שלווה (ג'ון/פול)

ג'ון/פול

PG

נכתב ע"י כריסי.

שלום ואהבה לכולם 💖

התנתקות מוחלטת (ג'ון/פול)

פיק מתורגם מٍArchive of our own. 

נכתב ע"י thedeadparrot ותורגם ע"י Beatleboot.

ג'ון/פול, PG.

תהנו (עד כמה שאפשר מהדבר הקורע לב הזה)

כשפול מבשר לג'ון

את החדשות...

פאנראט

ושוב, חזרנו לFiona Fu המדהימה, עם עוד פאנארט ג'ון/פול חדש, ואממ... מה המילה? מהמם.

---

זה עצוב כמה שזה יפה.

כשפול/ג'ון ובובספוג נפגשים

מסתבר שגם פטריק חושב שפול וג'ון היו ביחד...

---

פאנראט

ושוב, חזרנו לFiona Fu המדהימה, עם עוד פאנארט ג'ון/פול חדש, ואממ... מה המילה? מהמם.

Stolen (ג'ון/פול, ג'ון/אחר)

פיקצר יחסית שהדר תרגמה. בעיקר ג'ון/סטיו, עם ג'ון/פול חד-צדדי. PG-13, נכתב במקור ע"י deux_lunes מ-johnheartpaul.

תהנו!

---

ליבי פעם בחזה שלי, ולאוזניי חלחל כל צליל של תזוזה. ידעתי שזה אסור, ברור שידעתי, אבל הייתי בן תשע-עשרה וזה היה ממש לפניי. הדף רעד בתוך ידי, כתב ידו של ג'ון זז ממול עיניי. מימי קראה לו למטה והוא, צייתני כפי שהיה, ירד אליה מיד. בהיעדרו, דפדפתי בין הדפים שהיו על השולחן שלו, עד שהמילה סטיוארט הופיעה מול עיניי. ואז המילה אהובי.

ההורים שלי לימדו אותי נכון- אסור לקרוא מכתבים של אנשים אחרים. זה הדבר הקדוש ביותר בתקשורת. אבל השרבוטים של ג'ון, המילים החפוזות שרק סטיו היה אמור לראות... בפנים בוערות, התחלתי לקרוא.

הדף היה מלא באהבה ובחרדה, היה לי קשה לנשום. האהבה שבליבו, התאווה של בשרו, הכל מצויר בתוך המכתב, מתחנן בפני סטיו לחזור לליברפול, בבקשה בבקשה בבקשה תחזור. אתה לא יודע עד כמה אני צריך אותך כאן. אתה יותר מדי רחוק ממני. כל לילה אני חולם על איך שפעם נגעת בי, איך שנישקת אותי, ואני רק בוכה כי עכשיו אתה רק רוח על עורי.

"מה אתה חושב שאתה עושה, לעזאזל?"

קמתי במהירות מהכיסא. אותו האדם שכתב את אותן מילים מתוקות עכשיו עמד מאחוריי, מילותיו קרות כשהוא חטף את המכתב מידיי. לא יכולתי לדבר, בושה גנבה את קולי, ויכולתי רק להסתכל על ג'ון כשהוא נאבק לא לצעוק עליי.

"חתיכת בן זונה," הוא לחש. "באיזו זכות אתה קורא מכתבים שלי? חתיכת חרא חטטן."

התחלתי להתעצבן ואמרתי בלעג, "יותר טוב מלהיות הומו מחורבן, לא ג'וני?"

הצבע ברח מפניו של ג'ון, עיניו פעורות ורותחות מזעם, "אתה לא יודע על מה אתה מדבר."

חטפתי את המכתב מידו, "אני עדיין חושב על השפתיים שלך על שלי," הקראתי. "הדרך שבה גרמת לי לגנוח והדרך שבה הסתכלת עליי-"

הוא תפס בפרק כף-ידי, לוחץ חזק מספיק שאני ידעתי שאראה את הסימנים של האצבעות שלו מחר. "לא הייתה לך זכות," הוא לחש. "מעולם לא סיפרתי לאף אחד."

"אתה מתכוון שמעולם לא סיפרת שהבן זונה המחורבן זיין אותך? גם אני לא הייתי מספ-"

האגרוף שפגע בלחי שלי עצר אותי מלהמשיך, משאיר את המילים שלי קפואות באוויר. מרוב כוח נפלתי אחורה על השולחן, רחוק מהאיש שלפניי. הוא התנשף, ופניו בערו בכעס ובבושה.

"אם תספר למישהו," הוא בקושי לחש, "אני אהרוג אותך." הפאניקה שלו הייתה ברורה, אצבעותיו התהדקו ורפו, מתחננות לתפוס בצוואר שלי ולמעוך את המילים שיכולתי לומר.

הייתי חייב לברוח. קימטתי את המכתב לתוך כיסי, לקחתי את הגיטרה שלי ורצתי מהדלת האחורית. אף אחד לא רדף אחריי. רצתי דרך השער והרמתי את הגיטרה על גבי כשעליתי על האופניים שלי. כשהתחלתי לדווש מהר ככל שיכולתי אל תוך הרחוב, הסתכלתי לאחור וראיתי את פניו של ג'ון מבעד לחלונו. הלב שלי נקרע.

כשהגעתי לחדר שלי, נשכבתי על המיטה והוצאתי את כדור הנייר מהכיס שלי. האצבעות שלי נעשו כבדות מבושה, אבל יישרתי את הדף, המילים עדיין ברורות ורטובות מתאווה. ג'ון לא רק השתוקק לסטיו... הוא היה מאוהב בו.

קראתי את המכתב עוד פעמיים, פעמיים, חמש-עשרה פעמים עד שסופסוף הנחתי אותו. אולי ידעתי את זה קודם, אבל לא יכולתי לומר אם כן או לא. מובן ששמתי לב איך ג'ון התנהג ליד סטיוארט, אבל פשוט חשבתי... אני לא יודע מה חשבתי. סטיוארט כבר לא כאן והוא לא יחזור. כל מה שהיה לג'ון היו זיכרונות ומיטה ריקה. סגרתי את עיניי ויכולתי לראות אותם מתנשקים. סטיו על הברכיים שלו, מסתכל עליו, ג'ון נאנח, מפשק את רגליו-

פקחתי את עיניי, אבל התמונה הייתה תבועה בי. "פאק. פאק פאק פאק." לא רציתי לחשוב על זה. לא רציתי לראות את זה בכל פעם שסגרתי את עיניי. איך יכול להיות שג'ון, ג'ון שלי, הוא הומו? איך הוא יכול להיות מאוהב בשחצן הזה? למה הוא לא מאוהב בי?

נענעתי בראשי וניסיתי להתעלם מהמחשבה הזאת. לא, אני לא הומו, אני לא רוצה שג'ון יהיה מאוהב בי! פשוט... רציתי אותו, כמו שהוא. זה לא היה הומואי, זה היה פשוט... אנחנו. אבל סגרתי שוב את העיניים ונתתי לעצמי לדמיין את זה. לנשק את ג'ון. הוא בטח היה עדין, עדין כמו במכתב. שפתיו היו רכות מנגד לשפתיים שלי, והוא היה מרשה לי לדחוף אותו אחורה, נותן לי לנשק אותו עם הלשון, כמו שאני עושה לבחורות. אם הוא היה מתחרמן תחתיי... אם גם אני הייתי.

נגעתי במכנסיים. כבר קיבלתי חצי-זקפה.

"פאק!" אמרתי לעצמי, קימטתי את הנייר שוב וזרקתי אותו על הרצפה. זה לא היה אני. אני לא הומו, אני רק אוהב את ג'ון! אבל עדיין נגעתי בעצמי. האצבעות שלי כבר נכנסו ופתחו לי את הרוכסן. ונגעתי בעצמי, חושב על ג'ון שעושה את זה לסטיוארט, שעושה את זה לי. אם הוא היה נוגע בי... אם הוא היה אוהב אותי.

וכשגמרתי, אמרתי את שמו של ג'ון. חצי-קיוויתי שמישהו ישמע.

החלפתי מכנסיים ורכבתי בחזרה למנדיפס, המכתב עושה חור בכיס שלי והאשמה עושה חור בתוכי. לא ידעתי מה אני אומר, אבל זה יהיה משהו שחייב להיאמר.

