אני עוד בהלם ואחרי שקראתי את זה הבטחתי לאהוב את ג'ורג'י לנצח נצחים. היא כתבה לנו סוף-סוף את האפילוג הקצרצר לפיק שלה-Young Blood, ג'ורג'/ג'ון, ג'ורג'/קלאוס. PG-13.
תהנו;)
הצגת רשומות עם תוויות ג'ורג'י. הצג את כל הרשומות
הצגת רשומות עם תוויות ג'ורג'י. הצג את כל הרשומות
יום שלישי, 22 בדצמבר 2009
יום חמישי, 19 במרץ 2009
(Young Blood (I can't get you out of my mind (קלאוס/ג'ורג', ג'וןרג'/ג'ון)- פרק 3
PG-13, קלאוס וורמן\ג'ורג', ג'ון\ג'ורג'
הו, אהבתי:)
(פורסם ב19.3.2009)
תהנו:)
"טוב, זה מספיק להערב."
"עזוב אותי!"
הפאב היה חנוק, עמוס לעייפה ואפוף עשן.
קלאוס, אסטריד, יורגן והבנים מצאו להם מקום לשבת כבר כשהגיעו, איפשהו בחושך בפינה. כמעט כולם כבר היו שיכורים לגמרי, וקלאוס היה עסוק בלנסות להוציא את הבקבוק השביעי מידיו של ג'ורג', שגם ככה היה כבר חצי ריק.
"נו די, שתית מספיק בשביל שנינו."
"תעזוב אותי כבר. מי ביקש ממך להיות המטפלת שלי?"
"אתה." השיב קלאוס בשלווה.
ג'ורג' כיווץ את גבותיו בניסיון להיזכר, וקלאוס ניצל את הרגע כדי לשלוף את הבקבוק מידיו ולהושיט אותו לפול שישב מימינו.
"היי!" קרא ג'ורג' וניסה לזנק אחרי הבקבוק, אך קלאוס הושיב אותו בחזרה בכוח. ג'ון, שישב מצידו השני של ג'ורג', צחק בקול רם בזמן שעזר לקלאוס להחזיק אותו במקום. ג'ורג' וויתר וקלאוס הרפה ממנו.
"תגיד לו שיחזיר לי את זה..." יילל ג'ורג' באוזנו של ג'ון.
ג'ון עטה הבעה רצינית ומודאגת.
"אבל.. מה גברת האריסון תגיד..?" הוא שאל בנימה צדקנית מעצבנת. שריר התהדק בלסתו של ג'ורג'.
"ביקשתי ממך לשמור עליו, ג'ון!" הוא אמר בקול גבוה, "איך נתת לו לשתות ולעשן ולהזדיין, הוא רק בן 17!!"
פיט פלט נהמת צחוק עמומה, ופול צחקק צחוק חנוק, נמנע מלהביט בעיניו של ג'ורג'.
ג'ון תחב סיגריה לפיו.
"מה שכן, אני אוכל להבטיח לה שלא זיינת אפילו פעם אחת."
הוא הצית את הסיגריה ונשען אחורה, מחכה לתגובתו של ג'ורג'.
כולם שתקו חוץ מפול שהמשיך לצחקק מידיי פעם. ג'ורג' הביט ישירות בעיניו של ג'ון, שחייך אליו בזחיחות.
"לפחות לאמא שלי אכפת מה אני עושה." הוא אמר בשקט.
"אווו...." אמר סטו. פול הפסיק לצחוק.
ג'ון נראה כאילו הכניסו לו אגרוף בפרצוף. הסיגריה שהחזיק בידו נשרפה באיטיות.
"מה אתה מנסה לעשות..?" הוא שאל, עיניו מצומצמות ועל פניו הבעה מסוכנת.
"אתה מנסה לפגוע בי? זה מה שאתה מנסה לעשות?" הוא שאל בקול קר.
ג'ורג' לא ענה. ידו, שהייתה מונחת לצד ידו של קלאוס, נתקפה עווית עצבנית.
ג'ון רכן קדימה כדי להביט בג'ורג'.
"על מה אתה מנסה להחזיר לי, ילד?"
ג'ורג' קם בפתאומיות. הוא דחף את קלאוס ופילס את דרכו עד שהגיע לקצה השולחן, לא טורח אפילו לקחת את מעילו.
"ג'ורג'!"
קלאוס חטף את המעילים של שניהם ומיהר אחריו. הוא שמע את אסטריד קוראת לו, אך התעלם ממנה והמשיך ללכת במהירות אחרי ג'ורג'. הוא ראה אותו דוחף את דלת הכניסה באלימות ויוצא אל הרחוב.
"חכה..!"
קלאוס יצא בעקבותיו מהפאב; האוויר הקר הכה בו כמו דלי של מים קפואים. הוא לבש את מעילו בעודו מנסה להדביק את צעדיו של ג'ורג'.
"ג'ורג', חכה רגע, בבקשה.."
הוא הצליח להשיג אותו, ותפס בזרועו כדי שיעצור. ג'ורג' משך את זרועו בכוח, אך קלאוס לא הרפה.
"תפסיק, עצור שנייה!"
ג'ורג' הסתובב אליו, על פניו הבעת כעס ועלבון.
"אני לא חוזר לשם." הוא אמר.
קלאוס הביט בפניו החיוורים של ג'ורג'; עיניו נראו נוצצות מהדמעות שעמדו בהן, ולחייו היו ורודות מהקור. הוא נלחם ברצון לחבק אותו, להעביר את ידו על הלחי החלקה.
"לא התכוונתי להציע את זה," ענה קלאוס לבסוף ודחף את המעיל לידו של ג'ורג'.
"תלבש את זה, אתה קופא מקור."
"לא רוצה." אמר ג'ורג' ודחף את המעיל בחזרה.
קלאוס ניסה שוב.
"אל תהיה ילד קטן!" הוא אמר בחוסר סבלנות ונענה במבט צורב. ג'ורג' חטף את המעיל מידיו ולבש אותו, ממשיך להסתכל בו בתוכחה.
מודע לטעות המרה שעשה, השתדל קלאוס בכל כוחו להפגין אהדה.
"מצטער. לא התכוונתי לזה ככה." הוא הזדרז לומר. "אני אלווה אותך בחזרה. ואל תתווכח איתי על זה," הוסיף נחרצות.
ג'ורג' לא התנגד, והתחיל ללכת שוב, תוחב את ידיו לכיסי המעיל.
הם הלכו כך במשך כמה זמן, בלי לומר מילה. קלאוס חשב לעצמו שג'ורג' בטח תוהה מדוע הוא החליט לרדוף אחריו בצורה כזו, כשכולם פשוט נשארו לשבת מסביב לג'ון.
"פשוט לא רציתי שתהיה לבד." הוא אמר לפתע בקול רם. עברה שנייה עד שתפס מה עשה ונחרד מהמילים שיצאו מפיו. הוא הביט קדימה במבט קפוא, מתפלל נואשות שאולי ג'ורג' לא שמע אותו.
'ברור שהוא לא שמע.. אחרי שצעקת את זה עליו!' ליבו הלם בחזו.
הוא קלט בזוית עינו את ג'ורג' מסתכל עליו אך לא העז להפנות את מבטו.
הוא שמע גיחוך קטן ואז "אמ.. תודה..."
קלאוס האדים בבת אחת, מבטו נשאר תקוע באותה זווית. הוא הרגיש את הרוח הקרה כנגד פניו החמים.
שוב השתררה דממה, מעיקה יותר מהקודמת.
קלאוס לקח נשימה עמוקה.
"ג'ון ממש הצליח לעצבן אותך, הא?" הוא שאל, שובר את השתיקה.
"למה אתה מתכוון?"
"טוב.. מה שאמרת לו. רצית שממש יכאב לו."
ג'ורג' שתק. קלאוס הפנה את מבטו וחיכה לתגובתו.
סיקרן אותו לדעת למה ג'ורג' שונא את ג'ון. שונא כל כך עד שהוא מוכן להשתמש באמצעים הנוראיים ביותר שיש לו כדי לפגוע בו.
ג'ורג' הביט במדרכה. קלאוס ראה אותו מלכסן אליו מבט.
"טוב, זה הגיע לו." הוא אמר לבסוף.
"אבל למה?" דחק בו קלאוס, "למה אתה שם לב למה שהוא אומר לך? הוא צוחק עליי כל הזמן, ומציק לי שאני.." קולו רעד מעט, "שאני הומו."
קלאוס שלח מבט חושש לעבר ג'ורג', אך נראה היה שהוא לא הרגיש בהיסוס שבקולו. קלאוס המשיך.
"ובכל זאת אני לא כועס עליו, הוא לא מתכוון לזה באמת."
"זה שונה."
"ג'ורג', אני לא חושב שהוא.."
"הוא כן. אני יודע למה הוא מתכוון," קטע אותו ג'ורג' בכעס, "אני יודע למה הוא מתכוון, ואני יודע שהוא עושה את זה כדי לפגוע בי."
קלאוס חש צביטה של רחמים. קולו של ג'ורג' נשמע עצוב. כמעט... שבור.
"הצרה עם ג'ון," המשיך ג'ורג' בקול חנוק, "היא שהוא יודע בדיוק מה לומר כדי שהכי יכאב לך."
קלאוס ניסה למצוא מילים שינחמו אותו, משהו שיצחיק אותו, אך לא הצליח.
"ג'ורג'.."
"זה באמת נורא כל כך, קלאוס? זה מפריע לך שאני בן 17?"
"מפריע לי..?" שאל אותו קלאוס בבלבול.
"אתה יודע, כשאתה מדבר איתי.. או נמצא איתי, בכלל. מפריע לך שאני קטן יותר ממך?"
קלאוס כיווץ את גבותיו.
"אם זה היה מפריע לי.." הוא אמר באיטיות, "הייתי פה איתך עכשיו?"
ג'ורג' חייך במבוכה.
"אני מניח שלא"
(פורסם ב19.3.2009)
יום שלישי, 17 במרץ 2009
(Young Blood (I can't get you out of my mind (קלאוס/ג'ורג', ג'ורג'/ג'ון)- פרק 2
PG-13, קלאוס וורמן\ג'ורג', ג'ון\ג'ורג'
קלאוס לא ממש זכר איך הפך לחבר קרוב של חמשת הבחורים המוזרים מליברפול.
במשך הזמן למד להכיר אותם, וגילה עליהם עוד ועוד דברים חדשים, למשל שלג'ון היה כישרון מיוחד להיכנס לצרות (ולגרור את השאר ביחד איתו), או שסטו בכלל לא רצה לנגן בבס, אלא העדיף, כמוהו, לעשות אומנות מסוג אחר.
כשאסטריד עזבה והתחילה לצאת עם סטו, גילה קלאוס בצביטה של אשמה, שזה בכלל לא אכפת לו. הוא ציפה שלא יוכל לחיות בלעדיה, שיבכה, שיתחנן שתישאר. בסביבות אותה תקופה הוא התחיל לחשוד שהוא יודע את הסיבה לכך.
עכשיו, הוא כבר היה בטוח שהוא יודע מה הסיבה; גם אם ניסה להתכחש ולהתנגד לכך, אותו קול מנדנד בראשו חזר ואמר "אלו כל הסימנים לכך שאתה מאוהב".
'למרות מה שאומרים,' חשב קלאוס בזמן שישב בגבו לקיר האפרפר של חדר שינה עגום למראה, 'לא הכול פשוט כשאתה מאוהב.'
הוא הרים את ראשו והביט שוב בפניו של ג'ורג', מתבונן בצורה שבה החזיק את הגיטרה, ואז שב לציורו, מנסה לצייר את הבעתו המרוכזת של הנער שמולו, שהיה עסוק בלהקשיב לנאום כלשהו שנשא ג'ון.
'למעשה הכול ממש מסובך,' הוא חשב לעצמו בטינה, 'וכשאתה מאוהב בבחור? אפילו יותר.'
