PG-13, קלאוס וורמן\ג'ורג', ג'ון\ג'ורג'
קלאוס לא ממש זכר איך הפך לחבר קרוב של חמשת הבחורים המוזרים מליברפול.
במשך הזמן למד להכיר אותם, וגילה עליהם עוד ועוד דברים חדשים, למשל שלג'ון היה כישרון מיוחד להיכנס לצרות (ולגרור את השאר ביחד איתו), או שסטו בכלל לא רצה לנגן בבס, אלא העדיף, כמוהו, לעשות אומנות מסוג אחר.
כשאסטריד עזבה והתחילה לצאת עם סטו, גילה קלאוס בצביטה של אשמה, שזה בכלל לא אכפת לו. הוא ציפה שלא יוכל לחיות בלעדיה, שיבכה, שיתחנן שתישאר. בסביבות אותה תקופה הוא התחיל לחשוד שהוא יודע את הסיבה לכך.
עכשיו, הוא כבר היה בטוח שהוא יודע מה הסיבה; גם אם ניסה להתכחש ולהתנגד לכך, אותו קול מנדנד בראשו חזר ואמר "אלו כל הסימנים לכך שאתה מאוהב".
'למרות מה שאומרים,' חשב קלאוס בזמן שישב בגבו לקיר האפרפר של חדר שינה עגום למראה, 'לא הכול פשוט כשאתה מאוהב.'
הוא הרים את ראשו והביט שוב בפניו של ג'ורג', מתבונן בצורה שבה החזיק את הגיטרה, ואז שב לציורו, מנסה לצייר את הבעתו המרוכזת של הנער שמולו, שהיה עסוק בלהקשיב לנאום כלשהו שנשא ג'ון.
'למעשה הכול ממש מסובך,' הוא חשב לעצמו בטינה, 'וכשאתה מאוהב בבחור? אפילו יותר.'
כבר לא היה קשה כל כך לצייר את ג'ורג', מאחר וקלאוס יכול היה להודות בגאווה, שהוא הפך למומחה בזה; הבהייה הבלתי פוסקת בג'ורג' נשאה פרי למרות הכול.
קלאוס היה עסוק בציור הגבות כששמע צעדים מתקרבים אליו. הוא מיהר להפוך את הדף במחברת, ולשרבט משהו חסר צורה על דף חדש.
"אני מפריע?" שאל ג'ורג' והביט למטה אל קלאוס.
"ל.. ברור שלא.." הזדרז קלאוס לומר; פתאום נהיה לו חם נורא.
ג'ורג' החליק לישיבה לצידו של קלאוס, ברכיו מקופלות לפניו.
"מה אתה מצייר?" הוא שאל בחיוך.
"אה.. ס.. סתם אני.." גמגם קלאוס. חיוכו של ג'ורג' התרחב מעט.
"אתה בא לראות אותנו הערב?"
"בטח, פול אמר נצא לשתות משהו אחר כך, אתה תבוא גם, נכון?" שאל קלאוס בחשש. הוא גילה כבר מזמן שאכן צדק בהנחה שג'ורג' צעיר מידיי מכדי להיכנס לקייזרקלר, וצעיר הרבה יותר מידיי מכדי להיכנס ל'במבי קינו', בו גרו הביטלס לפני הקייזרקלר, ולפזז בין כל החשפניות. מסיבה זו, היה ג'ורג' מוותר לפעמים על הבילויים אחרי ההופעות. קלאוס היה מעדיף בהרבה לארח לו חברה במקום לשתות עם האחרים, אבל פשוט לא העז להציע את הרעיון.
ג'ורג' הנהן. "כן, אני חושב שכן." הוא הביט בפניו של קלאוס לרגע, ראשו מוטה מעט הצידה בתהייה.
"אתה בסדר?" הוא שאל.