ג'ון פתח את הדלת והסתכל עליי. הוא לא אמר דבר. הושטתי לו את המכתב. "אני מצטער."

"מה לעזאזל הבעיה שלך, מקרטני?" הוא רטן וחטף מידי את המכתב. הוא יצא מהדלת וסגר אותה מאחוריו. "אם אתה סיימת איתי, אז פשוט... תמשיך לסיים איתי."

שמתי את ידי על המרפק שלו, רק כדי להרגיש אותו מתחיל. "אני לא. אני לא רוצה לסיים את הקשר איתך."

הוא הביט בי ואז במכתב שבידו, מעביר את אצבעותיו על הקימוטים של הדף. "אז לא אכפת לך?"

אכפת לי. אכפת לי כל כך, ג'ון. "לא, לא אכפת לי," שיקרתי. "אני מצטער ש, אתה יודע, התנהגתי כמו מפגר."

ג'ון חייך אל המכתב. "כן. פול הטמבל. נשמע טוב, לא?"

חייך אליו והרמתי את ידי. "חברים?"

הוא לחץ את ידי וסופסוף הסתכל לי ישר בעיניים. "חברים." הוא צחק, וקוללו נעשה ללחש. "אל תדאג, אני לא אנסה לעשות איתך משהו. אני יודע שאתה לא ככה."

הכרחתי את החיוך להישאר על פניי. "יופי. אנחנו רק חברים."

אני לא יודע כמה זמן ג'ון הסתיר ממני את הסוד שלו, או כמה זמן הסתרתי את שלי ממנו. החזרתי לו את המכתב... אבל לא את האהבה הסודית שלי אליו.

My Old Friend (ג'ון/פול, פול/אחר)- חלק שני

החלק השני והאחרון של הפיק שהדר כתבה. ג'ון/פול, פול/קארל פרקינס (כן,כן P:),

PG.

תהנו :)

---

1981

צלצולו החורק של הטלפון קטע את קארל באמצע הנגינה. הוא הניח את הגיטרה שלו על הספה וקם כדי לענות.

"הלו?"

"קארל! זה אני, פול." את הקול הזה הוא לא שמע זמן מה.

"היי, פול. מה שלומך, שלום לינדה?"

"אצלנו הכל בסדר. תגיד, בא לך לקפוץ אלינו לכמה ימים? אני עובד על אלבום חדש ויש לי שיר אחד שאני רוצה שנעבוד עליו ביחד."

"בשמחה. איפה אתה עכשיו?"

"במונסרט.*"

"בסדר גמור. אני אגיע מחר ונוכל לעבוד."

"נהדר. נתראה מחר, קארל."

קארל התארח אצל פול שמונה ימים. בימים האלה הם עבדו על השיר של פול ועל האלבום החדש שיצא בעוד שנה. רינגו וג'ורג' הצטרפו אליהם כמה פעמים, הם דיברו הרבה, טיילו במונסרט. זו הייתה פגישה טובה ושלווה בין חברים וותיקים.

לילה לפני שקארל עזב הוא חשב על מילים לשיר חדש. באופן לא אופייני בכלל, הוא לא כתב את המילים על דף. מוזר, הוא חשב לעצמו. הוא תמיד כתב את המילים לשיר חדש שצץ לו בראש. גם מנגינה כבר הייתה לו והוא ידע בדיוק למי הוא יקדיש את השיר. אבל הוא הרגיש מוזר... כאילו השיר הזה הוא לא רק ממנו.

בבוקר השיר כבר היה מוכן. הוא קרא ללינדה ולפול ושלושתם ישבו בסלון, כשהגיטרה בידיו של קארל ולינדה ופול יושבים מולו. "השיר הזה הוא לשניכם, על האירוח הכל-כך טוב שלכם והחברות הוותיקה." הוא אמר ולינדה ופול חייכו וחיכו בסבלנות שיתחיל לשיר.

הוא שר בית או שניים ואז הגיע לבית הבא-

"If we never meet again this side of life,

 In a little while, over yonder, where there's peace and quiet,

My old friend, won't you think about me every now and then?"

החלק האחרון של הבית הזה היה מוכר מאוד לפול. מוכר מדי. הוא ניסה להיזכר מי אמר לו את זה פעם, או לפחות משהו שדומה למשפט הזה.

ואז הדמעות הופיעו בעיניו. הוא ידע טוב מאוד מי אמר את זה ומתי. הוא התנצל בפני לינדה וקארל ויצא מהבית אל החצר.

"מה קרה לו?" קארל לא הבין. לינדה חייכה וחיבקה אותו. "אתה חבר אמיתי, קארל. תודה רבה על השיר, על שהסכמת לבוא ועל... שסופסוף מישהו הצליח לגרום לפול... להשלים עם הכאב על המוות של ג'ון."

אחרי כמה דקות של שתיקה קארל יצא אל פול. לא היה לפול כוח להמשיך להסתיר את הדמעות. הוא הסתיר אותן יותר מדי ומכל כך הרבה סיבות, שהוא חשב שהן כבר נגמרו.

קארל עמד לצידו. שניהם בהו בחצר הגדולה והירוקה של משפחת מקרטני.

"חודש וקצת לפני שג'ון מת... הוא אמר לי את המשפט הזה בדיוק כמו ששרת..." הוא חייך חיוך עצוב ומחא את הדמעות מעיניו האדומות. קארל לא אמר מילה. "הוא אמר לי, 'תחשוב עליי מדי פעם, ידידי הוותיק?'... כל כך הרבה זמן לא שמעתי אותו אומר את זה ועכשיו אמרת לי את זה בעצמך..." הוא נעצר. שניהם עמדו שם ולא דיברו.

"אתה עוזב היום?" שאל פול.

"כן, בעוד כמה שעות... שעתיים או שלוש, אני חושב."

"הו. אז בוא... בוא נעשה משהו לפני שתלך."

"כמו מה?"

קארל הסתכל לתוך עיניו הנוצצות מבכי של פול. פול הסתכל לרגע על לינדה שהייתה במטבח, כאילו מוודה שהיא לא מסתכלת ואז הסתכל בחזרה על קארל.

"כמו זה." הוא התקרב אל קארל בשקט ובזהירות ואז נישק אותו. קארל, להפתעתו של פול, לא התנגד בכלל.

הם התרחקו אחד מהשני. קארל היה קצת מבולבל, אבל ההרגשה הזו התחלפה בחמימות ושמחה כלשהי.

השמחה הזו רק גדלה כשפול משך אותו אליו בפעם השנייה ונישק אותו שוב.

קארל לא ידע על מה פול חושב. כשהוא נישק אותו והסתכל עליו, הוא לא ראה בכלל את קארל.

הוא ראה מולו את מי שכתב לו את השיר הזה. הוא ראה מולו את ג'ון.

---

 *מונסרט- עיירה בספרד, קרובה לברצלונה.

סרטון ומילות השיר- כאן אגב, פול שר את קולות הרקע P:

הדר, ריגשת! תודה רבה רבה.

(פורסם ב20.8.2009)

My Old Friend (ג'ון/פול, פול/אחר)- חלק ראשון

הדר כתבה לנו פיק מרגש שמבוסס על סיפור אמיתי- בחלקו, כמובן.

האחר היום הוא קארל פרקינס ופגישה בינו לבין לינדה ופול באמת התקיימה. באותה הפגישה הוא גם כתב את השיר היפה My Old Friend ופול באמת הגיב כמו שהדר כתבה... צוף הייתה הבטא.

בכל מקרה,

PG, ג'ון/פול, פול/אחר, חלק ראשון מתוך שניים.

תהנו D:

---

הראשון בנובמבר, 1980

פול, לינדה והילדים ירדו מהמטוס. זו הייתה טיסה של כמה שעות מאנגליה לניו יורק.

הם מאוד התרגשו מהעובדה שהם יפגשו את ג'ון. רוב הזמן הם דיברו בטלפון במשך שעות וסופסוף הם עלו על ההזדמנות הראשונה להיפגש אחרי כ"כ הרבה זמן.

פול התרגש יותר מכולם. ג'ון לא היה רק חבר טוב בשבילו, הוא היה הרבה מעבר לכך. כמובן שאף אחד לא ידע את מה שעבר ביניהם באמת, למרות כל הריבים ושירי הנאצה. הוא נשם נשימה עמוקה וחשב לעצמו 'ג'ון, הנה אני בא.'

