגל לשכוח?' לא עניתי. "ואתה זוכר את שאמרת שאף פעם לא תעזוב אותי? שאתה לא מסוגל לעזוב אותי...?" "אתה זה שעזב-", "אתה זוכר שאמרת לי לא לזלזל בזה שאתה אוהב אותי?" המשכתי.

"מה אתה מנסה להגיד?" שאלתי, מנסה לא לבכות.

"שאתה אוהב אותי," , "אני...", "ואני אוהב אותך" קטעתי אותו, והסתכלתי לו בעיניים. "יותר מכל דבר אחר בעולם..."

"נו אז?! אתה מתחתן, פאקינג מתחתן!"

"פול, שמעת פעם על מקום שמחתן שני גברים?" ,"מה..? לא...", "בדיוק, אנחנו לא יכולים להתחתן, ואני אוהב אותך, לא אותה, אז מה לעזאזל מפריע לך בזה?"

"מה מפריע לי...? אתה באמת שואל?! אם תתחתנו ותגורו ביחד, היא בטח תרצה להקים משפחה, היא תקח אותך רק לעצמה. איפה אני בתמונה?" הוא שאל בבכי, כמעט צועק.

"אלוהים, פול! הדבר היחיד שישתנה יהיה החתימות על הנייר! אני אמנם אגור איתה, אבל אהיה איתך רוב הזמן!" הסתכלתי עליו לא מבין. "משפחה? היא דוגמנית, היא לא רוצה ילדים בינתיים, אתה תמיד תהיה המשפחה היחידה שלי.  ומה... מה זה משנה בכלל? כל עוד אני אוהב אותך כלום לא משנה!" עצרתי רגע, המשכתי. "אם הייתי יכול הייתי מתחתן איתך, הייתי גר איתך! ואתה יודע מה? אם רק יכולתי הייתי עושה לך 70 ילדים, אבל אנחנו לא יכולים, אתה יודע שאנחנו לא יכולים!" צעקתי.

הוא המשיך לבכות, והתיישב על המיטה. "א..אני מצטער, פולי. לא התכוונתי לצעוק עלייך... אני פשוט לא מסוגל לחשוב שאני מאבד אותך" אמרתי, והתיישבתי על הברכיים מולו. "לא, לא. אני זה שצריך להצטער...איבדתי את עצמי... השתגעתי מהמחשבה שאתה מתחתן במקום לחשוב בהגיון..."

נישקתי אותו. "פולי, גם אתה, אל תזלזל אף פעם ברגשות שלי כלפיך." אמרתי, וניגבתי לו את הדמעות.

"אני מצטער..."

"זה בסדר" נשכבתי לידו וחיבקתי אותו.

"התגעגעתי" הוא נישק לי את היד.

"אל תתגעגע יותר, לא יהיה צורך" הידקתי את החיבוק.

"תודה..." הרגשתי את הדמעות שלו מרטיבות אותי. "אני אוהב אותך" 

---

את האמת, לא מאוד אהבתי את הסיפור... ז"א, התחלתי אותו מגניב וזה, אבל אז הוא נהיה קיטשי מעצבן. אבל לא נורא XD

מה אתם אומרים?

פורסם ב2/3/2009

Long Long Long- ג'ורג'/ג'ון

ג'ורג'/ג'ון, PG-13,

יערה כתבה.

---

It's been a long long long time, How could I ever have lost you When I loved you...?

ג'ורג' שר לתוך המיקרופון בכאב, שוכח את ג'ון, פול ורינגו ההמומים שישבו מולו והקשיבו למילים והשירה יוצאי-הדופן. הם אהבו את השיר, ונדהמו מהרמות שג'ורג' יכל להגיע כל פעם מחדש. אבל יותר מזה- בינהם היה אחד שקיווה שהשיר נכתב בשבילו. ג'ון אהב את ג'ורג' מאז ומתמיד, אבל אף פעם לא אמר לאף אחד.

So many tears I was searching, So many tears I was wasting, oh... oh...

