ומי האמא? (ג'ורג'/ג'ון)

אני לא מבינה בכל הדירוגים האלה, אז אני רק אגיד שאין פה סצנות סקס.. אז כולם יכולים לקרוא P:

בשביל שיהיה לכם יותר קל לקורא צבעתי את מה שג'ון חושב/אומר בירוק ואת מה שג'ורג' באדום- כמו הצבעים בסרג'נט פפר. (אה, והפלאשבקים בפונט נטוי) תהנו D:

ג'ורג'/ג'ון, PG-13
יערה כתבה

---

ואז הוא הלך. לא הייתה לו סיבה להישאר שם ולבכות- הוא שבר לו את הלב, וג'ורג' לא התכוון להישאר שם עוד. בשביל מה כל הצער הזה? בשביל מה הוא צריך להישאר שם ולתת לג'ון להמשיך ולשבור לו את הלב? הוא שמע אותו נשבר. לאט, סדק אחר סדק. לפעמים הוא טעה,  וחשב שג'ון באמת אוהב אותו, אבל אז, כל פעם מחדש, הוא התאכזב. ג'ון כנראה רק ניצל אותו ובכלל לא חשב על רגשות. "איך התאהבתי ככה? באמת חשבתי שהוא יאהב אותי? שהוא יאהב אפס כמוני?" לעיתים קרובות מחשבות כאלו הטרידו את ג'ורג', ארבל הוא לא למד לקח. אבל הפעם זה היה שונה, הוא החליט, בלי היסוסים ובלי בעיות- הוא עוזב. הוא לא מסכים להמשיך לסבול. אין לי את האומץ ללכת אליו ולדבר איתו, אני פשוט אמשיך הלאה... הרי רבנו אתמול, יצאתי החוצה בלי להגיד מילה, ובטח ג'ון לא ידבר איתי מחר באולפן. זה צריך להיות קל. כמה קשה יהיה להיפרד ממנו? להפסיק להסתכל עליו ולדעת שהוא שלי...

כל הלילה הוא חשב על זה. איך ג'ורג' יכול היה לעזוב ככה? הריבים האלה הרגו אותו. כל פעם מחדש, הם אף פעם לא הצליחו להסכים על משהו. הפעם אני חושב שג'ורג' לקח את זה די קשה. העניין עם סינתיה לא היה בסדר. אבל אני חושב שלהתחתן איתה בשביל הילד זה דבר נכון וחשוב, לא? היא לא מסכימה להפיל, וזה לא הגיוני שאני אכניס אותה להריון,  אמנם בשיכרות, ואשאיר אותה ואת הילד שלי, בשר מבשרי, לבד. אבל ג'ורג'.. מה אני אעשה עם ג'ורג'? אני חייב לדבר איתו. לא אכפת לי שרבנו, וממש לא אכפת לי מהכבוד הזה- אני חייב לדבר איתו על זה, על הכל. הוא ידע שג'ורג' אוהב לבוא לפני כולם, להיות עם עצמו ולכתוב קצת, אז כדי לדבר איתו הוא החליט להגיע לאולפן מוקדם.

ובאמת, בשבע וחצי בבוקר ג'ון נכנס לאולפן. הוא התאכזב לגלות שג'ורג' לא נמצא שם, והחליט  לחכות. הוא יעשה הכל בשביל לדבר איתו. בינתיים הוא התיישב להתאמן על התרגילים שג'ורג' מרטין נתן לו, אבל הוא לא הצליח.. הכל הזכיר לו את ג'ורג'. לאחר כמה דקות, שנראו לג'ון כשעות, ג'ורג' נכנס לאולפן. כשהוא ראה את ג'ון הבעת פניו השתנתה, נהייתה אדישה, והוא המשיך ללכת לעבר הגיטרה שלו. אני לא מאמין שהוא פה. אני פשוט לא מאמין. אין לי מושג מה הוא חושב.. הוא אף פעם לא מדבר איתי אחרי ריבים.. תמיד לוקח לנו כמה ימים להתחיל לדבר. ועכשיו הוא פתאום פה. מחכה לי פה ורוצה לדבר איתי, אחרת הוא לא היה בא כל-כך מוקדם. אבל אני לא מוכן. אני לא רוצה לדבר איתו, הוא פגע בי יותר מדי ולא יהיה לי האומץ להוציא מילה מהפה, וגם אם כן, בטח אני אתחיל לגמגם כשאני בעיניים שלו.. הוא כל-כך יפה.. העיניים האלה, השפתיים האלה.. אני לא מאמין שאני מוותר על זה.