כבר לא היה קשה כל כך לצייר את ג'ורג', מאחר וקלאוס יכול היה להודות בגאווה, שהוא הפך למומחה בזה; הבהייה הבלתי פוסקת בג'ורג' נשאה פרי למרות הכול.
קלאוס היה עסוק בציור הגבות כששמע צעדים מתקרבים אליו. הוא מיהר להפוך את הדף במחברת, ולשרבט משהו חסר צורה על דף חדש.
"אני מפריע?" שאל ג'ורג' והביט למטה אל קלאוס.
"ל.. ברור שלא.." הזדרז קלאוס לומר; פתאום נהיה לו חם נורא.
ג'ורג' החליק לישיבה לצידו של קלאוס, ברכיו מקופלות לפניו.
"מה אתה מצייר?" הוא שאל בחיוך.
"אה.. ס.. סתם אני.." גמגם קלאוס. חיוכו של ג'ורג' התרחב מעט.
"אתה בא לראות אותנו הערב?"
"בטח, פול אמר נצא לשתות משהו אחר כך, אתה תבוא גם, נכון?" שאל קלאוס בחשש. הוא גילה כבר מזמן שאכן צדק בהנחה שג'ורג' צעיר מידיי מכדי להיכנס לקייזרקלר, וצעיר הרבה יותר מידיי מכדי להיכנס ל'במבי קינו', בו גרו הביטלס לפני הקייזרקלר, ולפזז בין כל החשפניות. מסיבה זו, היה ג'ורג' מוותר לפעמים על הבילויים אחרי ההופעות. קלאוס היה מעדיף בהרבה לארח לו חברה במקום לשתות עם האחרים, אבל פשוט לא העז להציע את הרעיון.
ג'ורג' הנהן. "כן, אני חושב שכן." הוא הביט בפניו של קלאוס לרגע, ראשו מוטה מעט הצידה בתהייה.
"אתה בסדר?" הוא שאל.
"למה שלא אהיה?" משך קלאוס בכתפיו וסגר את מחברתו. ג'ורג' המשיך לחקור את פניו עוד כמה שניות, ואז חייך בויתור.
"נראית לי מוטרד לרגע," הוא אמר בהתנצלות, "אולי סתם היה נדמה לי."
"היי, ג'ורג'!"
ג'ורג' קפץ למשמע שמו והרים את מבטו בשאלה. ג'ון התקדם לעבר המקום בו ישבו הוא וקלאוס, ואז נעמד מעליהם בידיים שלובות.
"אני מצטער להפריע לכם ברגע האינטימי," הוא אמר בחיוך מזלזל, "אבל ג'ורג', ההופעה עוד שעה. תזיז את התחת שלך בחזרה לספה, אנחנו לא סיימנו."
ג'ורג' קם ונראה כאילו הוא מתאפק לא לענות לג'ון. הוא תקע בו מבט מלא ארס וחלף על פניו לכיוון האחרים.
ג'ון הסתכל בו הולך ואז פנה להביט שוב בקלאוס.
"ילדים." הוא גלגל את עיניו, על פניו עדיין אותו חיוך מלגלג. הוא הסתובב והלך אחרי ג'ורג', מותיר את קלאוס שוב לבדו.
דבר משותף אחד שהיה לו ולג'ורג'- הם שימשו כמקור הומור מרכזי בשביל ג'ון.
"ברגע שג'ון מסמן אותך," אמר לו פעם סטו, "אין לך דרך לברוח."
זה היה נכון. והיה משהו במראה של קלאוס שגרם לג'ון להטיל ספק בהעדפות המיניות שלו, ספק שביסודו לא היה לגמרי לא נכון.
וכך, מסיבה זו או אחרת, לא היה קשה לקלאוס להתרגל לבדיחות של ג'ון, ואפילו לצחוק ביחד איתו.
בניגוד אליו, לג'ורג' היה קשה להתרגל לבדיחות על חשבונו, ומשפטים כמו "כשתגדל תבין", או "רוץ לספר לאמא", נענו בדרך כלל ב"לך תזדיין".
באופן כללי היחסים בין ג'ורג' וג'ון לא היו מה שנקרא.. נורמליים. דקה ביחד הייתה מסתיימת בצעקות, כמעט תמיד של ג'ורג', והשאר עומדים מסביב במבוכה, משתדלים לגשר בין השניים.
קלאוס נזכר בפעם ההיא שהריב גלש אפילו למכות. כצפוי, יצא ג'ון וידו על העליונה. הוא זכר שהשפה של ג'ורג' הייתה נפוחה ומדממת ושבעיניו היו דמעות של זעם כאשר צרח על ג'ון בחוסר אונים "אני כל כך שונא אותך!!", וג'ון הסתכל עליו במבט כזה שקלאוס לא ראה אף פעם ואמר לו בקול עצור, "שנינו יודעים שזה לא נכון". אז הסתובב והלך. שבועיים אחר כך הם לא החליפו מילה עד שג'ון התחיל שוב לצחוק על ג'ורג' בכל הזדמנות שרק הייתה לו, והעניינים חזרו להיות כרגיל.
קלאוס נאנח ופתח שוב את המחברת. הוא לא יכול היה שלא לכעוס על ג'ון על מה שהוא עושה לג'ורג', ומצד שני, נראה היה שג'ון לא מתכוון להרע, וג'ורג' סתם לא סובל אותו. כך או כך- הוא החליט שלא לקחת צד בעניין.
הוא הרים את מבטו כדי להביט בג'ורג'. 'ובכל זאת,' הוא חשב לעצמו, 'ג'ון בטח כבר הבין שזה מפריע לו, ואז זה סתם רוע..'
קלאוס חזר לציורו, מתבונן בדמותו של ג'ורג' על הדף. בליבו החליט נחרצות, שלעולם לא יעשה משהו שיפגע בו.
פורסם ב17/3/2009
יום שני, 23 בפברואר 2009
George's first Valentine's day (ג'ורג'/ג'ון)
עוד פיק שGeorgie כתבה,
והפעם עם סוף טוב D:
ג'ורג'/ג'ון, PG-13.
"ג'ורג', נחש מה?"
"מה?"
"נחש."
"אני חייב?"