"למה שלא אהיה?" משך קלאוס בכתפיו וסגר את מחברתו. ג'ורג' המשיך לחקור את פניו עוד כמה שניות, ואז חייך בויתור.
"נראית לי מוטרד לרגע," הוא אמר בהתנצלות, "אולי סתם היה נדמה לי."
"היי, ג'ורג'!"
ג'ורג' קפץ למשמע שמו והרים את מבטו בשאלה. ג'ון התקדם לעבר המקום בו ישבו הוא וקלאוס, ואז נעמד מעליהם בידיים שלובות.
"אני מצטער להפריע לכם ברגע האינטימי," הוא אמר בחיוך מזלזל, "אבל ג'ורג', ההופעה עוד שעה. תזיז את התחת שלך בחזרה לספה, אנחנו לא סיימנו."
ג'ורג' קם ונראה כאילו הוא מתאפק לא לענות לג'ון. הוא תקע בו מבט מלא ארס וחלף על פניו לכיוון האחרים.
ג'ון הסתכל בו הולך ואז פנה להביט שוב בקלאוס.
"ילדים." הוא גלגל את עיניו, על פניו עדיין אותו חיוך מלגלג. הוא הסתובב והלך אחרי ג'ורג', מותיר את קלאוס שוב לבדו.
דבר משותף אחד שהיה לו ולג'ורג'- הם שימשו כמקור הומור מרכזי בשביל ג'ון.
"ברגע שג'ון מסמן אותך," אמר לו פעם סטו, "אין לך דרך לברוח."
זה היה נכון. והיה משהו במראה של קלאוס שגרם לג'ון להטיל ספק בהעדפות המיניות שלו, ספק שביסודו לא היה לגמרי לא נכון.
וכך, מסיבה זו או אחרת, לא היה קשה לקלאוס להתרגל לבדיחות של ג'ון, ואפילו לצחוק ביחד איתו.
בניגוד אליו, לג'ורג' היה קשה להתרגל לבדיחות על חשבונו, ומשפטים כמו "כשתגדל תבין", או "רוץ לספר לאמא", נענו בדרך כלל ב"לך תזדיין".
באופן כללי היחסים בין ג'ורג' וג'ון לא היו מה שנקרא.. נורמליים. דקה ביחד הייתה מסתיימת בצעקות, כמעט תמיד של ג'ורג', והשאר עומדים מסביב במבוכה, משתדלים לגשר בין השניים.
קלאוס נזכר בפעם ההיא שהריב גלש אפילו למכות. כצפוי, יצא ג'ון וידו על העליונה. הוא זכר שהשפה של ג'ורג' הייתה נפוחה ומדממת ושבעיניו היו דמעות של זעם כאשר צרח על ג'ון בחוסר אונים "אני כל כך שונא אותך!!", וג'ון הסתכל עליו במבט כזה שקלאוס לא ראה אף פעם ואמר לו בקול עצור, "שנינו יודעים שזה לא נכון". אז הסתובב והלך. שבועיים אחר כך הם לא החליפו מילה עד שג'ון התחיל שוב לצחוק על ג'ורג' בכל הזדמנות שרק הייתה לו, והעניינים חזרו להיות כרגיל.
קלאוס נאנח ופתח שוב את המחברת. הוא לא יכול היה שלא לכעוס על ג'ון על מה שהוא עושה לג'ורג', ומצד שני, נראה היה שג'ון לא מתכוון להרע, וג'ורג' סתם לא סובל אותו. כך או כך- הוא החליט שלא לקחת צד בעניין.
הוא הרים את מבטו כדי להביט בג'ורג'. 'ובכל זאת,' הוא חשב לעצמו, 'ג'ון בטח כבר הבין שזה מפריע לו, ואז זה סתם רוע..'
קלאוס חזר לציורו, מתבונן בדמותו של ג'ורג' על הדף. בליבו החליט נחרצות, שלעולם לא יעשה משהו שיפגע בו.
פורסם ב17/3/2009
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה