הדר כתבה לנו פיק מרגש שמבוסס על סיפור אמיתי- בחלקו, כמובן.
האחר היום הוא קארל פרקינס ופגישה בינו לבין לינדה ופול באמת התקיימה. באותה הפגישה הוא גם כתב את השיר היפה My Old Friend ופול באמת הגיב כמו שהדר כתבה... צוף הייתה הבטא.
בכל מקרה,
PG, ג'ון/פול, פול/אחר, חלק ראשון מתוך שניים.
תהנו D:
הראשון בנובמבר, 1980
פול, לינדה והילדים ירדו מהמטוס. זו הייתה טיסה של כמה שעות מאנגליה לניו יורק.
הם מאוד התרגשו מהעובדה שהם יפגשו את ג'ון. רוב הזמן הם דיברו בטלפון במשך שעות וסופסוף הם עלו על ההזדמנות הראשונה להיפגש אחרי כ"כ הרבה זמן.
פול התרגש יותר מכולם. ג'ון לא היה רק חבר טוב בשבילו, הוא היה הרבה מעבר לכך. כמובן שאף אחד לא ידע את מה שעבר ביניהם באמת, למרות כל הריבים ושירי הנאצה. הוא נשם נשימה עמוקה וחשב לעצמו 'ג'ון, הנה אני בא.'
הם הגיעו לדקוטה והילדים הסתכלו על הבניין הגדול והיפה בפליאה.
בכניסה השומר רק הסתכל עליהם ונתן להם להיכנס. הוא כנראה הבין למה הם כאן, הרי מה עוד פול מקרטני יכול לעשות בבניין הדקוטה, חוץ מלבקר חבר ותיק?
הם עלו לדירה של ג'ון ויוקו בשקט מוחלט. נשמעו רק צעדים ונשימות. לינדה דפקה על הדלת.
"רק רגע!" קול קלוש נשמע מתוך הבית. מפתח סובב במהירות ופנים מוכרות כ"כ הציצו מבעד למשקפיי שמש מפלסטיק על האורחים.
"פול, לינדה, בואו, 'כנסו פנימה!" ג'ון אמר עם חיוך שמח ושמץ של ערמומיות, מה שגרם לפול להיזכר בימים עברו. "אני רואה שהבאתם את היצורים הקטנים שלכם איתכם, הא?" הוא הזמין אותם לשבת על הספה ויוקו הביאה להם תה.
פול וג'ון פשוט ישבו ודיברו. על המשפחה, על המוסיקה, על החיים. השיחות האלו היו כ"כ שלוות וטובות, בלי שום שמץ של שנאה או כל דבר שהיה יכול להזכיר את הרגעים הקשים- שעליהם לא דיברו בכלל. הם דיברו כ"כ הרבה שהיו רגעים בהם הם שכחו שנשותיהם וילדיהם נמצאים שם, דבר שלא קרה להם כבר הרבה מאוד זמן.
לאחר כמה דקות הם החליטו ללכת לחדר השינה. שם הייתה הרבה יותר פרטיות והם יכולים היו לעשות דברים אחרים ולדבר על דברים אחרים חוץ מהחיים, המוסיקה והמשפחה.
פול התיישב על המיטה. "אז מה, לנון..." "אז מה, מקרטני?" "אתה חושב על מה שאני חושב?"
חיוך מלא בערמומיות כיסה את פניו של ג'ון. עיניו היו מלאות באהבה ותשוקה שכבתה לפני הרבה זמן- או לפחות ככה פול חשב. למעשה, כשהוא חושב על זה עכשיו, התשוקה הזו מעולם לא כבתה. היא הנמיכה פרופיל, איבדה קצת כוח, אבל מעולם לא נעלמה לגמרי. פול החזיר לו את אותו המבט.
ג'ון סגר את הדלת והתיישב ליד פול. ג'ון הסתכל עליו במבט שפול לא ראה כל כך הרבה זמן, מבט שהתגעגע לראות. הם התקרבו אחד לשני והתנשקו, נשיקה שנראה היה שהיא מעין המשך לנשיקה האחרונה, בטיול ההוא, בשנה ההיא בסוף שנות השישים.
פול וג'ון יצאו אחרי יותר מחצי שעה. פול ולינדה הסתכלו אחד על השנייה והחליטו פה אחד שזה הזמן ללכת. אבל רגע לפני שהם יצאו מהחדר, ג'ון קרא לפול. "חכו רגע." הם הסתובבו אליו. "המ... פול, רוצה ללכת לגנים שיש פה למטה, לטיול קצר?" ג'ון אמר בטון רך, עדין כמעט, שלא נשמע כבר לפחות 15 שנה. "בשמחה." פול אמר בחיוך, ולינדה והילדים נשארו עם יוקו ושון בדירה.
הגנים של בניין הדקוטה היו יפהפיים בעיני פול. ג'ון חשב בדיוק כמוהו. "זו אחת הסיבות שנשארתי כאן," הוא הודה. פול זכר מתי היה הטיול הרגלי האחרון שלהם ביחד וזה היה לפני הרבה שנים, עוד בתקופת הביטלס המוקדמת יותר. הוא זכר כל פרט בטיול הזה, מהנשיקה הקטנה והמלהיבה ועד לסיום הטיול בביתו של פול, בחדר המיטות. זה היה הטיול הטוב ביותר בחייו.
ג'ון הוביל אותו לספסל הקרוב והתיישב. פול התיישב לידו והסתכל לתוך עיניו. הם התנשקו בלהט, כאילו אין אף אחד מלבדם בעולם. לא היה להם אכפת שלינדה והילדים של פול יחכו, הם סופסוף אחד עם השני ולעזאזל, זה כל כך טוב. כל כך טוב לגעת אחד בשני כמו שלא עשו כל כך הרבה זמן. פול חשב לעצמו שטעה, זה היה הטיול הטוב ביותר בחייו.
כשהטיול שלהם הגיע לקיצו לינדה והילדים היו כבר מחוץ לדקוטה.
ג'ון הסיר את משקפי השמש מפלסטיק שהסתירו לו את העיניים ופול סופסוף יכול היה לראות את עיניו הנוצצות. "תחשוב עליי מדי פעם, ידידי הוותיק?" שאל ג'ון. פול חייך. "אני חושב עליך כל הזמן." שניהם צחקקו והתחבקו. "לך עכשיו, לינדה והיצורים שלך מחכים." פול הפנה את גבו והלך עם חיוך רחב על פניו.
(פורסם ב17.8.2009)