הפנים שלו, המבט. הכאב בשירה... זה, זה... זה אף פעם לא יהיה שלי. יצאתי החוצה, אומר שאני צריך ללכת לשירותים, לא רציתי שהם יבואו אחרי.הכל גם ככה הסתבך בזמן האחרון. ג'ורג' התקרב להודו יותר מדי, ואנחנו שם עכשיו, מנסים להבין מה עובר עליו ומה הוא מוצא בכל הלכלוך הזה. ויוקו... שאוהבת אותי משום מה. היא לא עוזבת אותי לרגע, ומנדבת את עצמה לעזור לכתוב, ורוצה לשיר איתי, ולא מוכנה לשמוע שום דבר ממה שיש לי להגיד לה בנוגע לזה.

אני איתה רק כדי לא להרגיש לבד.  את סינתיה אני לא באמת אוהב, היא כבר הצליחה לעבור כל גבול לדעתי. אני עצבני כשאני לידה, והיא פשוט לא יודעת לעשות לי טוב. יוקו אוהבת אותי באמת, ומקבלת אותי כמו שאני, בלי לעשות פרצופים. אז אני מוכן לקבל אותה ככה. וג'ורג' לא יאהב אותי, אין סיכוי שנהיה ביחד. אז בשביל מה לבזבז זמן וכוח?

מצד אחד אני יודע שאין סיכוי,

אבל מצד שני כל מה שג'ורג' עושה נראה לי כאילו הוא רומז דברים... וזה לגמרי משגע אותי. כל אמירה, כל מבט, כל שיר... במיוחד שירים כאלה, שהוא רומז על אהבה שלו למישהו, אהבה שלא התממשה, כל דבר כזה גורם לי לחשוב שהוא כן אוהב אותי, וכן רוצה אותי.

אפילו הייתה פעם אחת, לפני כמה שנים, שהוא הגיע אלי לחדר ממש מאוחר וביקש להשמיע לי שיר. הוא רצה להתייעץ איתי ולשאול אותי מה דעתי... ואז הוא שר לי את love you to, רק בלי הסיטאר, כמובן. ועוד בסוף, הוא חיבק אותי והודה לי. זה היה בין הפעמים היחידות שהיינו לבד בכזאת סיטואציה, ושהוא  ממש חיבק אותי, ואפילו אז פסיפסתי את ההזדמנות ולא אמרתי לו מה אני מרגיש.

בקיצור, הכל באשמתי.

היו לי כ"כ הרבה הזדמנויות... אבל גם אם הוא אהב אותי, עכשיו הוא שכח, התאהב בהודו, וזהו.

אני זוכר כמה זמן לקח לי להבין שאני אוהב אותו... וואו, זה היה קשה. כשרק הכרתי אותו והסכמתי לצרף אותו ללהקה לא הרגשתי אליו משהו מיוחד. אבל אז הייתה לי הרגשה מוזרה כלפיו, אבל בכל פעם שאהבה עברה לי בראש נגלעתי מעצמי, ובסוף השתכנעתי שהכל שטויות... עד שהוא פגש את פטי, וסיפר לנו שהם מתחתנים. אז הבנתי שאני אוהב אותו, והשלמתי עם זה. מאז לא הוצאתי מילה מהפה, כמובן.

כל המחשבות האלה לא נתנו לי לישון. זה קורה לי הרבה כשאני חושב על ג'ורג'.

יצאתי החוצה, לקור, והתישבתי על הנדנדה שתלוייה על העץ בחוץ, מנסה להירגע ולסדר את המחשבות שלי. אני אוהב את רעש העלים ברוח, את חריקות הנדנדה, והייתי מוכן להישאר שם כמה שעות לגמרי לבד. אבל אז שמעתי מישהו הולך לקראתי, לא יכולתי לראות מי זה בגלל החושך.

"ג'ורג'? זה אתה?"

"כן... איך ידעת?" הוא ציחקק

"ההליכה והנשימה" צחקתי "לא כ"כ קשה לזהות..."

"מה אתה עושה פה בשעה כזאת?"

"מה אתה עושה פה?"

"מסתובב. כמו על פעם כשאני צריך לחשוב...", "לחשוב?"

"כן, סתם דברים לא חשובים..."