"אל תהיה מפגר. איזה יום היום?"
"אממ," ג'ורג' הניח את העיתון והזדקף, מביט בג'ון שישב לצידו, "רביעי?"
"ה-14 בפברואר, דמבו!"
ג'ורג' הזעיף את פניו.
"הוולנטינס דיי!" הכריז ג'ון באושר וקם מהספה בקפיצה. ג'ורג' הביט בשעמום בפניו המוארות של ג'ון, ואז שקע שוב בפינת הספה.
"הוולנטיינס דיי, ג'ורג'!" חזר ג'ון בקול רם, מנסה להפיח מעט עניין בחברו, אך ג'ורג' כבר היה שקוע שוב בעיתון שלו ולא הביע שום התלהבות.
חיוכו של ג'ון דעך קצת.
"אתה.. יודע מה זה אומר, נכון?"
ג'ורג' לא הסיר את עיניו מהעיתון. "זה אומר שאתה יוצא לדייט עם החברה שלך. מי שזו לא תהיה עכשיו," הוא הוסיף ביובש, "אבל ג'ון, באמת שלא מעניין אותי מה אתה הולך לעשות לה."
"לא רוצה לשמוע טיפים?" אמר ג'ון בנימה מפתה והרים את גבותיו בשעשוע.
"בשביל הדייט הסוער שלי היום?"
חיוכו של ג'ון התרחב.
"אל תטרח." נאנח ג'ורג' והפך עוד דף בעיתון.
ג'ון עיקם את פיו. "אל תגיד לי שאתה לא עושה כלום היום."
"אז אני לא אגיד."
"נו באמת! אבל.. אבל לא הייתה לך מישהי? בשבוע שעבר, כשיצאנו ל-"
"היא זרקה אותי." קטע אותו ג'ורג', "העיפה אותי לכל הרוחות."
ג'ון הביט בו בארשת סקרנית.
"למה..?"
"מה זה עניינך."
"אבל היום הוולנטיינס דיי!" אמר ג'ון והחל לפסוע בסלון באיטיות, "אתה לא יכול פשוט להישאר בבית לבד.."
"זה לא באמת אכפת לי."
"ברור." חייך ג'ון בזלזול ונעמד מול ג'ורג', מסתכל בו מלמעלה במבט אירוני. ג'ורג' קיפל את העיתון באנחה מיואשת, ואז הרים את מבטו אל ג'ון ולא אמר דבר. ג'ון שילב את ידיו, עדיין מחייך.
"באמת לא אכפת לך להישאר לבד?" הוא שאל, והספק נשמע בבירור בקולו, "באמת?"
ג'ורג' משך בכתפיו.
"במילא אף פעם לא הייתה לי מישהי בוולנטיינס דיי, אתה יודע," הוא אמר והניד בראשו, "אז מה זה משנה?"
"אף פעם??" חזר ג'ון בקול דרמטי ומיהר להתיישב שוב לצידו.
ג'ורג' הרים גבה. "לא, אף פעם." הוא אמר בשלווה, "ואני לא הולך לשבת ולהתמרמר על זה."
"זה בדיוק מה שאתה עושה."
"לא," השיב ג'ורג' בקלילות "אתה זה שמתעקש לעשות דרמה מהעובדה שאין לי דייט להערב."
הוא הביט בשעון שהיה תלוי הקיר, השעה הייתה כבר חמש ועשרים, וקרני אור אחרונות, אפרוריות, התגנבו מבעד לחלון והאירו את החדר באור קודר מעט.
ג'ורג' נאנח שוב. "הם ממש מאחרים.." הוא אמר בקול מאוכזב, "יישארו לנו פחות משעתיים לחזרה."
"אבל לא היית רוצה שיהיה לך מה לעשות הערב?" התעקש ג'ון, מסרב לשנות את הנושא.
"אולי תניח לזה כבר?" כעס ג'ורג' "כן, הייתי רוצה שיהיה לי מה לעשות הערב, אבל לא, לא אכפת לי להתעלם עוד שנה מהוולנטיינס דיי הטיפשי שלך."
ג'ון הביט בפניו של ג'ורג', מנסה לכבוש את חיוכו לנוכח המבט הכועס שנעץ בו. הוא גירד מעט את סנטרו, מסתכל בג'ורג' במבט משועשע.
"אני יכול להיות הדייט שלך הערב."
ג'ורג' הרים את גבותיו בהפתעה לרגע, ואז גיחך בבוז ושאל בקול מזויף, "ותוותר על הדייט עם החברה המקסימה שלך?"
"בשבילך? כן." פסק ג'ון בשלווה.
לפני שהספיק ג'ורג' להגיב, נשמעה דפיקה בהולה בדלת. ג'ון קם מהספה, ממשיך להביט בג'ורג', ואז פנה לפתוח את הדלת.
"איחרתם." הוא אמר לפול וסטו, שנכנסו אל הסלון מבלי לחכות להזמנה. פול התנשם בכבדות ופניו היו ורדרדות ככל הנראה ממאמץ.
"איחרתי.. את ה.. אוטובוס המחורבן...." הוא אמר בניסיון לנשום ושפשף את צלעותיו, "ורצתי... פ.. פגשתי את.. אותו...." הוא החווה בראשו לעבר סטו וקרס על הספה קרוב מאוד לג'ורג'. "אה..! 'צטער.." הוא מלמל והתרחק מג'ורג', שהופתע כשפול כמעט התיישב עליו. "הרגליים שלי.. נשחקו לחלוטין...." הוא הטה את ראשו אחורה ועצם את עינו.
"תירוצים, תירוצים." אמר ג'ון בביטול, "ומה הסיפור שלך?"
סטו הוריד את משקפי השמש שלו ואז חייך אל ג'ון בזלזול. ג'ון השיב לו בצחוק קצר. "ככה חשבתי."
"טוב," ספק ג'ון את כפותיו "נתחיל לנגן עד שפיט יגיע ו-"
"אה, אממ.. הוא לא יבוא," אמר סטו בעודו פושט את מעילו וזורק אותו על פול שנהם אליו בכעס, "הוא התקשר אליי ואמר שהוא מבלה היום עם חברה שלו, הוולנטיינס דיי וכל זה."