הם הגיעו לדקוטה והילדים הסתכלו על הבניין הגדול והיפה בפליאה.

בכניסה השומר רק הסתכל עליהם ונתן להם להיכנס. הוא כנראה הבין למה הם כאן, הרי מה עוד פול מקרטני יכול לעשות בבניין הדקוטה, חוץ מלבקר חבר ותיק?

הם עלו לדירה של ג'ון ויוקו בשקט מוחלט. נשמעו רק צעדים ונשימות. לינדה דפקה על הדלת.

"רק רגע!" קול קלוש נשמע מתוך הבית. מפתח סובב במהירות ופנים מוכרות כ"כ הציצו מבעד למשקפיי שמש מפלסטיק על האורחים.

"פול, לינדה, בואו, 'כנסו פנימה!" ג'ון אמר עם חיוך שמח ושמץ של ערמומיות, מה שגרם לפול להיזכר בימים עברו. "אני רואה שהבאתם את היצורים הקטנים שלכם איתכם, הא?" הוא הזמין אותם לשבת על הספה ויוקו הביאה להם תה.

פול וג'ון פשוט ישבו ודיברו. על המשפחה, על המוסיקה, על החיים. השיחות האלו היו כ"כ שלוות וטובות, בלי שום שמץ של שנאה או כל דבר שהיה יכול להזכיר את הרגעים הקשים- שעליהם לא דיברו בכלל. הם דיברו כ"כ הרבה שהיו רגעים בהם הם שכחו שנשותיהם וילדיהם נמצאים שם, דבר שלא קרה להם כבר הרבה מאוד זמן.

לאחר כמה דקות הם החליטו ללכת לחדר השינה. שם הייתה הרבה יותר פרטיות והם יכולים היו לעשות דברים אחרים ולדבר על דברים אחרים חוץ מהחיים, המוסיקה והמשפחה.

פול התיישב על המיטה. "אז מה, לנון..." "אז מה, מקרטני?" "אתה חושב על מה שאני חושב?"

חיוך מלא בערמומיות כיסה את פניו של ג'ון. עיניו היו מלאות באהבה ותשוקה שכבתה לפני הרבה זמן- או לפחות ככה פול חשב. למעשה, כשהוא חושב על זה עכשיו, התשוקה הזו מעולם לא כבתה. היא הנמיכה פרופיל, איבדה קצת כוח, אבל מעולם לא נעלמה לגמרי. פול החזיר לו את אותו המבט.

ג'ון סגר את הדלת והתיישב ליד פול. ג'ון הסתכל עליו במבט שפול לא ראה כל כך הרבה זמן, מבט שהתגעגע לראות. הם התקרבו אחד לשני והתנשקו, נשיקה שנראה היה שהיא מעין המשך לנשיקה האחרונה, בטיול ההוא, בשנה ההיא בסוף שנות השישים.

פול וג'ון יצאו אחרי יותר מחצי שעה. פול ולינדה הסתכלו אחד על השנייה והחליטו פה אחד שזה הזמן ללכת. אבל רגע לפני שהם יצאו מהחדר, ג'ון קרא לפול. "חכו רגע." הם הסתובבו אליו. "המ... פול, רוצה ללכת לגנים שיש פה למטה, לטיול קצר?" ג'ון אמר בטון רך, עדין כמעט, שלא נשמע כבר לפחות 15 שנה. "בשמחה." פול אמר בחיוך, ולינדה והילדים נשארו עם יוקו ושון בדירה.

הגנים של בניין הדקוטה היו יפהפיים בעיני פול. ג'ון חשב בדיוק כמוהו. "זו אחת הסיבות שנשארתי כאן," הוא הודה. פול זכר מתי היה הטיול הרגלי האחרון שלהם ביחד וזה היה לפני הרבה שנים, עוד בתקופת הביטלס המוקדמת יותר. הוא זכר כל פרט בטיול הזה, מהנשיקה הקטנה והמלהיבה ועד לסיום הטיול בביתו של פול, בחדר המיטות. זה היה הטיול הטוב ביותר בחייו.

ג'ון הוביל אותו לספסל הקרוב והתיישב. פול התיישב לידו והסתכל לתוך עיניו. הם התנשקו בלהט, כאילו אין אף אחד מלבדם בעולם. לא היה להם אכפת שלינדה והילדים של פול יחכו, הם סופסוף אחד עם השני ולעזאזל, זה כל כך טוב. כל כך טוב לגעת אחד בשני כמו שלא עשו כל כך הרבה זמן. פול חשב לעצמו שטעה, זה היה הטיול הטוב ביותר בחייו.

כשהטיול שלהם הגיע לקיצו לינדה והילדים היו כבר מחוץ לדקוטה.

ג'ון הסיר את משקפי השמש מפלסטיק שהסתירו לו את העיניים ופול סופסוף יכול היה לראות את עיניו הנוצצות. "תחשוב עליי מדי פעם, ידידי הוותיק?" שאל ג'ון. פול חייך. "אני חושב עליך כל הזמן." שניהם צחקקו והתחבקו. "לך עכשיו, לינדה והיצורים שלך מחכים." פול הפנה את גבו והלך עם חיוך רחב על פניו.

(פורסם ב17.8.2009)

רק אתה (ג'ון/פול)

שלום שלום לכולם.

כאן יערה- האמינו או לא! XD
יש לי קצת זמן עכשיו, בין מבחן למבחן, בין בגרות לבגרות... לכתוב לא יוצא לי בזמן האחרון. אני מתחילה דברים ולא מסיימת, פשוט אין לי מוזה לצערי.
אבל כמובן שאני ממשיכה לקרוא, אז פשוט החלטתי לתרגם לכם אחד.

Just You
של oh_johnny, שפירסמה בjohnheartpaul וב beatlesslash.
PG-13, ג'ון/פול.

אגב, היא אחת הכותבות האהובות עליי. אני מאוד ממליצה עליה.
היא כותבת בסגנון קצת שונה,
יותר שיחות קצרות וקולעות כאלה מאשר הרחבות וכו'. אני תמיד מנסה לכתוב דומה אלייה.. אבל לא יוצא P:
(למרות שבחלקים מלונג לונג לונג, ובהאו דו יו סליפ זה כן עבד! XD) ואת האמת, גם לצוף יש קטעים שהיא מזכירה לי אותה... 

---

"אתה רוצה לנסות?"
"מה? עכשיו?"
"כה. רוצה?"
"אלוהים, פול, כמה עישנת?"
"מספיק. רוצה?"
"אתה הולך לרדוף אחרי עד שאני אסכים, הא?"
"כן. ז"א, לא, אם אתה לא רוצה אז לא. אבל אני רוצה. לנסות, אתה יודע. לראות. איך זה. אף אחד לא ידע."
"חה! אתה תרוץ לספר לג'ורג' ברגע שתסיים."
"אני לא, ג'ון, אני מבטיח."
"כן. כן, אוקיי."
"באמת?"
"כה."
"עכשיו?"
"כן, לפני שאני אתחרט."
פול התקרב לג'ון, סוגר את המרווח בינהם. הוא לא יכל להאמין שג'ון באמת הסכים לזה, שהוא הסכים לפול לנשק אותו. הם בילו חלק מהיום עם חברים של בריאן, והסקרנות גברה על פול. מספיק כדי שהוא יפלוט לג'ון בקשר לזה שהוא רוצה לנסות לנשק אותו. רק לראות איך זה.

ג'ון עמד יציב, צופה בפול מתקרב. הוא גחך לעצמו, תוהה למה לעזאזל הוא הכניס את עצמו וציין בפני עצמו שזה דבר שהוא צריך לנסות מתישהו. ובאמת, אם הוא ינשק  (לא. ינושק, הוא תיקן את עצמו.) גבר אחר, אז פול לא תהיה בחירה רעה. הוא היה די בטוח שפול לא ילך ויספר את זה לכל העולם.