הוא נכנס, ורציתי לדבר. אבל אז, כשהסתכלתי עליו וראיתי את ההבעה שהייתה לו ואיך הוא התייחס, או יותר נכון, לא התייחס אלי, השתתקתי. לא הצלחתי להוציא מילה מהפה, והדרך שהוא הסתכל עלי עם העיניים הגדולות שלו, רק גרמה לי להבין שזה לא יהיה פשוט. הדבר היחיד שבא לי לעשות זה לרוץ אליו, לבקש סליחה ולנשק אותו. אבל לא. אני חייב להיות חזק ולנסות להסביר את הצד שלי, אני חייב. הוא פשוט לא חושב בהגיון. הלכתי לקראתו. "ג'ורג', אנחנו צריכים לדבר" הוא שתק. "אני יודע שאתה כועס, אני מבין שאתה לא רוצה איתי, אבל אתה חייב להבין את הצד שלי." רגע, רגע... מה זה "הצד שלי"? לי אין מה להגיד? רק על עצמו הוא חושב... "ג'ון, פגעת בי. חשבתי שאתה אוהב אותי, חשבתי שמה שיש בינינו הוא רציני, ולמרות כל הריבים האלה שלנו אף פעם לא חשבתי אפילו על לעזוב אותך- כי אני אוהב אותך. אבל עכשיו הבנתי מה אני בשבילך.. פשוט תעזוב אותי בשקט." עלו לי דמעות בעיניים.  אמרתי יותר ממה שהייתי צריך. לא עמדתי בזה יותר והתחלתי לרוץ החוצה, לא רציתי שהוא יראה אותי בוכה. הייתי בהלם. "חשבתי שאתה אוהב אותי". מה הוא חושב..? ראיתי שהוא מתחיל לרוץ החוצה, אבל תפסתי אותו ביד ומשכתי אותו אליי. "ג'ורג'י, אבל אני כן..." פול ורינגו נכנסו. ג'ון וג'ורג' תמיד העדיפו לא לגלות את מה שיש בינהם-  הם טענו שזה בגלל שהם רצו פרטיות, אבל תמיד ידעו שהשני קצת מתבייש, אבל זה לא הפריע להם. האהבה שהייתה בינהם, החברות שלהם הייתה מעל הכל. לא משנה מי שותף לה. ובגלל זה פול ורינגו לא ידעו כלום על מה שקורה וקרה בינהם, וג'ון היה חייב לשתוק. כשהם הבינו שפול ורינגו ראו את ג'ון תופס את ג'ורג' ולוחש לו משהו, ג'ון התחיל לאלתר. "שלא תעיז לגלות לסינתיה, שמעת אותי האריסון?! שלא תעיז!" הוא תמיד יהיה חייב להיות כזה נוראי? הא? הוא לא מסוגל להעביר יום אחד שלם בלי לפגוע בי, נכון? אני לא מבין מה עשיתי רע. במה טעיתי? למה דווקא בו הייתי חייב להתאהב? הוא לא יכל לאלתר משהו אחר? דווקא סינתיה? רציתי לצרוח עליו, להגיד לו שזה פוגע בי ושיפסיק כבר, אבל עצרתי את עצמי. פול ורינגו לא יודעים כלום, ועדיף שכך זה ישאר. כמעט קברתי את עצמי במקום. לא יכולתי לחשוב על משהו אחר? ראיתי איך ג'ורג' הגיב לאלתור הטיפשי הזה שלי.. ראיתי איך הוא נפגע. והתזמון הזה של פול ורינגו בכלל היה נהדר. מקרטני תמיד יודע להיכנס איפה שלא צריך.  אני לא יודע אם ג'ורג' הבין מה ניסיתי להגיד לו, אבל גם אם כן, הוא לא מאמין לי, אני חייב לדבר איתו ולחזור על זה שוב פעם ושוב פעם. אני אוהב אותו ואני לא מוכן לאבד אותו. הנישואים המזויפים האלה עם סינתיה לא צריכים לעמוד בפנינו. הוא החליט ללכת אליו הביתה יותר מאוחר, לתת לג'ורג' לנוח קצת. הוא יודע שהוא צריך את זה, ולחשוב בעצמו על מה הוא יגיד לו ואיך. 