"איך קראו לשיר ששרת לנו היום?", "לנון, שרתי הרבה היום" הוא צחק, וקרא לי לבוא איתו. הלכנו בשקט, ואז התחלתי לזמזם לו "So many tears... האחד הזה. איך קוראים לו?"

"אה. Long Long Long, אהבת?"

"כן, מאוד."

"באמת...? הוא מוזר מדי לדעתי, לא מאוד ברור"

"לא יודע, התייחסתי בעיקר למילים", "מה איתן?"

"הן מיוחדות. לא שיר אהבה טיפוסי, ואתה יודע שאני אוהב כאלה" צחקתי. "השמעת כבר לפטי?"

"לא, בשביל מה? היא ממש לא מתעניינת במוזיקה שאני עושה, אתה יודע."

התיישבנו על ספסל שהשקיף על העמק מתחתינו. "כתבת לה שיר, לא כדאי שהיא תשמ-"

"כתבתי לה?" הוא קטע אותי וצחקק. "ממש לא"

"אז למי?" 'ואל תגיד לי שלמהרישי או לאלוהים, בסדר?!' רציתי להוסיף.

"אף... אף אחד..." הוא גימגם. "אתה כתבת למישהי ספציפית את כל השירים שלך?"

"בולשיט." הסתכלתי עליו "אין קשר. אני כתבתי שירי פופ קיטשים שגם ילד קטן ומסכן שלא יודע לקרוא יכול לכתוב. והשיר הזה הוא הרבה יותר מזה. לא יכול להיות שכתבת את זה לאוויר"

"נו, לא"

"האריסון! אל תעשה ממני צחוק" צחקקתי.

"אתה רוצה להגיד שאתה מאוהב במישהי שהיא לא אשתך?!?! אז למה התחתנת איתה מלכתחילה? לעזאזל!" המשכתי לצחוק. "אז תעשה טובה ופשוט תגלה לי. כן?"

"זו מישהי מיוחדת"

"מיוחדת, הא?" עניתי משועשע.

"כן, מאוד מיוחדת! וגם יפה..." הוא צחק.

"יותר מפטי?"

"כן. יותר מפטי. אבל זה לא חשוב... מה שבאמת חשוב זה שהיא חמודה, ומדהימה, ונהדרת..." הוא נעצר רגע, ואז המשיך. "היופי בכלל לא משנה"

"אז היא ממש מושלמת, הא?"

"כן." הוא הסתכל עליי.

"מי זאת?"

"אתה." הוא אמר, ונישק אותי.

"סליחה?!" שאלתי מופתע.

"מה לא היה ברור?"הוא היה משועשע, ועזב אותי.

"הכל!"

"לא כ"כ קשה להבין. נישקתי אותך, זה הכל."

"שמתי לב, אבל... אבל למה?"

"כי אני אוהב אותך, אני חושב"

"אה.. טו.. טוב לדעת..." גימגמתי.

"מה אתה בהלם?" הוא ציחקק. "אני יודע שאהבת את זה, הרי נתת לי..."

"כן, דווקא אהב... - ג'ורג'!!!! נישקת אותי" שמחתי.

"כן, אז...?" הוא צחק.

"ואתה אוהב אותי."

"נו...?"

"איך לא אמרת לי אף פעם?", "אממ... חייבים לדבר על זה?"

"כן."

"טוב, אז... את האמת, יוקו. הכרת אותה, ואיבדתי אותך בגלל זה. הייתי חייב להוציא את מה שאני מרגיש בסופו של דבר, לא?" ראיתי שהעיינים שלו נוצצות. "אז את Long Long Long כתבת בשבילי?" שאלתי מחייך.

"כן..."

ואני זה שיותר יפה מפטי?"

"כן..."

"המושלם?"

"כן..."

"הנהדר?"

"כן!" הוא התעצבן. "הכל אתה. מה אתה רוצה?"

"להגיד שאני אוהב אותך גם, זה הכל." צחקתי ונישקתי אותו. "לנון, זאת לא עוד אחת מהבדיחות החולניות שלך, נכון?"

"לא ג'ורג'י" אמרתי כששפתי צמודות לשפתיו. "אבל מה שכן... בחדר שלי, עוד 5 דקות" הרגשתי שהוא מחייך, והלכתי בחזרה לחדר, מחכה למה שהולך לקרות.

- - - -

"ג'וני" הערתי אותו. "תראה, הוספתי בית לשיר"

"Long Long Long?"

"כן... תשמע-

It took a long long long time Now I'm so happy I found you How I love you..."

הוא חיבק אותי. "אני אוסיף את זה בין הבית הראשון והפזמון. מה אתה אומר?"

"גם אני אוהב אותך..."

---

הפסקה קצרה מ"היא רוצה להתחתן".

מקווה שנהנתם..

היא רוצה להתחתן - פרק 3 (ג'ורג'/פול)

פרק 3,

ג'ורג'/פול, PG-13.

פול צבוע בתכלת, תהנו 

היא רוצה להתחתן (ג'ורג'/פול) - חלק ב'

פרק 2.

ג'ורג'/פול, PG-13

ג'ורג' צבוע באדום, תהנו 

---

"גם אני, אתה החבר הכי טוב שלי..." אמרתי לו מבולבל.

"לא, פול, אתה לא מבין. אני אוהב אותך." הוא חזר על זה שוב.

ואז הבנתי... "אתה מה?!" קמתי.

"אני... אני באמת מצטער פול..." דמעות התחילו לרדת על לחייו. "הייתי צריך לספר לך כבר מזמן, אבל לא העזתי... אני מצטער, אני אבין אם תעיף אותי מפה עכשיו..." הוא התחיל להתרומם מהכיסא.

"לא! מה פתאום."

"אני כן, כבר הרבה זמן...פטי היא רק-", "לא, ג'ורג'י, התכוונתי שאתה לא הולך לשון מקום" קטעתי אותו והתיישבתי על המיטה לידו. ראיתי שהוא מופתע שאני לא כועס, ואפילו בא ומתיישב קרוב אליו. איך יכולתי לכעוס? כרגע הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, באמת אוהב אותי.

"אתה לא כועס עליי?" ג'ורג' שאל והסתכל עליי.

"ממש לא..." לחשתי, והסתכלתי לו בעיניים. הן היו רטובות, אבל יכולתי לראות את ההקלה מאחוריהן. לבסוף נישקתי אותו.

לרגע נבהלתי... אף פעם לא התנשקתי עם גבר. אבל אז נרגעתי והתמסרתי לו, והמשכתי לנשק אותו. שנינו לא הבנו מה קורה, אבל לא רצינו לשבור את הנשיקה. בסוף פול הפסיק, מתנשם בכבדות. "אני אוהב אותך..." הוא ליטף לי את הפנים.

הוא... הוא אוהב... אותי...

חייכתי אליו צוחק. "אתה לא מבין כמה זמן חיכיתי לזה".

"ג'ורג'י שלי... סוף כל סוף" ראיתי שהוא מתחיל לבכות, וניגבתי לו את הדמעות. "אני לא מאמין שזה באמת קורה". נישקתי אותו ונשכבתי מעליו.

הוא התחיל להוריד לי את החולצה. "ג'ורג'י..." הוא התעלם.

"ג'ורג'!" הוא שם לב שאני קורא לו, והפסיק. "מה פולי? קרה משהו?"

"זה בסדר מה שאנחנו עושים?"

"אני לא יודע... אבל אני אוהב אותך, ואהבה זה בסדר, לא?"

"מה עם פטי?"

"זה בסדר... היא יודעת"

"סיפרת לה?!"

"לא, אבל היא ניחשה לבד. בגלל זה היא הלכה, ניחשה שאני אוהב אותך" הוא נישק אותי שוב.

"זה היה כ"כ ברור? איך לא שמתי לב... למה לא אמרת לי כלום?"

"אתה הצלחת להסתיר את זה יותר טוב..." הוא צחק. "למה לא אמרת לי בעצמך?"

"חשבתי שתכעס עלי, שתיגעל. פחדתי לאבד אותך."