הם עמדו לשנייה או שתיים, פנים אל פנים, עין מול עין, נושמים אחד את השני. פול רכן והעביר את שפתיו על שפתיו של ג'ון. הוא נשען לאחור והסתכל עליו, מחייך, ועשה זאת שוב, הפעם לזמן יותר ארוך. הוא שם את לשונו על שפתיו של ג'ון, והפריד אותם. ג'ון פתח את פיו מעט, נותן לפול להיכנס. לשונותיהם נפגשו, טעמים זרים מתערבבים, נוגעות אחת בשנייה.

ידיהם נגעו, זזים צמוד, בלי הכרה. ג'ון, שהסתחרר לרגע מהריח של פול, הקולון, המריחואנה, הטבק, הריח הטוב הזה שהורכב מכל אלה, שבר את הנשיקה והזיז את פיו לצווארו של פול, נושך ומלקק שם.

הוא חזר לעצמו לפתע כשהוא שמע את שמו נלחש באוזנו. הוא עזב את פול, הולך אחורה, לא פוגש את עיניו. נאבק להישאר רגוע, ולא לתת לפול לראות איך הנשיקה השפיעה עליו, הוא לקח סיגריה והדליק אותה.

הוא שאף שאיפה עמוקה, הסתכל על פול ואמר, בצורה הכי אקראית שיכל, "תמיד ידעתי שתגיב בדיוק כמו בחורה. כ"כ עדין ורך אלי רק בגלל נשיקה אחת חסרת משמעות. אופייני."

פול, המום, בהה בג'ון לשנייה, ואז הסתובב וברח, יוצא החוצה מהדירה מהר ככל שיכל, משאיר את הז'קט מאחוריו במהירות.

ג'ון עמד באותה תנוחה עד שפול סגר את הדלת מאחוריו, ואז צנח מנגד לקיר, בעיניים סגורות. הוא יכל להרגיש את לחץ השפתיים של פול על שפתיו, יכל להרגיש את טעמו ואת ריחו. הוא היה מזועזע שכל מה שקרה לא הגעיל אותו. הוא היה מזועזע מתגובת הגוף שלו. והוא היה, מעל לכל, מזועזע ממה שאמר. הוא מזג לעצמו משקה והתיישב בחושך, מעשן ומחזיק את הז'קט של פול. מדי פעם הוא הרים אותו והריח אותו, מחייה את הנשיקה ההיא, תוהה מה היה קורה אם הוא רק סותם את הפה המפגר שלו.
- - -

הם היו באמצע ההקלטות של האלבום החדש שלהם, והם היו צריכים להיות בסטודיו ביום ההוא. פול כבר היה שם כשג'ון הגיע. הוא זרק אליו את הז'קט שלו בלי לומר מילה, ואז הלך והתיישב עם הגיטרה שלו. פול נאנח כשהוא לקח את הז'קט שלו, ואז הסתובב לאחור לדף שהוא כתב עליו, רושם כמה מילים. ג'ורג' ורינגו רבו על תוצאות הכדורגל, אבל נעצרו כשג'ון נכנס, יושבים ליד כליהם, מוכנים לעבוד.

"מה אתה כותב, פול?" ג'ורג' שאל. "כלום, את האמת. בינתיים שום דבר, בכל מקרה. רק משהו שקרה אתמול בלילה..." ג'ון הרים את מבטו בחדות, אבל לא אמר כלום.
"אז יאללה," רינגו אמר, "בוא נשמע את זה. אנחנו עדיין צריכים שיר. אולי זה טוב."
"כן. אולי," פול אמר, הסתובב והרים את הגיטרה האוקסטית שלו. "נקשיב ונראה."
הוא התחיל לנגן ("לא לגמרי סגור על זה") ומילמל. המילים באו באיטיות, ברכות, חצי-כתובות.

"La la la la-la Where did you go? I thought I knew you What did I know?"

"ואז זה משתנה קצת..."

"You don’t look different But you have changed Something something something It’s not the same."

"הו, יש לך פה משהו, לגמרי." ג'ורג' אמר. "מה 'תה חושב, ג'ון?"

ג'ון נאנח, "כן, אני מניח. אולי להבא. לא לגמרי גמור, לא?"

פול נאנח גם הוא, "כן. בדיוק כמו שאמרתי, משהו שבא אלי אתמול בלילה."

ג'ון פגש את עיניו של פול, מסתכל כדי להבין מה פול חושב. הוא ידע שהשיר נכתב ישר עליו- הם שניהם תמיד מצאו שלתקשר דרך השירים זה יותר קל מדרכים אחרות- אבל הוא לא יכל להגיד אם פול כעס, או מלא חרטה, או משהו אחר. להסתכל עליו לא עזר- פול, מאסטר של פוקר פייס, לא הוציא את הרגשות שלו היום.

"אוקיי," הוא אמר אחרי כמה רגעים, "בואו נעבוד על מה שרצינו לעבוד היו. לשאר אפשר לדאוג פעם אחרת."

עם זה הם פנו כל אחד לעניינו- ההקלטה הסופית של "Run For Your Life", חושבים על שירים להמשך השבוע ועובדים על שלב זה בקריירה שלהם כמו מכונה משומנת היטב.

כשהם סיימו כל מה שהם יכלו באותו היום ג'ון ופול נשארו אחרונים כשהאחרים עזבו. כשהדלת נסגרה אחרי ג'ף הם הסתובבו והביטו אחד בשני.
"אז," ג'ון אמר.
"אז."
"השיר הזה די קשה, אתה לא חושב?"

 "לא."

 "לא? פשוט ככה? רק לא?"

 "כן. לא."
"אלוהים, פול. אתה יכול להיות כזה חרא."

 "אני? אתה קורא לי חרא? נהדר."
"רד מזה פול. לא התכוונתי לכלום. אתה מכיר אותי, זו הייתה רק בדיחה."
"בדיחה מפגרת. אל תגיד לי שלא הרגשת כלום בנשיקה הזאת, ג'ון. אל תגיד לי שהיא הייתה חסרת משמעות. אתה לא רוצה שזה יקרה שוב, סבבה. אבל אל תשקר לי, לעזאזל."
"נו, אז? נו, כן, הרגשתי משהו. ביג פאקינג דיל. אני לא הומו, פול. רק בגלל שהגוף שלי הגיב אלייך, רק בגלל שהייתי שיכור ואולי קצת נסחפתי, לא אומר שאני הומו."
פול הסתכל על ג'ון לכמה רגעים.
"אז זה מה שזה?" הוא שאל, בשקט, "אתה חושב שאנחנו הומואים בגלל שאהבנו את זה?"
ג'ון הסתכל על הרצפה, ולא ענה.

פול התחיל לצחוק. ג'ון הסתכל עליו תחת גבותיו העבות, וידיו קפוצות לאגרופים. "על מה אתה צוחק?"
"עלייך, טיפש. ברור שאנחנו לא הומואים. נראה לך שאני רוצה לעשות את זה עם גברים אחרים? אתה חושב שאני אצא היום כדי למצוא איזה סרסור שיעשה אותי העבד שלו? נראה לך שאני מדמיין את עצמי עם מישהו אחר? ג'ורג', אולי, או רינגס? לא ג'ון. אף אחד אחר. רק..." "רק מה?" "כלום."
"מה, פול?"
"לא. לא משנה. רק, אנחנו בסדר?"
"זה לא מה שהתכוונת להגיד."

"עכשיו אתה גם קורא מחשבות?"
"שלך, כן. תמיד יכולתי לקרוא את שלך."

"אה, באמת. נחמד. על מה אני חושב עכשיו?"
ג'ון נעמד והסתכל על פול לכמה שניות, ואז חייך, באיטיות. הוא זז לכיוונו של פול, ודחף אותו לכיוון קיר הסטודיו. כשפול ניסה להשתמש בידיים שלו לדחוף את ג'ון ממנו, ג'ון תפס אותם, מחזיק אותם מעל ראשו של פול. כשהוא לא יכל לדחוף את פול עוד, הוא הפסיק והסתכל עליו שוב.