"שוב עם הוולנטיינס דיי המטופש הזה!" צעק ג'ורג' וקם מהספה בזעם, "איך אנחנו אמורים לעשות חזרה בלי מתופף?!"
ג'ון התקרב אליו בצעד מהיר וכרך את זרועו סביב כתפיו של ג'ורג', מצמיד אותו אל צד גופו.
"תירגע, ילד," הוא אמר וניער את ג'ורג', "אז נעשה היום מה שאפשר, ומחר נתאמן יותר זמן. יש עוד שבוע עד ההופעה, אנחנו נספיק."
ג'ורג' רטן וניער מעליו את אחיזתו של ג'ון.
"כן, נכון," אמר פול שנשימתו חזרה אליו, "גם אני יוצא היום. אולי אני אצטרך ללכת קצת יותר מוקדם כדי שאני אספיק, וכל זה."
"אני שונא את היום הזה." אמר ג'ורג' בקול עגום.
עד השעה רבע לשבע החזרה הלכה בצורה די צולעת. בלי פיט, כל מה שהם ניגנו נשמע די עלוב, ואת השיר החדש שהם התכוונו לנסות הם נאלצו לדחות למחר. אם להוסיף לכך את סטו שנטה לשקוע בריחוף מידיי פעם ולא התחיל לנגן בזמן, ואת ג'ורג' שכבר ממילא היה במצב רוח עגום ורטן בין שיר לשיר,כולם היו די שמחים שפול אמר שעליו ללכת והחזרה נגמרה.
בפקודת ג'ון, נשארו ג'ורג' וסטו לעזור לו לפרק את מערכת התופים ("סתם סידרנו את החרא הזה!" סינן ג'ורג' בכעס) ולהעלות אותה לחדרו, שם היה צפוף כבר ממילא.
"מה עוד נשאר למטה?" שאל סטו.
"לא הרבה.." מלמל ג'ון בעודו רוכן ומנסה להנדס את המערכת המפורקת בצורה שתאפשר לו ללכת בחדר, "אתה לא חייב להישאר אם אתה צריך ללכת,אנחנו נסתדר."
סטו הטה מעט את ראשו. "אתה בטוח?"
"כן כן, ג'ורג' יכול להישאר לעזור לי," אמר ג'ון ואז הוסיף קצת יותר בשקט, "הוא לא ממהר לשום מקום."
ג'ורג' הביט בגבו של ג'ון בזעם, אך לא מצא שום דבר מגעיל לומר לו בחזרה. השתררה דממה מביכה מעט.
"ט..טוב.. אז אני.. אני אלך...." אמר סטו והביט בג'ורג' בחשש, מחכה לראות מה תהיה תגובתו. כשראה שאף אחד לא מונע ממנו ללכת, עשה כמה צעדים לעבר הדלת.
"וולנטיינס דיי שמח.." הוא מלמל בקול משועשע ומיהר לחמוק אל המדרגות לפני שג'ורג' יוכל לשפוך עליו את חמתו.
ג'ון הזדקף ופנה אל ג'ורג', חיוך קטן נח על שפתיו.
"שוב נשארנו לבד," הוא אמר והביט בעיניו של ג'ורג', "רק אתה ואני, בייב."
שריר התהדק בלסתו של ג'ורג', אך הוא לא ענה דבר. הוא הביט לרגע בעיניו של ג'ון, ואז בקושי מסוים הפנה את מבטו והחל ללכת לכיוון הדלת, חולף על פניו המחייכים של ג'ון.
"לא אמרת לי מה דעתך בסוף."
ג'ורג' נעצר מול הפתח. הוא הרגיש את עיניו של ג'ון נעוצות בגבו.
"על מה..?" הוא שאל בלי להסתובב.
"הצעתי להיות הדייט שלך הערב."
"ואתה רוצה לדעת מה דעתי על זה?"
"דעתך הכנה." השיב ג'ון וניתן היה לשמוע שהוא מחייך.
"בטח, למה לא." אמר ג'ורג' בקול ציני והחל להתקדם בלב כבד אל המדרגות. ככל שיקדים לסיים את העבודה יוכל למהר ולהסתלק מביתו של ג'ון ומהבדיחות הטיפשיות שלו.
ליבו החסיר פעימה כשיד תפסה בזרועו וסובבה אותו. ג'ון היה רחוק ממנו רק בסנטימטרים ספורים, וג'ורג' הרגיש את פניו הולכים ומתלהטים.
ידו של ג'ון שיחררה את זרועו של ג'ורג' ונכרכה סביב מותניו, מקרבת אותו יותר.
"אתה חושב שזה מצחיק, הא?"
"..לא ממש א-" התחיל ג'ורג' לומר אך המילים נעצרו בגרונו כשג'ון הצמיד את שפתיו אל פיו הפתוח מעט, רק לכמה רגעים, ואז התנתק ממנו.
ג'ון הביט בפניו של ג'ורג', מציין לעצמו כמה חמוד הוא נראה, מופתע ומבולבל.
לשנייה אחת הספיק ג'ון לראות חיוך קטן ונבוך על שפתיו של ג'ורג' לפני ששוב נפגשו עם שלו. הוא הניח את ידו על לחיו החמימה של ג'ורג' והרגיש את זרועותיו נכרכות סביב צווארו, מצמידות אותו קרוב יותר.
שניות התארכו לדקות, ומחשבותיו של ג'ון הלכו והתערפלו. בכל רגע יכול מישהו להיכנס לבית, לעלות לקומה העליונה ולראות אותם דרך הדלת הפתוחה,אבל בעצם.. זה לא כל כך משנה. מצידו, שיעמדו ויסתכלו. הוא הרגיש את אצבעותיו של ג'ורג' משחקות בשיערו. שיעמדו ויסתכלו, מה זה משנה...
עברו עוד כמה רגעים עד שג'ון נזכר שהוא שכח לנשום, וקטע את הנשיקה. הוא התנשם מעט ואז פלט צחוק קטן.
"אתה עדיין שונא את הוולנטיינס דיי?" הוא שאל בחיוך וליטף את לחיו של ג'ורג'.
ג'ורג' השיב לו חיוך, זרועותיו עדיין כרוכות סביב צווארו.
"הוא לא כזה גרוע."
"מתערבים שאני יכול לגרום לך אפילו לאהוב אותו?" שאל ג'ון, שפתיו כמעט צמודות לאלו של ג'ורג'.
"נראה אותך." מלמל ג'ורג' וחידש את הנשיקה. הוא ידע בוודאות, שג'ון עומד לזכות בהתערבות הזאת.
יום שלישי, 10 בפברואר 2009
December snow- חלק ב'
חלק שני.
ג'ורג'י כתבה,
ג'ורג'/ג'ון, PG.
הדרך לא הייתה ארוכה, אבל נדמתה לג'ורג' כלא נגמרת. הקול היחיד שנשמע היה קול הצעדים שלו ושל ג'ון על המדרכה המכוסה שכבת כפור.
"ממש קפוא. בטח עומד לרדת שלג." ניסה ג'ון לשבור את השתיקה, אך לא נענה בשיתוף פעולה. הוא נאנח והבל הפה הקפוא הסתלסל באיטיות. "אז מה איתך, ג'ורג'?"
"מה איתי?"
"למה אתה ככה, מצוברח כזה?"
ג'ורג' הניד בראשו ולא ידע איך להגיב. מה הוא יכול לענות על זה? 'מצוברח.' הוא לא היה בטוח שזו המילה המתאימה למה שהרגיש.
"אממ.. אני לא.." הוא צחק צחוק עצבני "אני סתם.."
ג'ון הביט בו בעניין ולא אמר דבר. נראה היה שהוא חושב על משהו.
"אתה עייף?" הוא שאל פתאום ונעצר.
"אני.. קצת," אמר ג'ורג', מבולבל "למה?"
"רוצה לשבת איתי קצת? לא חייבים אם אתה לא רוצה," הוא הוסיף במהירות.
"אה, לא! כן בוא נשב איפשהו." סומק קל עלה בלחייו של ג'ורג' והוא הזדרז להפנות את מבטו מג'ון. דבר מה בתוכו הלך והתנפח כמו בועה ענקית, דוחק את התחושה המגעילה של קודם. ג'ון רוצה לשבת איתו. רק איתו, לבד. אף אחד לא הכריח אותו. אולי בכל זאת יש.. אולי..?
הם סטו מהדרך לעבר פארק קטן. ג'ון התיישב על ספסל ותחב את ידיו לכיסי מעילו, מביט בג'ורג' בחצי חיוך. "אני לא נושך."
ג'ורג' התיישב לצידו, נבוך יותר משהיה יכול לדמיין, ולא העז להסתכל בג'ון. הכול היה יותר מידיי מוזר, יותר מידיי לא אפשרי. הוא הרגיש כאילו הוא נמצא באמצע חלום הזוי במיוחד, ותחושת הסחרור הקלה שעוד לא עברה רק הגבירה את המצב המשונה הזה.
"נו, האריסון" חייך ג'ון ונשען אחורה על הספסל, "מה עובר עלייך?"
אוזניו של ג'ורג' צלצלו. "לא ממש רוצה לדבר על זה.." הוא מלמל "באמת שזה לא חשוב."
ג'ון המשיך להסתכל עליו באותו חצי חיוך, ולג'ורג' נדמה היה שהוא יודע.
ואם הוא יודע? ובכל זאת הוא לא מתרחק ממנו? אולי זה לא חסר סיכוי למרות הכול.
'אתה יודע שזה לא נכון,' הוא חרק את שיניו 'אסור לך, זה יהיה אסון אם תגיד לו.' אבל כמה קל יהיה פשוט לשחרר את זה? כל החודשים האלה, וכל הבכי הזה. כמה שהוא אהב את ג'ון וכמה שהוא שנא אותו על זה. הוא שנא את ג'ון על שלא הבין, שלא ראה כמה שג'ורג' צריך אותו.
"בטח שזה חשוב, ג'ורג'. משהו מטריד אותך," ג'ון הביט בו ברצינות עכשיו. ג'ורג' הביט בו בחזרה, קפוא כולו במקומו, "אני רואה את זה עלייך."
"מה זה משנה לך?" הוא שמע את עצמו אומר. 'תשתוק, תשתוק!' הוא חשב נואשות. הרוח שרקה באוזניו.
ג'ון הרים גבה. "אל תתחיל עם זה."
"מה?" שאל ג'ורג' בתוקפנות.
"עם כל ה'לאף אחד לא אכפת ממני' הזה. אני שואל אותך מה עובר עלייך כי אנחנו חברים, לא?"
ג'ורג' הביט בו בכעס לרגע ואז השפיל את עיניו והביט בכפות ידיו הקפואות שנחו על ברכיו.
"שמע, ג'ורג'. כולנו שמנו לב לזה. אני, פול, כולם. שמנו לב שמשהו קורה לך, אבל אף אחד לא העיז לשאול אותך, כי ככה אתה מגיב כשמישהו מנסה להתקרב אלייך."
לחלקיק שנייה רצה ג'ורג' לצעוק על ג'ון, אבל במקום הוא דיבר בשקט, בקול שקול ומקוטע, "מתי.. מתי, לעזעזאל, ניסית להתקרב אליי?"
ג'ון הידק את שפתיו. כעת הוא ישב על קצה הספסל, רוכן מעט קדימה בניסיון להביט בפניו של ג'ורג', שעיניו היו מקובעות בעקשנות בידיו.
"בסדר," נכנע ג'ון. "נכון, אתה צודק. אני לא. אבל זה אומר שאתה לא תיתן לי אם אני אנסה?" ג'ורג' לא ענה וג'ון המשיך. "כן אכפת לי ממך, ג'ורג'. אני יודע שיש לי דרך מחורבנת להראות את זה," הוא נאנח "אבל אני רואה שאתה לא בסדר, ואני כן רוצה לעזור לך."
לעזור לו. ג'ון רוצה לעזור לו. אין לו שמץ של מושג מה הוא מרגיש. הנה הוא יושב פה ודורש מג'ורג' לספר מה כואב לו, חושב שהוא יכול לתמוך בו איכשהו. 'איך הוא חושב שהוא יכול לעזור לי?' כעס ג'ורג' 'הוא בטח חושב שזו איזה בעיה מטומטמת עם ההורים שלי או משהו.'
"מישהו פגע בך?" שאל ג'ון בטון מנחם, "מישהי דחתה אותך? ג'ורג'?" הוא הושיט את ידו כדי להניח אותה על כתפו.
עווית עצבנית תקפה את אחת מידיו של ג'ורג', והוא הרגיש איך דמעות חמות עולות בעיניו.
"זה בסדר," הוא שמע את קולו של ג'ון במעורפל. ג'ורג' נשך את שפתו התחתונה, מנסה בכל הכוח לעצור את הדמעות. 'אל תעשה את זה,' קול צרח עכשיו בראשו 'אתה תהרוס הכול, אל תעשה את זה!!'
הכעס והתסכול טיפסו במעלה גרונו. הוא כבר לא היה עייף וגם לא מטושטש. בעוד ידו של ג'ון עדיין על כתפו, אסור לו, אין שום טעם, זה חסר תקווה.
"אתה יכול לסמוך עליי," אמר ג'ון בעדינות ולחץ קצת על כתפו "באמת."
ואז זה התפוצץ. כל הזמן הזה שהוא הרגיש כאילו משהו קורע אותו מבפנים, כל הפעמים האלה שהוא בכה כמו ילדה קטנה והתבייש בעצמו, כי הרי ג'ון בכלל לא יודע.
"אתה פשוט לא מבין, נכון?!" הוא צעק בתסכול וחבט באגרוף על ברכיו.
ג'ון הופתע מתגובתו ומשך את ידו מכתפו של ג'ורג' במהירות.
"מה?.. על מה אתה מדבר..?"
"מה אתה רוצה שאני אגיד לך?!" אמר ג'ורג' בטון היסטרי. הוא הרים את מבטו והביט בג'ון, שהסתכל בו במבט מבולבל ומופתע, "אתה רוצה שאני אספר לך כמה שזה נורא, לאהוב אותך?"
הדמעות זלגו במורד לחיו, חמימות כל כך כנגד פניו הקפואים. 'מה עשית?'
הוא הסיט את מבטו מפניו של ג'ון וחזר להסתכל בידיו שרעדו כעת.
במשך דקה ג'ון לא הגיב. הקור התגבר ונשך בעור החשוף.
ג'ורג' הציץ בג'ון בחשש, הדמעות עדיין יורדות זו אחר זו על לחייו. ג'ון הסתכל בג'ורג' במבט קפוא, ונראה כאילו הוא עומד לצרוח עליו.
"אני.. אני מצטער.." אמר ג'ורג' בקול קטן "אני כל כך מצטער.."
הוא חיכה לצעקות, אך כשג'ון דיבר היה קולו שקט להחריד.
"לאהוב.. אותי?" הוא שאל כמעט בלחש. ג'ורג' הביט בו ולא ידע איך לענות. "לא יכול להיות שאתה רציני." השתיקה הוכיחה לג'ון כמה שג'ורג' רציני. הבעה משונה התפשטה על פניו, שג'ורג' זיהה בכאב כהבעת גועל.
"מה פתאום אתה אומר לי דבר כזה..?" המשיך ג'ון וקולו התגבר, "אתה לא רואה כמה זה מטומטם??"
"אבל אני לא-"
"כמה זמן זה ככה??" אמר ג'ון בזעזוע ולא חיכה לתשובה, "בחיים לא הייתי חושב שאתה.. שאתה..."
"אני לא! זה רק איתך.. אני.." ג'ורג' הביט בו בתחינה, "אני לא התכוונתי שזה יקרה.."
ג'ון נעמד והכניס שוב את ידיו לכיסי המעיל.
"מה ציפית שאני אגיד לך?" הוא שאל בלי להסתכל בו. עיניו של ג'ורג' התרוצצו בחוסר אונים; מה הוא ציפה שג'ון יגיד לו?
הוא פתח את פיו להשיב אבל ג'ון קטע אותו. "מה רצית אגיד? גם אני הומו, ג'ורג', בוא נהיה ביחד!" ג'ון צחק צחוק לא נעים והוסיף, "אתה פשוט תצטרך לשכוח מזה, האריסון."
פשוט?
ג'ון הסתובב ללכת, וג'ורג' קפץ ממקומו, "חכה, ג'ון!" הוא הביט בגבו של ג'ון המופנה אליו "אל תלך, בבקשה.."
השלג התחיל לרדת בפתיתים לבנים ונוצצים. "אל תעזוב אותי, תשאר בבקשה.."
בהבעה קפואה הפנה ג'ון את מבטו אל ג'ורג'. "אל תעשה את זה יותר מגוחך ממה שכבר עשית." הוא הסתובב והלך בצעדים מהירים אל הרחוב, דמותו הולכת ומתרחקת, והשלג המשיך ליפול.
December Snow - חלק א'
ג'ורג'/ג'ון ששלחו לי במייל...
הפעם של ג'ורג'י,
PG.
*זה חלק ראשון, יש עוד אחד.
"בסדר, זהו זה. אתם עפים מכאן!" נשמע קול כועס מימין, ויד חזקה תפסה בצווארון שלו והשליכה אותו החוצה; הוא נתקל במשהו קשה והרגיש מכה חזקה בסביבת הלחי הימנית . ג'ורג' הביט סביבו במבט לא ממוקד. הוא היה מחוץ ליציאה האחורית של המועדון, הדבר הקשה היה קיר. צחוק פרוע הסב את תשומת ליבו לרצפה, שם שכב פול על וצחק בלי שליטה. בעצם, המצב באמת נראה לו די מצחיק.
"אני מניח שזהו זה להערב?" שאל פיט, משפשף את צד ראשו, "לא נראה לי שהוא יצליח להגיע הביתה לבד" הוא הוסיף והביט בפול שניסה בינתיים בפעם השלישית לקום מהרצפה.
"אני.. אני יכול ללכת איתו" אמר ג'ורג' "הוא במילא בדרך שלי."
הוא עשה צעד כושל לכיוונו של פול ונעצר, מתנדנד על מקומו. הכול הסתחרר וג'ורג' הרגיש כאילו הוא נופל קדימה, או שאולי זה היה אחורה?
מישהו תפס את המעיל שלו ומנע ממנו לקרוס אל הרצפה.
"אני לא חושב שזה רעיון טוב, חבר" ג'ורג' הפנה את מבטו אל ג'ון, שהחזיק עדיין את גב המעיל שלו והביט בו בגבה מורמת.
"לא ל..לא א..ני בסדר," הוא גמגם איכשהו וניסה להתייצב, "אתה יכול לעזוב עכשיו." הוא חייך אל ג'ון אבל ג'ון לא עזב.
משיכה חזקה במעיל שלו גרמה לג'ורג' להסתובב ולמעוד לכיוון הרחוב.
"אני אלך איתכם, אין סיכוי שתגיעו הביתה ככה לבד."
בצעד כושל הוא ניסה ללכת אחרי ג'ון שתפס עכשיו בידו של פול ומשך אותו לעמידה.
"ננ..לנון מה 'תה... מה אתה רוצה..." מלמל פול, שבקושי הצליח לשמור על עינו פתוחות.
ג'ון עזב את המעיל של ג'ורג', שנהדף קדימה וכמעט השתטח על הרצפה, ותמך בפול שנדמה היה שעומד להירדם בכל רגע. תחושה עמומה, שג'ורג' היה עייף מכדי לזהות, טיפסה במעלה החזה וגרמה לו להצטמרר. פתאום הוא נהיה מודע מאוד לעובדה שהוא קופא מקור. ג'ורג' התכווץ בתור מעילו וניסה לעמוד בקצב של ג'ון ופול, שבינתיים כבר המשיכו הלאה.
"ביי!" הוא שמע את פיט קורא מאחוריו, אבל לא היה לו שום חשק לענות לו. הם המשיכו ללכת כך עוד קצת, כשג'ון תומך בפול וג'ורג' נשרך אחריהם בדממה.
בעצם, הוא לא יכול היה לצפות שמשהו אחר יקרה. ללא שום ספק, פול היה צריך עזרה יותר ממנו.
'זה טיפשי להצטער שאני יכול ללכת' הוא חשב והביט בכעס ברצפה.
"תזהר" הוא שמע את ג'ון אומר, והתחושה המוזרה טיפסה מעלה ונתקעה בגרונו. לפתע תקף אותו רצון טיפשי ליפול בכוונה על הרצפה.
"ג'ורג'!"
הוא התנער בבת אחת ממחשבותיו והביט קדימה. הוא ראה את ג'ון מביט אליו, "בוא תעזור לי פה רגע."
ג'ורג' מיהר קדימה.
"תפוס את היד השנייה שלו" הניד ג'ון בראשו לעבר פול, ואז פנה להביט בג'ורג', "נו."
"אה, כן," אמר ג'ורג' וניסה לתמוך בפול. הוא היה עייף ומסוחרר, ופול היה כבד. הוא קרס אל המדרכה הקפואה. כאב עמום התפשט באחת מברכיו.
ג'ון נאנח.
"לא חשוב. קום,"
ג'ורג' הביט למעלה בג'ון מכופף מעליו מנסה לתמוך בפול, המאמץ ניכר בפניו. "נו אני לא יכול לעזור לך, קום." הוא תפס בעמוד חשמל קרוב ומשך את עצמו לעמידה עקומה למדיי. ג'ון עדיין הסתכל עליו, אבל לא הייתה טיפת רחמים במבטו. ג'ורג' הרגיש משהו בתוכו מתכווץ בעלבון.
ג'ון הפנה את מבטו והמשיך ללכת, "עוד מעט מגיעים, תחזיק מעמד"
עדיין אוחז בעמוד, הסתכל ג'ורג' בגבו של ג'ון מתרחק ושנא אותו. משהו הקשה עליו לשחרר ולהמשיך ללכת.
'אל תהיה טיפש' הוא אמר לעצמו 'אל תהיה טיפש, תשכח מזה.'
הוא שיחרר את העמוד שנייה לפני שג'ון שוב הסתובב והאיץ בו להמשיך. ג'ורג' שירך את רגליו בעקבות שני חבריו. את שארית הדרך עד ביתו של פול הוא עשה בדממה, מחכה לרגע שבו יפטר ג'ון סופסוף מפול, והוא יוכל לחזור הביתה.
הם נעצרו מול דלת הבית, וג'ון לקח נשימה עמוקה.
"איפה המפתח, פול?" הוא שאל, מנער אותו מעט.
פול פקח עין אחת ואז תחב את ידו לכיסו הימני, ואחר כך השמאלי, משם שלף את המפתח והושיט אותו לג'ון, שלקח אותו ופתח את הדלת באיטיות, משתדל שלא לעשות יותר מידיי רעש. ג'ון תמך בפול בכניסה לבית, ואז הסיר את זרועו של פול מצווארו ותפס בשתי כתפיו.
"פולי," הוא ניער אותו "פול!"
"האא?.." שאל פול, עדיין לא פותח את עיניו.
"אנחנו הולכים, תנעל את הדלת." הוא עשה צעד לכיוון הפתח "ואל תירדם פה."
הדלת נסגרה מאחורי גבו של ג'ון, שעצר כדי לוודא שפול נועל את הדלת. קליק קטן ואחריו צעדים כבדים בישרו לו שפול עולה לישון, והוא הסתובב אל ג'ורג' בשביעות רצון.
"טוב, בוא ניקח אותך הביתה עכשיו," הוא נתן לג'ורג' דחיפה קטנה קדימה "אני מרגיש כמו שמרטפית מחורבנת."
ושוב, אני מצטערת על העניין של הפונטים.. אני חייבת למצוא דרך לסדר את זה XS
הירשם ל-
רשומות (Atom)