ג'ורג' חזר הביתה, וכשהוא נכנס הוא פשוט קרס. הוא נפל על הריצפה והתחיל לבכות. המצב הזה היה לו קשה.. הוא לא היה רגיל לזה. ממש לא. מאז שהוא וג'ון נפגשו היחסים בינהם היו טובים, ואפילו כל הריבים הקטנים האלה שהיו להם, שגרמו להם להפסיק לדבר לכמה ימים היו בגדר בדיחה- ושניהם ידעו שבסופו של דבר הם יחזרו להיות ביחד, מתחבקים. הם פשוט היו צריכים את השקט שלהם, הם שניהם היו דומים בדבר הזה. מאז שהם נפגשו לראשונה היה בינהם חיבור מיוחד, וג'ורג' ראה שג'ון מתייחס אליו אחרת מאל פול- למרות שפול נחשב לחבר הכי טוב שלו. היה בינהם מין מתח כזה שג'ורג' לא יכול היה להסביר, ותמיד כשהוא היה לידו ג'ורג' התרגש. כשהוא הבין שזאת אהבה, אחרי שהוא ניסה לשכנע את עצמו לשווא שזה לא הגיוני להתאהב בגבר, ואחרי שהוא השלים עם זה, הוא הרגיש אבוד. הוא ראה את כל הנשים שג'ון הביא לדירה שלו, והוא ידע שאין לו שום סיכוי. הכל השתנה בחורף אחד, כשג'ון הזמין את ג'ורג' אליו הביתה כדי שילמד אותו משהו על הגיטרה. ג'ון תמיד העמיד פנים שהוא יודע הכול, והוא לא היה מוכן להודות שהוא צריך עזרה מה"צעיר הזה", כמו שהוא כינה אותו, אז הוא הסתיר את הפגישה, והיא התקיימה בבית של ג'ון במקום באולפן, כמו שבאמת היה צריך. זה תמיד היה ככה, אז  ג'ורג' לא התרגש במיוחד, וידע שלא הולך לקרות כלום. סתם עוד פגישת עבודה. מה שג'ורג' לא ידע זה שכל הזמן הזה ג'ון אהב אותו. לג'ון היה הרבה יותר קשה להודות בזה בפני עצמו, והוא העמיד פנים במשך כמה חודשים שהכל אותו הדבר, שכלום לא קרה. הוא לא ידע מה לעשות ואיך להתמודד עם זה, ואז הוא שם לב שג'ורג' מתייחס אליו אחרת מאל פול ורינגו, והוא שם לב לדברים שקורים בינהם שהם לבד. הוא לא ידע אם זה באמת נכון, אבל הוא רצה להאמין שזה בגלל שגם לג'ורג' יש רגשות אליו. וכמו תמיד, ג'ון היה ישיר. הוא החליט  ללכת עם זה עד הסוף ולספר לו. מה הוא כבר יכול להפסיד? כשג'ורג' נכנס אליו הביתה וראה אותו יושב עם הגיטרה מול האח, הוא רק חשב על כמה הוא יפה, עד כמה הוא מוכן לתת כדי להיות איתו, כדי שהוא יאהב אותו. ג'ון קרא לו לבוא ולשבת לידו,  וג'ורג' התקדם לעברו והתיישב לידו בלי להגיד מילה. ככה הם ישבו שם, מתחממים מול האח, בשקט, שומעים את הנשימות של השני, במשך שעה.  אף אחד מהם לא ידע מה המשמעות של זה, מה זה אומר. אף פעם הם לא עשו דבר כזה, וזה נראה להם כל-כך מגוחך... אבל הם נהנו, הם כ"כ נהנו. הם לא רצו לזוז לשום מקום, רק להמשיך לשבת שם אחד עם השני ולהיות קרובים ככל שאפשר. אני בכלל לא מסוגל לתאר את מה שקרה שם. ישבנו שם שעה שלמה ובהינו באח, לא אמרנו מילה. החלטתי להתחיל בשיחה, הרגשתי שאם נמשיך ככה אני עוד מסוגל לחבק אותו או משהו, דבר שלא יכולתי, לצערי, להרשות