"רק מה, פול? רק... אני, פול? רק אתה ואני? אף אחד אחר? אף אחד אחר לא יבין, לא, פול? אף אחד אחר לא ידע מה יש לנו. אף אחד אחר לא יאמין שאתה לא הומו. אני כן, פול. אני יודע. אני מאמין. אז, רק אני, פול?"
פול הנהן, לאט לאט, עיניים מופנות מג'ון.
ג'ון רכן אל גופו של פול, פה על אוזנו.
"רק אני, פול. ורק אתה. אני לא רוצה לעשות את זה עם אף אחד אחר, פול. אבל אני לא מסוגל להפסיק לחשוב עלייך. אני רוצה אותך, פול. אני רוצה את זה. אני רוצה אותנו. אוקיי?"
פול הנהן ולחש בהסכמה.
ג'ון עזב את ידיו של פול, והחזיק את פניו בעדינות.
"אני ואתה, פול, כן?"
"כן."
- - -

שבוע אחרי זה הם עבדו על שיר חדש, אחד שג'ון הביא באותו היום. הוא אמר שהוא כתב אותו שבועות לפני, בזמן נסיעה באוטובוס בליברפול ששיקפה את חיו.
הם כולם חשבו שסינתיה תהיה שמחה, אפילו שהם תהו למה ג'ון כתב כזה שיר עלייה, עכשיו הנישואים שלהם נראו הרבה יותר יציבים.
לא משנה למי זה היה, הרגש בקולו של ג'ון כשהוא שר היה ברור. לא משנה מי הייתה האהבה הזאת, כשג'ון שר שהוא יאהב אותה יותר מכל המקומות האלה ומכל האהבות האלה שהלכו מזמן, לא היה ספק שכך יהיה.

פול לא הפסיק לחייך כל היום.

(פורסם ב30.5.2009)

Boys- פרק 5 (ג'ון/פול, פול/רינגו)

ובאיחור של חודש או אפילו יותר- פרק 5 לסלאש שנעה כתבה.

PG-13

הפעם צוף הייתה הבטא.

אפילוג יפורסם יותר מאוחר...

---

הדלת שנטרקה השאירה את פול המום, 'הוא אוהב אותי!' הוא לא יכל להפסיק לחשוב. הוא לא ידע אם לצחוק או לבכות, אבל בטח שלא רצה לתת לג'ון להשאר בחוץ כל הלילה או לחפש נחמה אצל בריאן.

הוא יצא מהחדר והתחיל ללכת מסביב, עד שהגיע למחסן ושמע משם נגינה שקטה, ענוגה. הוא התקרב לדלת, ושמע את ג'ון שר "If I could get my way, I'd get Myself locked up today, but I can't so I cry instead." כשיבבה קוטעת את המילים.

פול פתח את הדלת, והאור שנכנס הקפיץ את ג'ון, שמיהר למחות את דמעותיו. "אה, זה אתה" הוא אמר באדישות.

"אני חושב שאנחנו צריכים לדבר" פול אמר והתיישב לידו. ג'ון שתק, ופול לקח זאת כהסכמה. הוא התכופף לנשק את ג'ון שהתחמק והסתובב באדישות.

"חשבתי שאמרת שאתה רוצה לדבר".

"לא פה ג'וני, לא בחור החשוך והמסריח הזה"

אמר פול והצביע לעבר חולדה שהתחבאה בפינת החדר.

"בוא לחדר" התחנן פול,

"כדי ששוב תשחק בי? נמאס לי ממך מקרטני, תמיד חושב רק על עצמך ועל איך אתה לא יכול להיות לבד ואיך אתה צריך אותי, ואיך אני לא מבין! ואני באמת לא מבין, אני לא מבין איך עשיתי טעות כזאת."

"ג'ון, אני מצטער, אני כל כך אוהב אותך, בבקשה תסלח לי..."

"קל לבקש סליחה בלי להבין מה הטעות"

"נראה לך שאני לא מבין מה הטעות? רינגו היה סתם... הוא היה נקמה... לא אהבתי אותו אף פעם כמו שאני אוהב אותך! פול אמר בהתחננות. "אם אתה לא אוהב אותי.. אם אתה רוצה שאני אלך... רק תגיד, ואני אעזוב אותך." פול קם והתחיל ללכת לכיוון הדלת, עד ששמע את ג'ון אומר- כמעט בלחש, "חכה".

ג'ון תפס את פול ונישק אותו, נשיקה ארוכה וממכרת.

"אבל ג'ון...אבל...ורינג....ואתה.... אוף איתך! בלבלת אותי לגמרי!"

"אתה רוצה שאני אפסיק? רק תגיד..."

"ולוותר על זה? בחיים לא"

"בוא נעלה לחדר..."

"תחזיק מעמד עד אז?"

"נחכה ונראה."

"פול, זה היה מדהים בשבילך כמו שזה היה לי?" אמר ג'ון ורכן לנשק את פול שוב, שניהם ערומים.

בדיוק באותה השניה נשמעה דפיקה בדלת שהקפיצה את שניהם.

"פול! תפתח לי! אתה חייב לפתוח לי! אתה חייב להקשיב לי! בבקשה פול!" נשמע קולו המוכר של רינגו, ופול כמעט נחנק.

"זה...זה רינגו... לעזאזל... מה.. שיט." פול אמר מבולבל.

"קודם כל נתלבש, אחרי זה תפתח לו ואני אסביר לו בשקט"

"וזה ייגמר כמו בפעם הקודמת? נמאס לי לבכות עליכם"

"פול!!" נשמעה שוב זעקה מכיוון הדלת, ופול התלבש מהר וקם לפתוח אותה.

הם ראו שם את רינגו שנראה שיכור ומסומם, שבור ומבולגן.

"פול, אני לא יכול לאבד אותך..." אמר רינגו, "אני אוהב אותך... כ"כ, יותר משאהבתי אי פעם, ואני לא אתן לך לעשות את הטעות הכי גדולה בחיים שלנו, אני לא אתן לך ללכת..." רינגו אמר בנשימה אחת, התנפל על פול וניסה לנשק אותו, אך אפו התנגש בפול ומנע ממנו.

פול ניצל את ההזדמנות כדי לזוז ולהראות לו את ג'ון שישב על המיטה, וחיכה בשקט.

"מה הוא עושה כאן?!"

"רינגו, אל תבין את זה לא נכון... לא היית צריך לגלות את זה ככה."

"מה הבן זונה הזה עושה כאן?!"

"רינגו,"

"לא, אתה הולך להסביר לי מה הוא עושה כאן" אמר רינגו בכעס, עיניו אדומות מחוסר שינה ומהכעס שסינוור אותו, ודממת מוות השתררה.

"קדימה פול! מה הוא עושה כאן?!"

"תעזוב את פול בשקט." אמר ג'ון שהתרומם ממקומו והלך לכיוון הדלת בביטחון.

"או-הו, תראו מי התעורר!"

"אני ופול חזרנו להיות ביחד, ואם זה מפריע לך, אז חבל"

"זה נכון פול?"

פול שתק, ופשוט הסתכל בעיניו של רינגו שהפכו לשבורות, שחורות, שרק דמעות גדולות הציפו אותן. מבטו של רינגו עבר על כל החדר, רק לא על עיניו המיוסרות של פול, "אני... אני חייב ללכת" אמר רינגו, שחיפש את עצמו בחדר וניסה לברוח.

"ריצ', בבקשה, אל תשנא אותי על זה, אני אוהב אותך" אמר פול המיוסר, ורינגו עצר, הסתובב, הסתכל בעיניו, וירה "אבל לא כמו את ג'ון, לא כמו שאני רוצה, לא כמו שאני צריך", אמר והלך.

---

תודה רבה P:

Polythene Pam- פרק 3

חלק שלישי ואחרון,

ג'ון/פול, PG-13.

Beatleboot כתבה, והדר הייתה הבטא.

תהנו 

---

1969

הזמן עבר, והלכנו והתרחקנו.

גם אני וג'ון, וגם שאר הלהקה- בריאן מת, והוא כבר לא היה כאן כדי להחזיק אותנו ביחד.

הקלטנו כמה שירים, ועל חלקם ג'ורג' אמר שזה שיתוף הפעולה הכי טוב של לנון/מקרטני כבר שנים- בלי לדעת למה הוא גורם- והם נשארו באולפן, לא נגענו בהם עוד. פשוט לא יכולנו לשבת ביחד ולגמור אותם. החלטנו לקחת הפסקה. לאחר כמה חודשים ג'ורג' מרטין יצר איתנו קשר, וביקש שנקליט אלבום חדש. כולנו ידענו שזה יהיה האחרון.