"שתאבד אותי? אל תחשוב על זה אפילו" הוא נישק אותי ארוכות.

"אני כ"כ אוהב אותך..."

הוא חזר לנשק אותי, והוריד לי את החולצה. עשיתי כמוהו. פחדתי ממה שהולך לקרות, אבל סמכתי עליו. שמחתי שזה הוא.

התעוררתי במיטה שלי, ערום, עם ג'ורג'. כל מה שקרה חזר אליי פתאום, והחלטתי לצאת החוצה כדי להירגע קצת. הייתי חייב את זה, אז התלבשתי והחלטתי להשאיר אותו ישן, כדי שלא ידאג. "אני אחזר עוד מעט" נישקתי אותי ויצאתי.

הסתובבתי ברחובות עם מעיל גדול בשביל שלא יזהו אותי, וכשחשבתי על מה שקרה ועל מה שעשינו רציתי לצרוח, בעיקר מבושה. לא האמנתי שזה באמת קרה. אבל אז, כשחשבתי כמה אני אוהב אותו, כמה חיכיתי לרגע הזה, וכשחשבתי על זה שהוא באמת אוהב אותי, הכל עבר כלא היה.

התעוררתי למיטה ריקה. נלחצתי ופחדתי שפול התחרט על הכל, ופשוט עזב אותי. קמתי והתלבשתי, והחלטתי לחכות לו. אולי הוא יחזור. הלכתי בחדר הלוך חזור, סידרת את המיטה, פתחתי חלונות, והוא לא בא. אפילו התקלחתי, ועשיתי הכל נורא לאט, בכוונה. והוא לא הגיע.

לא יכולתי לעצור את הדמעות. הוא בטוח הלך, הוא לא יחזור עד שאני אעזוב. הוא כועס עליי, שונא אותי, אני יודע. "אני חייב לצאת מכאן" יצאתי מחדר במהירות, וירדתי במדרגות.

נכנסתי הביתה, וראיתי את ג'ורג' יורד במדרגות. "לאן אתה הולך..?" הוא נעצר.

"הביתה. אני מצטער על הכל... הייתי צריך לדעת שתתחרט, אני באמת מצטער שגררתי אותך לזה" הוא אמר והמשיך בדרכו למטה. "על מה אתה מדבר?" התקרבתי אליו כשהוא נעמד מולי. "על מה שקרה אתמול..."

"תגיד, השתגעת? על מה בדיוק אתה מצטער?" צחקתי. "שגרמת לי לדבר הכי טוב בחיי? על מה?"

"הכי טוב בחייך...?" הוא שאל, וניגב כמה דמעות.

נישקתי אותו והצמדתי אותו אלי. "אז לאן הלכת?", "הייתי צריך קצת קור, וגם לקנות קצת אוכל, אבל כל החנויות היו סגורות..."

"אלוהים, פול, תשאיר פתק פעם הבאה!"

"חשבת שעזבתי?"

"כן, כמעט השתגעתי"

"שאני אעזוב אותך ג'ורג'? איך אני מסוגל...?" אמרתי, ונישקתי אותו.

"פחדתי שאתה כועס עלי, שהתחרטת..." הוא עצר לרגע, ואז המשיך "פחדתי שאתה לא באמת אוהב אותי."

"ג'ורג'י..." לחשתי, והידקתי את החיבוק. "אני אוהב אותך מאז שאני זוכר את עצמי, וזה לא הולך להשתנות. בבקשה אל תזלזל בזה אף פעם... בבקשה אל תחשוב שעזבתי או שאני מסגול לעזוב אותך." הוא קבר את ראשו בצווארי, והרגשתי את הדמעות החמות שלו שהרטיבו את החולצה שלי. העברתי יד בשיערו, ולחשתי לו שהכל בסדר, שאני אוהב אותו.

---

קצת (הרבה) יותר קצר מפרק 1... אבל יש סיבה P:

אגב, אני שומעת עכשיו ביטלס א-ראמה, ויש איזה קאבר לI ME MINE.. וזה נורא XS

הוא שר "היי מי מי מיין" וממציא מילים, כה נחמד P:

פורסם ב21/2/2009