לעצמי. "אממ... ג'ורג'י, אתה ער?" ידעתי שהוא ער, זאת-אומרת.. ישבנו, לא נשכבנו או משהו, ושמעתי אותו נושם נשימות של בן-אדם ער, אבל עדיין שאלתי אותו אם הוא ער, כמו מפגר, סתם כי לא הייתה לי דרך להתחיל בשיחה. "כן, נורא כייף לי פה, נורא נעים. אני לא רוצה להירדם ולהפסיד את זה." אני ל-א מאמין שאמרתי את זה. ג'ורג' האריסון- אתה לא באמת אמרת את זה! תגידו לי שזה לא נכון... מה אני אגיד לו עכשיו?! לא האמנתי למה ששמעתי. הוא כרגע אמר שכייף לו פה, שנעים לו להיות כאן לידי. כששמעתי אותו אומר את המילים האלה, זה עודד אותי להמשיך, והתחלתי- "אני לא ממש יודע איך להגיד לך את זה..." הוא הסתכל עלי פתאום, בוהה בי. "אבל בזמן האחרון.. אני...  קצת קשה לי, אז תסלח לי שאני מגמגם, נכון?" הוא לא אמר מילה.. היססתי קצת, אבל הכרחתי את עצמי להמשיך. "ג'ורג', אני חושב ש... אני חושב שאני אוהב אותך."  ראיתי את העיניים שלו נפתחות, הוא המשיך לבהות בי כמה שניות, זמן שנראה כמו נצח. פתאום חיוך ענק עלה לו על הפרצוף. בחיים לא ראיתי אותו כ"כ שמח. או אולי משועשע..יכולתי להישבע שהוא הולך לצחוק עלי, בפרצוף. השמחה הזאת.. אתם פשוט לא מבינים מה עבר עליי באותו רגע.  אני בכלל לא מסוגל להסביר את זה. הבנאדם הזה שאני כל-כך אוהב, ובמשך כמעט שנה רק מתאבל על זה שאין לי סיכוי איתו, שהוא לא יאהב אותי אף פעם- כרגע אמר לי שהוא אוהב אותי. בחיים לא שמחתי ככה, בחיים. לא ידעתי מה להגיד לו... קמתי, והתרחקתי מהסלון. שמעתי אותו מאחורה זז באי-נוחות, וידעתי שהוא בטוח שאני דוחה אותו.  חשבתי מה להגיד לו, חשבתי מה יהיה, מה הסיכונים, התחלתי לחשב, מה יגידו.. אבל לא הבנתי מה אני מפסיד כשאני עושה את כל זה. בזמן שאני חושב פה כל-כך הרבה, אני מפסיד את האהבה של ג'ון, אותו אחד שאני כל-כך רוצה. הסתובבתי אליו בפנים רציניות. "אתה לא מבין.. אתה פשוט לא מבין", הוא השפיל את מבטו, מובך ועצוב, "כמה שימחת אותי עכשיו" בבת אחת המבט שלו השתנה. הוא הרים את העיניים והסתכל אלי, לא מבין. "אתה לא מבין... אתה לא מבין כמה אני אוהב אותך." במילים האלו סיימתי, לא ידעתי מה עוד להגיד. קמתי אליו, רק רוצה להגיע אליו, לנשק אותו. ראיתי אותו כמעט רץ לקראתי. כשנפגשנו התנשקנו.. לא האמנתי. שנינו חייכנו וצחקנו מרוב שמחה תוך כדי הנשיקה המדהימה הזאת. בחיים לא הרגשתי ככה, ובאותו הרגע הבנתי עד כמה הסטוצים עם כל הבנות האלה היו סתמיים, עד כמה אני אוהב את ג'ורג'... חזרנו לאח, נכנסו מתחת לשמיכה ועד הבוקר נשארנו מחובקים., מתנשקים ומדי פעם מדברים על מה שקרה. מאותו היום והלאה ג'ון וג'ורג' לא  נפרדו. הם אהבו אחד את השני כמו שהם לא אהבו אף פעם, והם לא הצליחו לדמיין את החיים שלהם בלי השני.

ג'ורג' לא שם לב לזמן שעבר, וכשהוא שמע את הדפיקה בדלת, הוא קם, הסתכל על השעון שהראה שכבר אחרי שמונה בערב, ופתח את הדלת. ג'ון עמד שם. הוא פתח לי את הדלת, ועמד שם מולי. הוא נראה כל-כך פגיע, והעיניים שלו היו אדומות מבכי. הרגשתי נורא עם עצמי, ופתאום הבנתי למה גרמתי. הוא יותר נפגע ממה שחשבתי, והוא באמת חושב שזה נגמר בינינו- שאני לא אוהב אותו. אני לא יודע איך הוא מסוגל לחשוב דבר כזה. ראיתי שהוא לא מתכוון להזמין אותי להכנס, אז פשוט התחלתי לדבר. "אתה חייב להקשיב לי רגע. לפחות למשפט אחד" "עוד כמה פעמים אני אצטרך להסביר לך שאני ל-א רוצה לשמוע אותך?! אין לך שום סיבה מוצדקת לעשות את מה שעשית, וההסברים שלך לא באמת יעזרו." "ג'ורג', אתה עקשן. תמיד היית ותמיד תהיה. ואם תנסה להיזכר רגע, התכונה הזאת אף פעם לא עזרה לך במיוחד.. אז תן לי רגע להסביר את עצמי!" מה שנכון נכון.. הוא צודק, אני באמת צריך להפסיק ולהיות כל-כך עקשן... נתתי לו להיכנס. אם הוא רוצה- שנסה להסביר את עצמו, אבל שלא יצפה ליותר מדי. הוא נתן לי להיכנס, שלב ראשון הושלם, הבנתי שעדיין יש לי השפעה עליו.  "אני לא יודע אם אתה מבין את המצב, מה זה אומר.. סינתיה בהריון, לצערי. אין  לי מושג למה ואיך.. היינו שיכורים, ואתה יודע עד כמה אני מצטער על זה. בחיים לא הייתי עושה את זה במודע.. אני אוהב אותך, בחיים לא היי-" קטעתי אותו. "אוהב אותי? אז למה אתה לא מראה את זה?! למה היינו צריכים להגיע למצב שאתה מכניס מישהי להריון ועוד מודיע לי שאתה מתחתן איתה?! זה נקרא לאהוב אותי..? לא, ג'ון, אני מצטער. זה לשנוא אותי.. ל-" "לשנוא אותך?! אז מה אני עושה פה? אפשר להבין? ג'ורג', אני אוהב אותך. אתה לא מבין עד כמה. אני אוהב אותך.. כל שנייה יותר.. אני לא מסוגל לראות אותך ככה. אין לי מושג איך הגעת למסקנה הטיפשית הזאת.. אני אוהב אותך יותר משאני אוהב את עצמי. אני אוהב אותך כל-כך, ובחיים, אבל בחיים אל תגיד שאני שונא אותך. " איך הוא בכלל מסוגל לחשוב שאני שונא אותו..? הוא הדבר שאני הכי אוהב בעולם. אני לא מסוגל לחשוב מה היה אם הוא לא היה איתי. ראיתי שהוא השתכנע, והמשכתי "אתה לא יודע מה זה לחיות בלי אבא, וסינתיה לא מוכנה לעשות הפלה, אז אני מרגיש חייב להיות איתה, לגדל איתה את הילד. אני לא מסוגל לחשוב על זה שאני אהרוס לילד הזה את החיים, אני לא מסוגל לחשוב שתהיה לו ילדות כמו שלי... אתה לא מבין עד כמה זה קשה." היה משהו הגיוני בדברים שלו. לתת לילד לחיות לבד... אני לא יכול לשפוט אותו לפי זה. "אוקיי, אז נגיד שסלחתי לך. עכשיו אתה יכול ללכת, הרי אנחנו לא יכולים להיות ביחד אם אתה עם סינתיה. זה יותר מדי בשבילי.. אני מבקש שתעזוב." התקרבתי אליו, ידעתי שהוא סלח לי. "ג'ורג'י, ככה אתה מכיר אותי? חשבתי על הכל." ראיתי את ג'ורג' מתחיל קצת לחייך, תמיד ידעתי להצחיק אותו. "הנישואים האלה... הם לא בשביל סינתיה, הם בשביל הילד. ואותך אני אוהב, לא את סינתיה." פה הפסקתי לדבר, פחדתי שג'ורג' ידחה את התכנית שלי, שהוא יחשיב את זה כבגידה בסינתיה... והוא צודק, מצד אחד. אבל מצד שני, אני בכלל לא אוהב את סינתיה, ולא יהיה בינינו כלום, ואולי אני אפילו אסביר לה את המצב.. והנישואים הם רק על הנייר, ורק בשביל הילד, אז למה בגידה בעצם? הייתי כל-כך טיפש.. איך לא סמכתי עליו? נישקתי אותו, כל-כך התגעגעתי אליו... כל-כך שמחתי.. הרגשתי שהוא מחייך, וחייכתי אליו גם אני  , "אז מה אתה מתכוון לעשות, להתחתן איתי ולהעמיד פנים שאני האמא של הילד?""אתה יודע מה? אתה גאון! איך לא חשבנו על זה קודם...?" צחקנו והתנשקנו נשיקה ארוכה.. למרות שג'ון וסינתיה הולכים להתחתן, ולמרות שבחתונה אני הולך לשבת ולקלל את כל העולם, הערב הזה היה מושלם.

---

מקווה שאהבתם.. אם יש לכם שם טוב לסיפור תציעו, כי אני לא הצלחתי למצוא שם נורמלי