החלטתי לכתוב שיר אחד שכבר הרבה זמן נמצא לי בראש. שיר שלא רציתי לכתוב רק בגלל שלא הסכמתי להשלים עם הסיפור שמאחוריו, הוא גרם לי לבכות בכל פעם שחשבתי על המילים והלחן שלו.

When you told me, you didn't need me anymore, Well you know I nearly broke down and cried. When you told me you didn't need me anymore, Well you know I nearly broke down and died...

לבסוף הגענו לאולפנים. ג'ון, במפתיע, הגיע בלי יוקו. התיישבנו כל אחד ליד הכלי שלו, בלי לדבר. ג'ורג' מרטין נכנס לאולפן, והיה הראשו שדיבר.

"טוב, חברים. הרבה זמן לא עבדנו ביחד, ואני חושב שצריך להתחיל..." הוא אמר. "כתבתם משהו?"

ג'ורג' היה הראשון שהשמיע לנו שיר. קראו לו Here Comes the Sun. זה היה שיר יפה, אבל מעין קריאת טיגר... להגיד עכשיו שהכל הולך להיות בסדר, היה קצת קשה. אבל אולי הוא צודק...

אולי בלי להיות ביחד לכמה זמן רק יועיל לנו.

ג'ורג' סיים, אחריו ג'ון ניגן כמה שירים ורק אחרי כמה שעות החלטתי לנגן גם אני. התחלתי לנגן ולשיר, והיה לי כ"כ קשה... ראיתי שג'ון לאט-לאט מבין שזה נכתב עליו, ובקושי הצלחתי לחנוק את הדמעות.

כסיימתי כולם אמרו שזה שיר נחמד, ושכדאי להכניס אותו לאלבום. זה הספיק להם, והם החליטו לסיים עכשיו ולהמשיך ביום אחר. ג'ורג' הלך ראשון, ואחריו ג'ורג' מרטין. רינגו הלך גם הוא, ואיתו הלכו כמה טכנאים ועובדי אולפן אחרים. הם השאירו אותי ואת ג'ון לבד.

הוא הסתכל עליי בשקט כמה דקות, וכשהבנתי שזה לא מתקדם לשום מקום קמתי בכוונה ללכת.

"רגע," הוא אמר לפתע. "אני מצטער."

הסתובבתי אליו, בהלם מזה שהוא מתנצל על משהו בכזאת מהירות.

"לא התכוונתי לפגוע בך."

"אבל זה מה שעשית." המשכתי ללכת לכיוון הדלת.

"מקרטני, אל תתנהג כמו ילד קטן. אני רוצה לדבר איתך, בוא הנה רגע!"

"מה אתה רוצה?" שאלתי חסר סבלנות, והתיישבתי על אחד הכיסאות שהיו לידי.

ג'ון שתק והסתכל מסביבו, ואז קם מהכיסא והתחיל ללכת בחדר במעגלים. "רציתי לבקש סליחה... זה... זה הכל..." הוא אמר מבולבל.

"כיף לך."

"מקה, פול... אני באמת מצטער... אני לא יודע מה קרה לנו... מה קרה לי..."

"מה שקרה זה יוקו."

"יוקו לא קשורה לזה."

"אה, כן?!" תקפתי אותו. "היא כן, ג'ון. אתה כבר לא אתה, אתה היא!" הסתכלתי עליו. "תראה את עצמך! מתי לאחרונה עשית משהו בלעדיה? מתי לאחרונה החלטת על משהו בלעדיה?"

"אתה אומר דברים לא הגיוניים רק כי אתה פגוע... תפסיק..." ג'ון אמר בהיסוס. "זה פשוט לא הצליח... אנחנו... אנחנו כבר לא ילדים קטנים... לא יכולנו להמשיך...."

הסתכלתי עליו, ודמעות עלו בעיניי.

"אתה מבין," הוא המשיך. "אני... אני אוהב אותך, עדיי-"

קמתי מהכיסא והלכתי אל הדלת. "לפחות תלמד לשקר." אמרתי ויצאתי החוצה בלי להסתכל לאחור.

ג'ון נשאר בחדר ולא ניסה ללכת אחרי פול. הוא ידע שאין לו סיכוי. במקום זה הוא התיישב, והתחיל לכתוב.

המצב נשאר כמו שהוא לכמה ימים- פול לא דיבר איתו ובקושי הסתכל עליו, וכל ביקור באולפן הפך לסיוט.

עד שג'ון הצליח לכתוב את השיר שרצה.

הוא יזם פגישה של ארבעתם עם ג'ורג' מרטין, דבר שהפתיע אתם כי בד"כ ג'ון העדיף לשכב על הספה עם עיתון וסיגריה מאשר לעבוד קשה באולפן, ובמיוחד עכשיו, לאחר הריב הגדול ומצב הרוח הירוד שליווה כל פגישה ופגישה.

הוא סימן להם להתיישב.

"כתבתי שני שירים."

"בשביל זה קראת לנו, לנון?" ג'ורג' אמר בשקט בטון ציני מזלזל.

"לא. קראתי לכם כדי שנרקוד עירומים על הגג." ג'ון אמר. "כן, האריסון. אנחנו להקה, ואם אתה רוצה לגמור עם התקליט הזה כבר, אז כדאי ש-"

"שתנגן כבר." ג'ורג' התפרץ לדבריו, ולהפתעתו- בפעם השנייה באותו יום- ג'ון לא תקף בחזרה, אלא רק הסתכל עליו לרגע, ואז הרים את הגיטרה שלו.

"זה הולך ככה..." הוא התחיל לשיר כמה שורות מהשיר Mean Mr Mustard.

כשהוא סיים, ארבעתם בהו בו.

"נו?" הוא שאל.

"זה..." ג'ורג' מרטין התחיל.

"יפה, לנון." רינגו השלים אותו וצחק במבוכה.

"לא אהבתם, הא?"

"לא לא, זה פשוט... קצת אחר." רינגו המשיך, וג'ורג' הנהן לידו. פול בהה ברצפה ולא אמר מילה.

"אהא." ג'ון אמר בלי להקדיש לעניין יותר מדי תשומת לב. היה לו חשוב להמשיך ולשיר את השיר הבא. "השני מתחיל ככה- "Well you should see Polythene Pam" הוא התחיל, ופול הרים לפתע את ראשו. "She's so good-looking but she looks like a man..." הוא המשיך, ופול הסתכל עליו בעיניים נוצצות.

"איך זה?" הוא שאל כשסיים לשיר.

"נחמד." ג'ורג' אמר בקצרה.

"אהבתי." רינגו אמר לו, וחייך.

פול קם מהכיסא כשהגיטרה בידו, והתיישב ליד ג'ון. "אולי אפשר לחבר ביניהם...." הוא חייך אליו. "לנסות ליצור איזו שרשרת, קונספט..."

Polythene Pam- פרק 2

חלק שני,

ג'ון/פול, PG-13. ביטלבוט כתבה והדר הייתה הבטא.

Polythene Pam (ג'ון/פול) - פרק 1

פאנפיק בהמשכים (שלושה חלקים קצרים) שBeatleboot כתבה. היא מוסרת שזה חפרני ומנוסח ממש גרוע- אבל אין לי מושג על מה היא מדברת P:

בכל מקרה,

ג'ון/פול, PG-13, חלק ראשון.

הדר הייתה הבטא.

תהנו 

---

1965

הטלפון צלצל, ופול מיהר לענות.

"יש לי רעיון." הוא שמע מיד כשהרים את השפורפרת.

"ג'וני?"

"אלא מי?" ג'ון גיחך.

"רוצה לבוא? אני לבד."

"מממ...נשמע טוב... כבר מגיע." הוא אמר וניתק.

לאחר חצי שעה, פול שמע דפיקה בדלת.

"למה לקח לך כל-כך הרבה זמן?" הוא נישק את ג'ון. "התגעגעתי."

"התלבשתי..."

"יכולת לחסוך לעצמך את זה. לא חבל על כל הזמן והאנרגיה שאני הולך להשקיע בלהפשיט אות-"

"שש... אתה חייב לשמוע על הרעיון שלי!" ג'ון קטע את פול והרחיק אותו ממנו.

"חשבתי על משהו גאוני," הוא המשיך והתיישב על הספה. "אני רוצה לספר לכולם שאנחנו ביחד."

"ג'וני, דיברנו על זה. אתה יודע ש-" פול התיישב לידו.

"אני יודע, אני יודע... זה יהרוס אותנו ושטויות כאלה."

"אלו לא שטויות."

"אלו כן, פאם. אבל עזוב את זה עכשיו..." ג'ון צחקק. "אתה זוכר את השבוע שניסינו לדחוף כמה שיותר מסרים גסים בשירים שלנו?"

"אני אני לא אזכור...?" פול צחק. "TITITITITITIT oh girl..."

"בדיוק."

"אז... לאן אתה חותר?"

"אני רוצה שנכניס כמה שיותר רמזים שאנחנו ביחד."

"לא..."

"לא דברים רציניים, לא ברורים מדי."

"ואם רינגו וג'ורג' יגלו?"

"הם לא, פאם. אל תדאג."

"שני דברים," פול הסתכל על ג'ון. " אחד-אל תקרא לי פאם. אם מישהו ישמע שאתה קורא לי ככה, אני אהרוג אותך."

"תהרוג אותי? להיהרג ע"י פאם בכבודו ובעצמו? לכבוד הוא לי!" ג'ון גיחך.

"שתוק." פול נישק אותו. "והדבר השני שרציתי לשאול אותך... כבר כתבת משהו?"

"אהא." ג'ון הנהן, והתחיל לשיר. 

"Is it right when you and I should fight Every night? Just the sight of you makes night turn bright. Very bright..."

"היי! אנחנו לא רבים כל לילה!"

"כן, כל יומיים. הבדל גדול." ג'ון נישק את פול שישב עליו.

1967

"מממ... אני אוהב את השפם הזה." פול אמר בזמן שנישק ברכות את שפתיו של ג'ון.

"לא ממש הספקתי להתגלח..."

"אל תתגלח. זה יפה."

"אתה באמת חושב, פאם?""אהא."

"כתבתי עוד משהו." ג'ון אמר לפתע. "לא שיר שלם, רק משפט... אני רוצה להכניס אותו לאחד השירים."

פול הנהן.

"אמ...I'd love to turn you on..."

"אם ככה..." פול חייך והפיל את ג'ון על המיטה.

פאנארט ג'ון/פול

פאנארט ג'ון/פול, PG.

ol-liver ציירה, ופירסמה בbeatlesslash.

תהנו, ותגיבו P:

רעיונות טובים (ג'ון/פול)

ג'ון/פול קצר שBeatleboot שלחה, R.

הדר הייתה הבטא.

היא שלחה לי אותו, וביקשה שאני אגיד שזה הR הראשון שלה ("ולא יאמן שאת הR הראשון שלי לא כתבתי על ג'ורג'ון."),  ושתרחמו עלייה... XD

Here Today, פאנארט ג'ון/פול

והפעם בסגנון קצת אחר... jackedapple צייר, ופירסם בBeatles slash art.

PG, ג'ון/פול.

אחד העצובים :(

---

Promises (ג'ון/פול)

ג'ון/פול, PG-13.

מיטל כתבה, צוף ועמית היו הבטא.

עמית, ברוך הבא לכפרנו הקטן P:

אני מקווה שתהנה כאן...

---

בשעות הערב המוקדמות

"פול, חכה שנייה…" אמר ג'ון בזמן שהוא רדף אחרי פול שיצא מאולפן. "ג'ון, עזוב אותי במנוחה..."

"תעצור שנייה!" קרא ג'ון לפול, שעצר והסתובב לכיוונו. "מה?" פול השיב לו ונעמד.

"מה שראית היה רק… חכה רגע! זה מה שזה היה, לא יותר." אמר ג'ון.

"וזה ממש עוזר לי…" השיב פול בלעג. "וזה לא?" ג'ון שאל. "לא!" אמר פול בכעס. "פולי ,אנחנו רק חודשיים ביחד..."  "...זה ממש מזל! אלוהים יודע לאיזה מימדים זה היה מגיע אם זה היה שנה! פשוט צריך לשכוח מזה..." קטע אותו פול.

"למה אתה מגזים?" ג'ון שאל אותו.

"שנינו יודעים שזאת הייתה טעות אחת גדולה עוד כשזה התחיל!" השיב פול. "דרך אגב, אני מגזים?! קראתי את מה שכתבת היום על הנייר המקומט שזרקת על רצפה באולפנים, אולי מה שכתוב שם באמת נכון!" פול התעצבן.

"זאת הייתה טעות, זה היה סתם. לא באמת התכוונתי למה ש-" ג'ון התחיל להגיד.

"הדברים שיוצאים בטעות הם הדברים הכי אמתיים שלנו..." פול קטע אותו. "אולי גם..." הוא אמר אבל נעצר באמצע דבריו.

"אולי גם... מה, פול?.."

פול שתק, ואז הפנה את גבו לכיוונו של ג'ון והלך. "אולי גם מה?!" צעק לעברו ג'ון. קבצן שישב בספסל ליד ושמע את כל מה שקרה, קרא לעבר ג'ון "על מה אתה מסתכל?". 

חודשיים לפני

פול וג'ון התנשקו, ופתאום פול שבר את הנשיקה. "מה לעזאזל אנחנו עושים?!"

"לא יודע.." ענה לו ג'ון.

ג'ון קם והסתכל על החלון.

"רוצה לדבר על זה?" פול שאל.

"לא." ג'ון השיב לו בטון קריר והמשיך להביט בחלון.

"אוקי, הבנתי..." אמר פול והלך לכיוון הדלת.

ולפני שפול הספיק לצאת מהבית, הוא שמע את ג'ון. "אני אוהב אותך, פול..."

"מה?" פול אמר, מופתע.

"מה ששמעת.....אני אוהב אותך."

"א..אני גם אוהב אותך...!" פול אמר והתקרב לכיוונו של ג'ון.

"תפסיק , אתה לא מתכוון לזה..." ג'ון אמר. פול התקרב יותר ונישק אותו. הם התנתקו אך נשארו קרובים.

"עכשיו אתה מאמין לי?"

"לא.." ג'ון אמר והמשיך לנשק אותו.

אחרי שבוע

ג'ון ופול שכבו ביחד במיטה. "זה היה מדהים..." פול אמר, ושם את ראשו על כתפו של ג'ון ולפתע הופיעה על פרצופו הבעה עצובה.

"פול ,למה אתה עצוב?" ג'ון שאל אותו. "כלום..."  פול ענה.

"תקשיב, זאת הפעם הראשונה שלנו.. בטח נבהל-"

"זה לא זה," פול קטע אותו. "אני פוחד ממה שיהיה לנו בגלל שאנחנו לא זוג רגיל... שהיו רק רגעי קסם כאלו ולא מעבר לזה... אותך זה לא מדאיג?"

"לא." ג'ון ענה. דממה השתררה בחדר למשך כמה שניות.

"כי אני יודע שזה אתה, ואיתך יהיה לי יותר מסטוצים רגעיים שנשכחים תוך מספר ימים." ג'ון אמר.

"אתה בטוח?" פול שאל אותו. "אתה רק צריך להאמין לי. ג'ון ענה לו בחיוך.

כעבור שבוע 

ג'ון ופול הלכו ביחד בפארק, ובאותו הזמן גבר ואישה שהיו זוג עברו על פניהם מחובקים. פול סובב את ראשו לכיוונם.

"מה קרה?" ג'ון שאל אותו. "כלום.." פול השיב לו והממשיך ללכת. "נו, מה?" ג'ון שאל אותו. "חבל שאנחנו לא יכולים לאהוב במקומות ציבוריים כמו כל הזוגות הרגילים...." פול השיב.. "אתה צוחק עליי..." ג'ון אמר בציניות. "לא, אני רציני..." פול אמר לו.

אחרי שבועיים, לאחר חודש ביחד 

ג'ון ישן, ובאותו הזמן פול הביט בו. הוא התקרב אליו ולחש "ג'ון?..". "ג'ורג'.." לחש לו ג'ון ואחרי מספר שניות התעורר פתח את עיניו.

פול קפא ממה שג'ון אמר. "פולי... בוקר טוב. קרה משהו?" ג'ון שאל אותו.  "אה, לא... לא. הכול בסדר, הכול בסדר..." פול השיב לו. ג'ון נישק אותו על שפתיו, אך פול עדיין היה המום. "אתה בטוח שהכל בסדר?" ג'ון שאל אותו. "כן, כן, הכול בסדר." פול השיב.

כעבור שבועיים 

פול התקשר לג'ון. "הלו?" מעבר לקו נישמע קולו של ג'ון.

"ג'ון?"

"פולי, זה אתה...אני מתגעגע."

"אין לך מה להתגעגע, מחר זה היום שלנו..."

"אבל פולי, מחר אני לא יכול, יש לי סידורים." ג'ון אמר בטון מתנצל.

"סידורים ?" פול שאל "כן...." ג'ון ענה לו.

"יופי ג'ון עד, שאנחנו יכולים להיפגש יש לך סידורים..."

"תירגע פול, אנחנו יכולים להיפגש ביום אחר..."

"תהנה מהזיונים של- זאת אומרת, מהסידורים שלך." פול אמר וניתק בכעס. 

כעבור שבוע 

פול קרא מכתבי מעריצים בזמן שג'ון נישק אותו בצוואר מאחוריו.

"ג'ון, מה אתה עושה?" פול שאל אותו.

"מה אתה חושב שאני עושה?" ג'ון אמר בקריצה והמשיך לנשק אותו.

"ג'ון, אני דיי עסוק..." פול אמר לו.

ג'ון לקח את אחד המכתבים. "מכתבי מעריצים משעמים ..." הוא אמר בזלזול והמשיך לנשק אותו.

"ג'ון, די!" צעק עליו פול. "אתה עדיין כועס עליי על-זה שדחינו את היום הזה?" ג'ון אמר והתיישב לידו.

"אפשר להגיד..." פול ענה לו.

"אז זה הריב הראשון שלנו... אתה יודע מה אני הכי אוהב בריב הראשון..." ג'ון אמר לו והתקרב אל פול.

"מה?"

"את הסקס שאחרי."

"אי אפשר לסרב לך, אה?" פול אמר לו וחייך. הם התחבקו וג'ון החל לנשק את פול, עד שלפתע פול נראה מוטרד. 

כעבור שבועיים 

ג'ון פתח את יומנו  והתחיל לכתוב: "מוזר, אנחנו רק חודשיים ביחד ואני כבר מרגיש את גופו נירתע ממני... אני מרגיש את זה גם שהוא מחבק אותי, כאילו הוא לא רוצה בכך. גם בסקס זה ככה, אולי הקסם כבר עבר? אני מתחיל לחשוב שזה לא כבר לא מה שזה היה פעם...". ג'ון תלש את הנייר מתוך המחברת, קימט וזרק אותו לרצפה לפח, אך החטיא ולא שם לב שפגע ברצפה.

ג'ון קם לעבר ארון המשקאות שהיה בחדר והוציא בקבוק יין, והתחיל לשתות בלי הפסקה.

לאחר שסיים, הוא סגר את הבקבוק, שם אותו חזרה בארון ויצא החוצה, בלי לסגור את הדלת. 

מאוחר יותר באותו יום

ג'ון ניכנס לאולפן ההקלטות והתיישב על כיסא שהיה שם. כעבור כמה זמן ג'ורג' נכנס גם הוא לאולפן וראה את ג'ון. "ג'ון, מה אתה עושה פה?" ג'ורג' שאל אותו. "מה אני עושה פה? אם כבר, מה (להדגיש את המילה הזאת בבלוג)אתה עושה פה?" ג'ון השיב לו בטון קריר. "סתם עברתי פה במקרה... ואתה?" ג'ורג' שאל. "אותו הדבר." ג'ון ענה לו, שוב בטון קריר. 

בביתו של ג'ון 

פול רצה להיכנס לביתו של פול, לבדוק אם הוא שם, ושם לב שהדלת הייתה פתוחה, אז הוא נכנס. "ג'ון? ג'ון?"  קרא פול בכל הבית, ולפתע כשנכנס לחדרו של ג'ון שם לב לנייר מקומט שהיה זרוק על רצפת החדר.

פול הרים את הנייר, והתכוון לזרוק אותו לפח, אך לפני שעמד לזרוק אותו הוא חשב שצריך לבדוק אם זה משהו חשוב, והחל לקרוא את תוכן הנייר.

בינתיים באולפן 

"ג'ון?..." שאל ג'ורג'. "כן?" ג'ון השיב, מצחקק. "אני רוצה להגיד משהו..."  ג'ורג' אמר לו.

"כל דבר, רק מי שגמר את היין את זה אני לא יודע..." ג'ון השיב לו, באותו המצב.

"ג'ון... אני אוהב אותך."

לפתע ג'ון הפסיק לצחוק.

ג'ון קם מהכיסא, ושפשף את עיניו. "מה אמרת?" הוא אמר, מבולבל.

"מה ששמעת ג'ון, אני אוהב אותך..."

"אתה עובד עליי."

"אני לא, אני באמת אוהב אותך..."

דממה השתררה בחדר לכמה רגעים. ג'ורג' התקרב אל ג'ון והחזיק את ידו. "אני באמת אוהב אותך..." ג'ורג' אמר והחל לנשק אותו בפה. ג'ון שבר את הנשיקה. "ג'ורג', אני לא אוהב או-"

"אני מצטער שאני מפריע לכם." נשמע קול מוכר אומר. ג'ון וג'ורג הסתכלו לכיוון הכניסה וראו את פול עומד שם, מסתכל עליהם.

"פול..." ג'ון אמר לו. פול הסתובב אחורה והתחיל לצאת מהאולפן. ג'ון מיד רץ אחריו. 

יום למחרת

פול פתח את הדלת. "אתה..." הוא אמר כשראה שג'ון עומד בפתח.

"כן, מסתבר."

"כנס." פול המשיך בכעס, והלך לעבר הסלון.

"אתה עדיין כועס?" ג'ון נכנס ועמד ליד הדלת הסגורה.

"אתה יודע, יכולת לדבר איתי במקום לכתוב את המכתב הזה."

"זה מה הרגיז אותך? הפתק המחורבן הזה?"

"כן, וזה שדחפת לשון לג'ורג'. אמרתי לך את זה אתמול, לא?! אמרתי לך אתמול שזה נגמר!"

"אוקיי. מה שתגיד. נגמר." ג'ון אמר בזמן שפול פתח את הדלת, מסמן לג'ון לצאת. "רק לפני שאני הולך... אפשר נשיקה?" ג'ון שאל בחיוך.

"מה..?"

"רק נשיקת פרידה, תרגע."

"ב...בסדר..." פול אמר לבסוף, אחרי מחשבה ארוכה.

פול נישק את ג'ון על שפתיו נשיקה קצרה. "עכשיו אתה יכול ללכת."

"אתה עושה ממני צחוק?!" ג'ון אמר, והדביק את פול לקיר, מנשק אותו ארוכות. "ללכת?"

"לא."

"אז אתה סולח לי?"

"לא."

"טוב. אז ביי." ג'ון עזב את פול בבת אחת והסתובב אל הדלת.

"לאן נראה לך שאתה הולך...?" פול תפס את ידו, וסובב אותו אליו.

"אתה לא סולח לי. ביי." ג'ון ציחקק.

"תשתוק ותנשק אותי."

"בשמחה..." ג'ון נישק את פול עוד פעם, אבל אז נעצר. "אז אנחנו שוב ביחד?"

"אני צריך לחשוב על זה..."

"אוקיי..." ג'ון המשיך לנשק את פול.

"אני רציני!"

"גם אני." ג'ון אמר, בלי להתסכל על פול ועבר לצווארו.

פול דחף את ג'ון לאחור. "מה עכשיו?" ג'ון שאל.

"אני פשוט לא רוצה להיפגע שוב." פול אמר. "ואני יודע שגם אתה נפגעת ממני, אז אני מצטער ומבטיח שזה לא יקרה שוב..."

"אוקיי."

"אבל..." פול התחיל. "אבל עכשיו אתה צריך להבטיח לי."

"להבטיח מה?"

"אתה יודע..."אה,

"אני מבטיח לא לנשק את ג'ורג'." ג'ון אמר. "רק לפעמים. וגם את רינגו, מדי פעם." הוא הוסיף משועשע, ודחף את פול אל המיטה.

---

אהבתי D:

אני שמחה לראות שיש הרבה תגובות בקטעים הקודמים! המשיכו כך!D: