שלווה (ג'ון/פול)

ג'ון/פול

PG

נכתב ע"י כריסי.

שלום ואהבה לכולם 💖

התנתקות מוחלטת (ג'ון/פול)

פיק מתורגם מٍArchive of our own. 

נכתב ע"י thedeadparrot ותורגם ע"י Beatleboot.

ג'ון/פול, PG.

תהנו (עד כמה שאפשר מהדבר הקורע לב הזה)

סאטקליף ואני (סטו/ג'ון)

פיק שמיטל שלחה לי...

וגם הפעם צוף היא הבטא. מפתיע O:

סטו/ג'ון (כןכן, הפעם יש חידוש), PG

My Old Friend (ג'ון/פול, פול/אחר)- חלק שני

החלק השני והאחרון של הפיק שהדר כתבה. ג'ון/פול, פול/קארל פרקינס (כן,כן P:),

PG.

תהנו :)

---

1981

צלצולו החורק של הטלפון קטע את קארל באמצע הנגינה. הוא הניח את הגיטרה שלו על הספה וקם כדי לענות.

"הלו?"

"קארל! זה אני, פול." את הקול הזה הוא לא שמע זמן מה.

"היי, פול. מה שלומך, שלום לינדה?"

"אצלנו הכל בסדר. תגיד, בא לך לקפוץ אלינו לכמה ימים? אני עובד על אלבום חדש ויש לי שיר אחד שאני רוצה שנעבוד עליו ביחד."

"בשמחה. איפה אתה עכשיו?"

"במונסרט.*"

"בסדר גמור. אני אגיע מחר ונוכל לעבוד."

"נהדר. נתראה מחר, קארל."

קארל התארח אצל פול שמונה ימים. בימים האלה הם עבדו על השיר של פול ועל האלבום החדש שיצא בעוד שנה. רינגו וג'ורג' הצטרפו אליהם כמה פעמים, הם דיברו הרבה, טיילו במונסרט. זו הייתה פגישה טובה ושלווה בין חברים וותיקים.

לילה לפני שקארל עזב הוא חשב על מילים לשיר חדש. באופן לא אופייני בכלל, הוא לא כתב את המילים על דף. מוזר, הוא חשב לעצמו. הוא תמיד כתב את המילים לשיר חדש שצץ לו בראש. גם מנגינה כבר הייתה לו והוא ידע בדיוק למי הוא יקדיש את השיר. אבל הוא הרגיש מוזר... כאילו השיר הזה הוא לא רק ממנו.

בבוקר השיר כבר היה מוכן. הוא קרא ללינדה ולפול ושלושתם ישבו בסלון, כשהגיטרה בידיו של קארל ולינדה ופול יושבים מולו. "השיר הזה הוא לשניכם, על האירוח הכל-כך טוב שלכם והחברות הוותיקה." הוא אמר ולינדה ופול חייכו וחיכו בסבלנות שיתחיל לשיר.

הוא שר בית או שניים ואז הגיע לבית הבא-

"If we never meet again this side of life,

 In a little while, over yonder, where there's peace and quiet,

My old friend, won't you think about me every now and then?"

החלק האחרון של הבית הזה היה מוכר מאוד לפול. מוכר מדי. הוא ניסה להיזכר מי אמר לו את זה פעם, או לפחות משהו שדומה למשפט הזה.

ואז הדמעות הופיעו בעיניו. הוא ידע טוב מאוד מי אמר את זה ומתי. הוא התנצל בפני לינדה וקארל ויצא מהבית אל החצר.

"מה קרה לו?" קארל לא הבין. לינדה חייכה וחיבקה אותו. "אתה חבר אמיתי, קארל. תודה רבה על השיר, על שהסכמת לבוא ועל... שסופסוף מישהו הצליח לגרום לפול... להשלים עם הכאב על המוות של ג'ון."

אחרי כמה דקות של שתיקה קארל יצא אל פול. לא היה לפול כוח להמשיך להסתיר את הדמעות. הוא הסתיר אותן יותר מדי ומכל כך הרבה סיבות, שהוא חשב שהן כבר נגמרו.

קארל עמד לצידו. שניהם בהו בחצר הגדולה והירוקה של משפחת מקרטני.

"חודש וקצת לפני שג'ון מת... הוא אמר לי את המשפט הזה בדיוק כמו ששרת..." הוא חייך חיוך עצוב ומחא את הדמעות מעיניו האדומות. קארל לא אמר מילה. "הוא אמר לי, 'תחשוב עליי מדי פעם, ידידי הוותיק?'... כל כך הרבה זמן לא שמעתי אותו אומר את זה ועכשיו אמרת לי את זה בעצמך..." הוא נעצר. שניהם עמדו שם ולא דיברו.

"אתה עוזב היום?" שאל פול.

"כן, בעוד כמה שעות... שעתיים או שלוש, אני חושב."

"הו. אז בוא... בוא נעשה משהו לפני שתלך."

"כמו מה?"

קארל הסתכל לתוך עיניו הנוצצות מבכי של פול. פול הסתכל לרגע על לינדה שהייתה במטבח, כאילו מוודה שהיא לא מסתכלת ואז הסתכל בחזרה על קארל.

"כמו זה." הוא התקרב אל קארל בשקט ובזהירות ואז נישק אותו. קארל, להפתעתו של פול, לא התנגד בכלל.

הם התרחקו אחד מהשני. קארל היה קצת מבולבל, אבל ההרגשה הזו התחלפה בחמימות ושמחה כלשהי.

השמחה הזו רק גדלה כשפול משך אותו אליו בפעם השנייה ונישק אותו שוב.

קארל לא ידע על מה פול חושב. כשהוא נישק אותו והסתכל עליו, הוא לא ראה בכלל את קארל.

הוא ראה מולו את מי שכתב לו את השיר הזה. הוא ראה מולו את ג'ון.

---

 *מונסרט- עיירה בספרד, קרובה לברצלונה.

סרטון ומילות השיר- כאן אגב, פול שר את קולות הרקע P:

הדר, ריגשת! תודה רבה רבה.

(פורסם ב20.8.2009)

My Old Friend (ג'ון/פול, פול/אחר)- חלק ראשון

הדר כתבה לנו פיק מרגש שמבוסס על סיפור אמיתי- בחלקו, כמובן.

האחר היום הוא קארל פרקינס ופגישה בינו לבין לינדה ופול באמת התקיימה. באותה הפגישה הוא גם כתב את השיר היפה My Old Friend ופול באמת הגיב כמו שהדר כתבה... צוף הייתה הבטא.

בכל מקרה,

PG, ג'ון/פול, פול/אחר, חלק ראשון מתוך שניים.

תהנו D:

---

הראשון בנובמבר, 1980

פול, לינדה והילדים ירדו מהמטוס. זו הייתה טיסה של כמה שעות מאנגליה לניו יורק.

הם מאוד התרגשו מהעובדה שהם יפגשו את ג'ון. רוב הזמן הם דיברו בטלפון במשך שעות וסופסוף הם עלו על ההזדמנות הראשונה להיפגש אחרי כ"כ הרבה זמן.

פול התרגש יותר מכולם. ג'ון לא היה רק חבר טוב בשבילו, הוא היה הרבה מעבר לכך. כמובן שאף אחד לא ידע את מה שעבר ביניהם באמת, למרות כל הריבים ושירי הנאצה. הוא נשם נשימה עמוקה וחשב לעצמו 'ג'ון, הנה אני בא.'

הם הגיעו לדקוטה והילדים הסתכלו על הבניין הגדול והיפה בפליאה.

בכניסה השומר רק הסתכל עליהם ונתן להם להיכנס. הוא כנראה הבין למה הם כאן, הרי מה עוד פול מקרטני יכול לעשות בבניין הדקוטה, חוץ מלבקר חבר ותיק?

הם עלו לדירה של ג'ון ויוקו בשקט מוחלט. נשמעו רק צעדים ונשימות. לינדה דפקה על הדלת.

"רק רגע!" קול קלוש נשמע מתוך הבית. מפתח סובב במהירות ופנים מוכרות כ"כ הציצו מבעד למשקפיי שמש מפלסטיק על האורחים.

"פול, לינדה, בואו, 'כנסו פנימה!" ג'ון אמר עם חיוך שמח ושמץ של ערמומיות, מה שגרם לפול להיזכר בימים עברו. "אני רואה שהבאתם את היצורים הקטנים שלכם איתכם, הא?" הוא הזמין אותם לשבת על הספה ויוקו הביאה להם תה.

פול וג'ון פשוט ישבו ודיברו. על המשפחה, על המוסיקה, על החיים. השיחות האלו היו כ"כ שלוות וטובות, בלי שום שמץ של שנאה או כל דבר שהיה יכול להזכיר את הרגעים הקשים- שעליהם לא דיברו בכלל. הם דיברו כ"כ הרבה שהיו רגעים בהם הם שכחו שנשותיהם וילדיהם נמצאים שם, דבר שלא קרה להם כבר הרבה מאוד זמן.

לאחר כמה דקות הם החליטו ללכת לחדר השינה. שם הייתה הרבה יותר פרטיות והם יכולים היו לעשות דברים אחרים ולדבר על דברים אחרים חוץ מהחיים, המוסיקה והמשפחה.

פול התיישב על המיטה. "אז מה, לנון..." "אז מה, מקרטני?" "אתה חושב על מה שאני חושב?"

חיוך מלא בערמומיות כיסה את פניו של ג'ון. עיניו היו מלאות באהבה ותשוקה שכבתה לפני הרבה זמן- או לפחות ככה פול חשב. למעשה, כשהוא חושב על זה עכשיו, התשוקה הזו מעולם לא כבתה. היא הנמיכה פרופיל, איבדה קצת כוח, אבל מעולם לא נעלמה לגמרי. פול החזיר לו את אותו המבט.

ג'ון סגר את הדלת והתיישב ליד פול. ג'ון הסתכל עליו במבט שפול לא ראה כל כך הרבה זמן, מבט שהתגעגע לראות. הם התקרבו אחד לשני והתנשקו, נשיקה שנראה היה שהיא מעין המשך לנשיקה האחרונה, בטיול ההוא, בשנה ההיא בסוף שנות השישים.

פול וג'ון יצאו אחרי יותר מחצי שעה. פול ולינדה הסתכלו אחד על השנייה והחליטו פה אחד שזה הזמן ללכת. אבל רגע לפני שהם יצאו מהחדר, ג'ון קרא לפול. "חכו רגע." הם הסתובבו אליו. "המ... פול, רוצה ללכת לגנים שיש פה למטה, לטיול קצר?" ג'ון אמר בטון רך, עדין כמעט, שלא נשמע כבר לפחות 15 שנה. "בשמחה." פול אמר בחיוך, ולינדה והילדים נשארו עם יוקו ושון בדירה.

הגנים של בניין הדקוטה היו יפהפיים בעיני פול. ג'ון חשב בדיוק כמוהו. "זו אחת הסיבות שנשארתי כאן," הוא הודה. פול זכר מתי היה הטיול הרגלי האחרון שלהם ביחד וזה היה לפני הרבה שנים, עוד בתקופת הביטלס המוקדמת יותר. הוא זכר כל פרט בטיול הזה, מהנשיקה הקטנה והמלהיבה ועד לסיום הטיול בביתו של פול, בחדר המיטות. זה היה הטיול הטוב ביותר בחייו.

ג'ון הוביל אותו לספסל הקרוב והתיישב. פול התיישב לידו והסתכל לתוך עיניו. הם התנשקו בלהט, כאילו אין אף אחד מלבדם בעולם. לא היה להם אכפת שלינדה והילדים של פול יחכו, הם סופסוף אחד עם השני ולעזאזל, זה כל כך טוב. כל כך טוב לגעת אחד בשני כמו שלא עשו כל כך הרבה זמן. פול חשב לעצמו שטעה, זה היה הטיול הטוב ביותר בחייו.

כשהטיול שלהם הגיע לקיצו לינדה והילדים היו כבר מחוץ לדקוטה.

ג'ון הסיר את משקפי השמש מפלסטיק שהסתירו לו את העיניים ופול סופסוף יכול היה לראות את עיניו הנוצצות. "תחשוב עליי מדי פעם, ידידי הוותיק?" שאל ג'ון. פול חייך. "אני חושב עליך כל הזמן." שניהם צחקקו והתחבקו. "לך עכשיו, לינדה והיצורים שלך מחכים." פול הפנה את גבו והלך עם חיוך רחב על פניו.

(פורסם ב17.8.2009)

מכתבים (ג'ון/סטיוארט)

יערה הפתיעה אותנו, ובגדול.

התגעגענו, תבואי יותר! D:

בכל מקרה,

ג'ון/סטיוארט, PG,

מיטל כתבה, צוף הייתה הבטא.

---

הפאב היה כמעט ריק מאנשים, וג'ון היה חצי מעולף והניח את ראשו על כתפו של סטיוארט.

הוא נפל על ברכיו. "סטו..." הוא אמר בשקט.

"מה?"

"תישאר קרוב."

"אני תמיד כאן, תמיד לידך..."

"אתה תישאר פה, ואני אחזור לליברפול. כ"כ רחוק..." הוא אמר בקושי.

"אני אכתוב לך." "ואני יותר." ג'ון אמר וצחק בפרעות.

"סטו..."

"מה?"

"אני אוהב אותך." ג'ון אמר וכמעט נרדם. סטיוארט נגע בראשו של ג'ון, וגם עיניו החלו להיעצם. 

סטיוארט התעורר כעבור שעתיים. "ג'ון, ג'ון..." הוא אמר, וטלטל את כתפו של ג'ון.

"מ..מה?!" ג'ון התעורר בפתאומיות.

"נרדמנו.. אני לא מאמין." סטיוארט אמר וקם.

"סטו, בקשר למה שאמרתי מקודם, א-"

"ג'ון, אני חייב ללכת... כמעט בוקר." הוא הסתובב, ויצא.

"אני באמת אוהב אותך." ג'ון אמר לעצמו. 

לאחר שבוע

סטיוארט ביט במכתבים המונחים בערמה על השולחן. הוא הסתכל בהם, וחיפש אחד בשבילו.

הוא מצא מעטפה שעלייה היה כתוב "לסטיוארט, מחברך ג'ון." הוא פתח אותה, והמכתב היה של שני עמודים. הוא התחיל לקרוא.

"לסטו היקר,

אתה ממש חסר פה לכולם, במיוחד לי.

אני לא מפסיק לחשוב על הלילה שאמרתי לך שאני אוהב אותך, ותאמין או לא- אני באמת אוהב אותך...

  אולי היית צוחק לי בפנים אם הייתי עומד לידך, ואולי בגלל זה לא תענה לי.

גם ככה קשה לי לכתוב. אני מרגיש כאילו העט שאני כותב בו עומד להחליק לי מהיד, מרוב שהיא מזיעה.

     אתה בטח לא תרצה לדבר איתי אחרי שתקרא את זה.

זה מה שאני הייתי עושה אם הייתי במקומך.. אני צריך להתבייש בזה שאני אוהב אותך.

אני לא יודע מה לעשות.. אני חושב עליך כל הזמן.

אולי עדיף שתשכח מהמכתב הזה. קצת טיפשי מצידי לנסות להגיע אליך דרך המכתבים, כי אתה כבר מאוהב. ולא בי.

  הייתי צריך להתחיל בסיפורים על הלהקה וזה, על כולם. אבל זה היה בלב שלי יותר מדי זמן.

אני לא אשכח איך נשענתי עלייך בלילה האחרון שלי בהמבורג. אני עוד זוכר את הריח שלך...

אתה זוכר את הפעם הראשונה שהרגשתי אותך? אתה בטח תכתוב שהיינו צעירים שרוצים "לטעום מהכל", אבל בשבילי זו הייתה אהבה.

אני מקווה שתרצה לכתוב לי גם. אמנם זה צפוי שתשבור לי את הלב והכל, אבל... אני אשמח לכל דבר ממך.

ג'ון." 

ג'ון פתח את הדלת, וראה כמה מכתבים. הוא לקח אותם, והניח אותם על שולחנו.

הוא הסתכל עליהן, ואחת תפסה את עיניו- "לג'וני."

הוא פתח אותה.

"ג'וני. אני מקווה שלא תיפגע ממה שאני הולך לכתוב, אבל אני לא מרגיש אלייך את אותו הדבר. אני אוהב אותך כמו חבר, אבל לא כמו שתיארת במכתב אליי. אני מקווה שתמצא אבה שתשכיח אותך ממני, סטיוארט."

הוא הניח את המכתב על השולחן. המכתב היה קצר, אך משמעותי, וג'ון החל לבכות.

פתאום נשמעו דפיקות בדלת. "מי זה?"

"פול."

ג'ון ניגב את הדמעות, והלך לפתוח את הדלת. "היי פול..."

"הכל בסדר?"

"כן,כן." פול נכנס. "חכה פה רגע, אני כבר חוזר..." ג'ון אמר, והלך למקלחת. 

פול הסתובב בסלון וראה את המכתב. הוא לקח אותו, והחל לקרוא.

"מה אתה עושה?" ג'ון הרים את קולו, ולקח במהירות את המכתב מידיו של פול.

   "לא התכוונתי, ג'ון... ולא ידעתי שאתה..."

"שאני מה?!" ג'ון צעק. "תעשה טובה ולך מפה!"

ג'ון אמר, ופול יצא החוצה בלי להתווכח. 

לאחר שעה

פול דפק בדלת בשנית, וג'ון פתח אותה. "אתה בטוח שאתה לא רוצה לדבר על זה?" פול שאל.

לפתע, ג'ון חיבק את פול. "אני אוהב אותו, ולא יודע מה לעשות..." הוא התיישב על הספה. "אחרי שיצאת כתבתי לו עוד מכתב... להקריא לך?"

"אוקיי." פול אמר באדישות, והתיישב ליד ג'ון.

"סטיוארט," הוא החל לקרוא בקול רם. "תדע לך שאני עדיין אוהב אותך, ושום נחמה לא תוכל לי פה. אתה הדבר האמיתי, ואני לא צריך אף אחד אחר.

אני אשאר לבד בינתיים, איך זה?"

"זה... בסדר. אני פשוט צריך ללכת... אז.. ביי, ג'ון." פול אמר, ויצא במהירות.

"שיט, אני לא מאמין...." ג'ון אמר, וסגר מאחוריו את הדלת.

"מה קרה?"

"אמא של סטו באה אלי, היא אמרה שהוא מת." הוא אמר, ונראה בהלם.

"מה?!"

"אסטריד שלחה לה מכתב." הוא התיישב, והחל לבכות.

"הכל בסדר, אני פה..."

"אין לי אף אחד עכשיו...."

"אני פה." פול אמר ונישען על כתפו. "ואני אוהב אותך, באמת." 

(פורסם ב30.5.2009)

השיכור (ג'ורג'/ג'ון)

עוד פיק של מיטל. נחשו מי הבטא P: (צוף, אלא מה.)

PG, ג'ורג'/ג'ון.

---

החושך לא הפריע לג'ורג' להמשיך לבהות ביופי בו בהה. הוא לא הצליח להוריד את מבטו מהעיניים האלה, ממש טבע בהן.

לא היה ברור אם מה שסחרר אותו היו העיניים, או האלכוהול הרב ששתה לפני כן..

'רק שהוא לא יוריד את ראשו...' ג'ורג' חשב, והמשיך לבהות בו.

"אתה בסדר?" ג'ון שאל מתוך דאגה.

"כן, כן. אני בסדר."

"אתה נראה קצת חולמני..."

"לא... אני פשוט..."

"אל תדאג, גם אני הייתי ככה אם הייתי שותה כזאת כמות." ג'ון גיחך

"לא שתיתי כ"כ הרבה..."

"נכון, אתה צודק." הוא המשיך לצחוק. "כנראה אתה מהאנשים שיכולים להשתכר

כוס יין אח-"

"אני נראה לך כזה?" ג'ורג' קטע אותו.

"כן..."

ג'ורג' היה שקוע מדי בעיניים של ג'ון בשביל להתווכח. הוא הסתכל עליהן שוב כאילו כל גופו כבה ונעלם, ורק ליבו  

המשיך לפעום במהירות.

"וואו, אתה נראה מסטול לגמרי."

"מה..?" ג'ורג' שאל מבולבל מכיוון שלא היה מרוכז בדבריו של ג'ון.

"כדאי שאני אלווה אותך הביתה..." ג'ון הקים את ג'ורג' מהכיסא, והניח את ידו של ג'ורג' על כתפו שלו, וככה הם  

צעדו יחד לעבר ביתו של ג'ורג'.

גופו של ג'ורג' רעד.

כשהוא הרגיש את ידו על כתפו של ג'ון, ועצם המחשבה שהם כ"כ קרובים שיגעה אותו. 'אף פעם לא הייתי כ"כ

קרוב אליו...' הוא חשב.

"אני אמשיך מפה." ג'ורג' אמר כשהם היו במרחק של כמה דקות מהבית.

"אני לא עוזב אותך."

'הוא באמת חושב שאני שיכור, או שהוא עושה את עצמו?' ג'ורג' חשב לעצמו. 'לא... אין לו שום סיבה לעשות את עצמו...'

הם הגיעו לבית, ועמדו בכניסה.

"זהו, אתה משוחרר." ג'ון אמר, והתרחק מג'ורג'.

"אולי תכנס?"

"אני רק אפריע..." ג'ון אמר, לא מבין.

"תפריע במה?"

"תהיה עסוק בלארח אותי במקום ללכת לישון."

"שטויות, במילא קשה לי להירדם אחרי בילוי כזה..." 'בעיקר כשאתה נמצא שם..' הוא רצה להוסיף.

"אם זה מה שאתה רוצה... מי אני שאסרב?" ג'ון אמר וחייך

הם נכנסו לבית, והשתררה בינהם דממה. ג'ון התיישב על הספה והביט בג'ורג' שעמד והסתכל עליו. "אתה לא רוצה לשבת לידי?"

"מה?" ג'ורג' שאל בתדהמה, כאילו התעורר הרגע.

"בוא שב לידי."

ג'ורג' אמר מבולבל. "ברור..."

"אתה בטוח שהכל בסדר?"

"כ..כן... למה?"

"זה נראה כאילו אתה חושב על דברים אחרים לגמרי."

"על דברים אחרים...? על.. על מה...?"

ג'ון התקרב ונישק את ג'ורג', וליבו האיץ.

"על זה, למשל." הוא אמר, ונשאר קרוב.

הוא נישק אותו שוב. "אתה שומע את זה...?" הוא שאל.

"את מה?" ג'ורג' שאל, וג'ון שם את ידו על חזהו.

"הלב שלך..."

"הלב שלי? הלב שלי בסדר גמור!" 

"הוא פועם נורא חזק ונורא מהר... מעניין איך הוא יהיה כשאני אנשק אותך שוב..." הוא אמר וליטף את פניו של ג'ורג'.

"ג'ון, אני... אני צריך ללכת לישון..." ג'ורג' אמר, וקם במהירות.

"אני יכול לישון פה הלילה?"

"כן, אני מקווה שהספה תהיה מספיק נוחה."

"לא דיברתי על הספה..."

"נורא מצחיק. עוד מעט תגיד לי שאתה ישן בלי בגדים."

"רק במקרים מיוחדים כמו זה..." הוא אמר, והחל לנשק את ג'ורג'.

"אתה... אתה לא רציני..." ג'ורג' אמר בגמגום קל.

ג'ון התנתק ממנו, הביט לתוך עיניו ושם את ידו על החזה של ג'ורג'.

"מישהו מנגן שם בתופים, או שבאמת הלב שלך מתחיל להשתולל בכל פעם שאני מנשק אותך?"

"נראה לי שהתשובה השנייה..." ג'ורג' צחק.

"ג'ורג'..." ג'ון התחיל לומר, ונשם עמוק. "אתה.. אתה מוכן שאני אראה לך כמה אני אוהב אותך?"

ג'ורג' הרים את מבטו והסתכל לתוך עיניו הבורקות של ג'ון. לאחר כמה שניות של שקט, הוא ענה. "כן".

---

ממש אהבתי.. תודה!D:

לא מטומטם (ג'ורג'/ג'ון)

וינסטון כתבה,

וזה חלק ראשון מתוך כמה... אבל היא אומרת שאולי היא לא תמשיך- אז בואו נפעיל עלייה לחץ P: (פיזי!XD)

ג'ורג'/ג'ון, PG (את השם והדירוג אני נתתי כי וינסטון לא כתבה בעצמה.. אם יש לך התנגדות והצעה חדשה- מוזמנת להגיד.)

פאנארט ג'ון/פול

פאנארט ג'ון/פול, PG.

ol-liver ציירה, ופירסמה בbeatlesslash.

תהנו, ותגיבו P:

All Those Years (ג'ורג'/ג'ון)

הפיק השני שאני מפרסמת כאן, וגם הוא ג'ורג'ון.

PG. תגידו מה אתם אומרים, כדי שאני אדע אם להמשיך לפרסם פה דברים שלי או לא P:

Here Today, פאנארט ג'ון/פול

והפעם בסגנון קצת אחר... jackedapple צייר, ופירסם בBeatles slash art.

PG, ג'ון/פול.

אחד העצובים :(

---

GeorJohn (ג'ורג'/ג'ון)

פיק קצר ונחמד שBeatleboot שלחה...

שמו GeorJohn, ולהפתעתנו הוא ג'ורג'/ג'ון P:

PG.

---

"ג'... ג'. ג'ורג'!" ג'ון צהל בשמחה, והעיר את ג'ון ששכב לצידו.

"ממ?" ג'ורג' מלמל בישנוניות. "קרה משהו?"

"ג'ורג'! קוראים לך ג'ורג'! ג'-ורג'!"

"ווהו. ולך קוראים ג'ון." ג'ורג' אמר בלי להקדיש לזה יותר מדי מחשבה, ועצם את עיניו שוב.

"בדיוק!"

"מה...?"

"ג'-ורג'. ג'-ון. השמות שלנו; הם מתחילים באותה האות!" ג'ון אמר בהתלהבות.

"אממ... בפעם האחרונה שבדקתי, ג'ון מתחיל ב-J וג'ורג' מתחיל ב-G."

"אה, כן. אתה צודק. לילה טוב ג'ורג'י."

"לילה טוב ג'וני."

- - -

"החלטתי. אני אהיה הג'ון הראשון שכתוב ב-G." ג'ון אמר לאחר כמה דקות.

"מה עכשיו?" ג'ורג' פתח את עיניו שוב.

"לא שמעת? אני אלך למשרד הפנים, ואשנה את השם שלי לג'ון עם G. ואז נוכל לקרוא לעצמנו 'GeorJohn'! עם G!"

"'Georgohn', ג'וני?" ג'ורג' ציחקק. "אתה יודע מה, אני חושב שאפשר לקרוא לעצמנו GeorJohn עם J."

"כן?"

"כן."

"טוב." ג'ון אמר, והם חזרו לישון.

- - -

"ג'ורג'י?"

"כן?"

"אני אוהב אותך."

"גם אני ג'וני. לך לישון."

פאנארט ג'ורג'/רינגו

טוב.. אני לא יודעת מי ציירה את זה,

כי שמרתי את זה על המחשב ממש מזמן. אני רק יכולה להגיד שזה היה מBeatles!Slash.

בכל מקרה-

ג'ורג'/רינגו (הזוג הכי מזעזע אחרי ג'ון/רינגו... מחברים בינהם רק בגלל שאוהבים ג'ון/פול. אף אחד לא באמת מאמין שהם היו ביחד -_-), PG-13.

---

---

יום עצמאות שמח P:

פאנארט פטי/ג'יין

PG, פטי/ג'יין.

sifally ציירה, ופירסמה בBeatles Slash Art.

 

 

---

אני אשמח מאוד אם תגיבו 

פאנארט ג'ורג'/ג'ון

ג'ורג'/ג'ון, PG.

צויר ע"י sifally מהאתר Beatls!Slash. המקור פה.

---

---

אין הרבה פאנארטים של ג'ורג'/ג'ון.. כמו שאין של זוגות אחרים, הרוב הוא ג'ון/פול. אז רציתי לבקש עזרה- אם אתם מוצאים פאנארט שהוא לא פול/ג'ון, בבקשה תשלחו לי. לא משנה אם זה דומה, לא דומה, מכוער או יפה בעינכם- תשלחו XD (רק תכתבו פרטים.. מי ציירה, איפה, תנו קישורים וכאלה.)

תודה, ו.. חזרה נעימה ללימודים :'(

סאטקליף ואני (סטו/ג'ון)

פיק שמיטל שלחה לי...

וגם הפעם צוף היא הבטא. מפתיע O:

סטו/ג'ון (כןכן, הפעם יש חידוש), PG

December snow- חלק ב'

חלק שני.

ג'ורג'י כתבה,

ג'ורג'/ג'ון, PG.

---

הדרך לא הייתה ארוכה, אבל נדמתה לג'ורג' כלא נגמרת. הקול היחיד שנשמע היה קול הצעדים שלו ושל ג'ון על המדרכה המכוסה שכבת כפור.

"ממש קפוא. בטח עומד לרדת שלג." ניסה ג'ון לשבור את השתיקה, אך לא נענה בשיתוף פעולה. הוא נאנח והבל הפה הקפוא הסתלסל באיטיות. "אז מה איתך, ג'ורג'?"

"מה איתי?"

"למה אתה ככה, מצוברח כזה?"

ג'ורג' הניד בראשו ולא ידע איך להגיב. מה הוא יכול לענות על זה? 'מצוברח.' הוא לא היה בטוח שזו המילה המתאימה למה שהרגיש.

"אממ.. אני לא.." הוא צחק צחוק עצבני "אני סתם.."

ג'ון הביט בו בעניין ולא אמר דבר. נראה היה שהוא חושב על משהו.

"אתה עייף?" הוא שאל פתאום ונעצר.

"אני.. קצת," אמר ג'ורג', מבולבל "למה?"

"רוצה לשבת איתי קצת? לא חייבים אם אתה לא רוצה," הוא הוסיף במהירות.

"אה, לא! כן בוא נשב איפשהו." סומק קל עלה בלחייו של ג'ורג' והוא הזדרז להפנות את מבטו מג'ון. דבר מה בתוכו הלך והתנפח כמו בועה ענקית, דוחק את התחושה המגעילה של קודם. ג'ון רוצה לשבת איתו. רק איתו, לבד. אף אחד לא הכריח אותו. אולי בכל זאת יש.. אולי..?

הם סטו מהדרך לעבר פארק קטן. ג'ון התיישב על ספסל ותחב את ידיו לכיסי מעילו, מביט בג'ורג' בחצי חיוך. "אני לא נושך."

ג'ורג' התיישב לצידו, נבוך יותר משהיה יכול לדמיין, ולא העז להסתכל בג'ון. הכול היה יותר מידיי מוזר, יותר מידיי לא אפשרי. הוא הרגיש כאילו הוא נמצא באמצע חלום הזוי במיוחד, ותחושת הסחרור הקלה שעוד לא עברה רק הגבירה את המצב המשונה הזה.

"נו, האריסון" חייך ג'ון ונשען אחורה על הספסל, "מה עובר עלייך?"

אוזניו של ג'ורג' צלצלו. "לא ממש רוצה לדבר על זה.." הוא מלמל "באמת שזה לא חשוב."

ג'ון המשיך להסתכל עליו באותו חצי חיוך, ולג'ורג' נדמה היה שהוא יודע.

ואם הוא יודע? ובכל זאת הוא לא מתרחק ממנו? אולי זה לא חסר סיכוי למרות הכול.

'אתה יודע שזה לא נכון,' הוא חרק את שיניו 'אסור לך, זה יהיה אסון אם תגיד לו.' אבל כמה קל יהיה פשוט לשחרר את זה? כל החודשים האלה, וכל הבכי הזה. כמה שהוא אהב את ג'ון וכמה שהוא שנא אותו על זה. הוא שנא את ג'ון על שלא הבין, שלא ראה כמה שג'ורג' צריך אותו.

"בטח שזה חשוב, ג'ורג'. משהו מטריד אותך," ג'ון הביט בו ברצינות עכשיו. ג'ורג' הביט בו בחזרה, קפוא כולו במקומו, "אני רואה את זה עלייך."

"מה זה משנה לך?" הוא שמע את עצמו אומר. 'תשתוק, תשתוק!' הוא חשב נואשות. הרוח שרקה באוזניו.

ג'ון הרים גבה. "אל תתחיל עם זה."

"מה?" שאל ג'ורג' בתוקפנות.

"עם כל ה'לאף אחד לא אכפת ממני' הזה. אני שואל אותך מה עובר עלייך כי אנחנו חברים, לא?"

ג'ורג' הביט בו בכעס לרגע ואז השפיל את עיניו והביט בכפות ידיו הקפואות שנחו על ברכיו.

"שמע, ג'ורג'. כולנו שמנו לב לזה. אני, פול, כולם. שמנו לב שמשהו קורה לך, אבל אף אחד לא העיז לשאול אותך, כי ככה אתה מגיב כשמישהו מנסה להתקרב אלייך."

לחלקיק שנייה רצה ג'ורג' לצעוק על ג'ון, אבל במקום הוא דיבר בשקט, בקול שקול ומקוטע, "מתי.. מתי, לעזעזאל, ניסית להתקרב אליי?"

ג'ון הידק את שפתיו. כעת הוא ישב על קצה הספסל, רוכן מעט קדימה בניסיון להביט בפניו של ג'ורג', שעיניו היו מקובעות בעקשנות בידיו.

"בסדר," נכנע ג'ון. "נכון, אתה צודק. אני לא. אבל זה אומר שאתה לא תיתן לי אם אני אנסה?" ג'ורג' לא ענה וג'ון המשיך. "כן אכפת לי ממך, ג'ורג'. אני יודע שיש לי דרך מחורבנת להראות את זה," הוא נאנח "אבל אני רואה שאתה לא בסדר, ואני כן רוצה לעזור לך."

לעזור לו. ג'ון רוצה לעזור לו. אין לו שמץ של מושג מה הוא מרגיש. הנה הוא יושב פה ודורש מג'ורג' לספר מה כואב לו, חושב שהוא יכול לתמוך בו איכשהו. 'איך הוא חושב שהוא יכול לעזור לי?' כעס ג'ורג' 'הוא בטח חושב שזו איזה בעיה מטומטמת עם ההורים שלי או משהו.'

"מישהו פגע בך?" שאל ג'ון בטון מנחם, "מישהי דחתה אותך? ג'ורג'?" הוא הושיט את ידו כדי להניח אותה על כתפו.

עווית עצבנית תקפה את אחת מידיו של ג'ורג', והוא הרגיש איך דמעות חמות עולות בעיניו.

"זה בסדר," הוא שמע את קולו של ג'ון במעורפל. ג'ורג' נשך את שפתו התחתונה, מנסה בכל הכוח לעצור את הדמעות. 'אל תעשה את זה,' קול צרח עכשיו בראשו 'אתה תהרוס הכול, אל תעשה את זה!!'

הכעס והתסכול טיפסו במעלה גרונו. הוא כבר לא היה עייף וגם לא מטושטש. בעוד ידו של ג'ון עדיין על כתפו, אסור לו, אין שום טעם, זה חסר תקווה.

"אתה יכול לסמוך עליי," אמר ג'ון בעדינות ולחץ קצת על כתפו "באמת."

ואז זה התפוצץ. כל הזמן הזה שהוא הרגיש כאילו משהו קורע אותו מבפנים, כל הפעמים האלה שהוא בכה כמו ילדה קטנה והתבייש בעצמו, כי הרי ג'ון בכלל לא יודע.

"אתה פשוט לא מבין, נכון?!" הוא צעק בתסכול וחבט באגרוף על ברכיו.

ג'ון הופתע מתגובתו ומשך את ידו מכתפו של ג'ורג' במהירות.

"מה?.. על מה אתה מדבר..?"

"מה אתה רוצה שאני אגיד לך?!" אמר ג'ורג' בטון היסטרי. הוא הרים את מבטו והביט בג'ון, שהסתכל בו במבט מבולבל ומופתע, "אתה רוצה שאני אספר לך כמה שזה נורא, לאהוב אותך?"

הדמעות זלגו במורד לחיו, חמימות כל כך כנגד פניו הקפואים. 'מה עשית?'

הוא הסיט את מבטו מפניו של ג'ון וחזר להסתכל בידיו שרעדו כעת.

במשך דקה ג'ון לא הגיב. הקור התגבר ונשך בעור החשוף.

ג'ורג' הציץ בג'ון בחשש, הדמעות עדיין יורדות זו אחר זו על לחייו. ג'ון הסתכל בג'ורג' במבט קפוא, ונראה כאילו הוא עומד לצרוח עליו.

"אני.. אני מצטער.." אמר ג'ורג' בקול קטן "אני כל כך מצטער.."

הוא חיכה לצעקות, אך כשג'ון דיבר היה קולו שקט להחריד.

"לאהוב.. אותי?" הוא שאל כמעט בלחש. ג'ורג' הביט בו ולא ידע איך לענות. "לא יכול להיות שאתה רציני." השתיקה הוכיחה לג'ון כמה שג'ורג' רציני. הבעה משונה התפשטה על פניו, שג'ורג' זיהה בכאב כהבעת גועל.

"מה פתאום אתה אומר לי דבר כזה..?" המשיך ג'ון וקולו התגבר, "אתה לא רואה כמה זה מטומטם??"

"אבל אני לא-"

"כמה זמן זה ככה??" אמר ג'ון בזעזוע ולא חיכה לתשובה, "בחיים לא הייתי חושב שאתה.. שאתה..."

"אני לא! זה רק איתך.. אני.." ג'ורג' הביט בו בתחינה, "אני לא התכוונתי שזה יקרה.."

ג'ון נעמד והכניס שוב את ידיו לכיסי המעיל.

"מה ציפית שאני אגיד לך?" הוא שאל בלי להסתכל בו. עיניו של ג'ורג' התרוצצו בחוסר אונים; מה הוא ציפה שג'ון יגיד לו?

הוא פתח את פיו להשיב אבל ג'ון קטע אותו. "מה רצית אגיד? גם אני הומו, ג'ורג', בוא נהיה ביחד!" ג'ון צחק צחוק לא נעים והוסיף, "אתה פשוט תצטרך לשכוח מזה, האריסון."

פשוט?

ג'ון הסתובב ללכת, וג'ורג' קפץ ממקומו, "חכה, ג'ון!" הוא הביט בגבו של ג'ון המופנה אליו "אל תלך, בבקשה.."

השלג התחיל לרדת בפתיתים לבנים ונוצצים. "אל תעזוב אותי, תשאר בבקשה.."

בהבעה קפואה הפנה ג'ון את מבטו אל ג'ורג'. "אל תעשה את זה יותר מגוחך ממה שכבר עשית." הוא הסתובב והלך בצעדים מהירים אל הרחוב, דמותו הולכת ומתרחקת, והשלג המשיך ליפול.

December Snow - חלק א'

ג'ורג'/ג'ון ששלחו לי במייל...

הפעם של ג'ורג'י,

PG.

*זה חלק ראשון, יש עוד אחד.

---

"בסדר, זהו זה. אתם עפים מכאן!" נשמע קול כועס מימין, ויד חזקה תפסה בצווארון שלו והשליכה אותו החוצה; הוא נתקל במשהו קשה והרגיש מכה חזקה בסביבת הלחי הימנית . ג'ורג' הביט סביבו במבט לא ממוקד. הוא היה מחוץ ליציאה האחורית של המועדון, הדבר הקשה היה קיר. צחוק פרוע הסב את תשומת ליבו לרצפה, שם שכב פול על וצחק בלי שליטה. בעצם, המצב באמת נראה לו די מצחיק.

"אני מניח שזהו זה להערב?" שאל פיט, משפשף את צד ראשו, "לא נראה לי שהוא יצליח להגיע הביתה לבד" הוא הוסיף והביט בפול שניסה בינתיים בפעם השלישית לקום מהרצפה.

"אני.. אני יכול ללכת איתו" אמר ג'ורג' "הוא במילא בדרך שלי."

הוא עשה צעד כושל לכיוונו של פול ונעצר, מתנדנד על מקומו. הכול הסתחרר וג'ורג' הרגיש כאילו הוא נופל קדימה, או שאולי זה היה אחורה?

מישהו תפס את המעיל שלו ומנע ממנו לקרוס אל הרצפה.

"אני לא חושב שזה רעיון טוב, חבר" ג'ורג' הפנה את מבטו אל ג'ון, שהחזיק עדיין את גב המעיל שלו והביט בו בגבה מורמת.

"לא ל..לא א..ני בסדר," הוא גמגם איכשהו וניסה להתייצב, "אתה יכול לעזוב עכשיו." הוא חייך אל ג'ון אבל ג'ון לא עזב.

משיכה חזקה במעיל שלו גרמה לג'ורג' להסתובב ולמעוד לכיוון הרחוב.

"אני אלך איתכם, אין סיכוי שתגיעו הביתה ככה לבד."

בצעד כושל הוא ניסה ללכת אחרי ג'ון שתפס עכשיו בידו של פול ומשך אותו לעמידה.

"ננ..לנון מה 'תה... מה אתה רוצה..." מלמל פול, שבקושי הצליח לשמור על עינו פתוחות.

ג'ון עזב את המעיל של ג'ורג', שנהדף קדימה וכמעט השתטח על הרצפה, ותמך בפול שנדמה היה שעומד להירדם בכל רגע. תחושה עמומה, שג'ורג' היה עייף מכדי לזהות, טיפסה במעלה החזה וגרמה לו להצטמרר. פתאום הוא נהיה מודע מאוד לעובדה שהוא קופא מקור. ג'ורג' התכווץ בתור מעילו וניסה לעמוד בקצב של ג'ון ופול, שבינתיים כבר המשיכו הלאה.

"ביי!" הוא שמע את פיט קורא מאחוריו, אבל לא היה לו שום חשק לענות לו. הם המשיכו ללכת כך עוד קצת, כשג'ון תומך בפול וג'ורג' נשרך אחריהם בדממה.

בעצם, הוא לא יכול היה לצפות שמשהו אחר יקרה. ללא שום ספק, פול היה צריך עזרה יותר ממנו.

'זה טיפשי להצטער שאני יכול ללכת' הוא חשב והביט בכעס ברצפה.

"תזהר" הוא שמע את ג'ון אומר, והתחושה המוזרה טיפסה מעלה ונתקעה בגרונו. לפתע תקף אותו רצון טיפשי ליפול בכוונה על הרצפה.

"ג'ורג'!"

הוא התנער בבת אחת ממחשבותיו והביט קדימה. הוא ראה את ג'ון מביט אליו, "בוא תעזור לי פה רגע."

ג'ורג' מיהר קדימה.

"תפוס את היד השנייה שלו" הניד ג'ון בראשו לעבר פול, ואז פנה להביט בג'ורג', "נו."

"אה, כן," אמר ג'ורג' וניסה לתמוך בפול. הוא היה עייף ומסוחרר, ופול היה כבד. הוא קרס אל המדרכה הקפואה. כאב עמום התפשט באחת מברכיו.

ג'ון נאנח.

"לא חשוב. קום,"

ג'ורג' הביט למעלה בג'ון מכופף מעליו מנסה לתמוך בפול, המאמץ ניכר בפניו. "נו אני לא יכול לעזור לך, קום." הוא תפס בעמוד חשמל קרוב ומשך את עצמו לעמידה עקומה למדיי. ג'ון עדיין הסתכל עליו, אבל לא הייתה טיפת רחמים במבטו. ג'ורג' הרגיש משהו בתוכו מתכווץ בעלבון.

ג'ון הפנה את מבטו והמשיך ללכת, "עוד מעט מגיעים, תחזיק מעמד"

עדיין אוחז בעמוד, הסתכל ג'ורג' בגבו של ג'ון מתרחק ושנא אותו. משהו הקשה עליו לשחרר ולהמשיך ללכת.

'אל תהיה טיפש' הוא אמר לעצמו 'אל תהיה טיפש, תשכח מזה.'

הוא שיחרר את העמוד שנייה לפני שג'ון שוב הסתובב והאיץ בו להמשיך. ג'ורג' שירך את רגליו בעקבות שני חבריו. את שארית הדרך עד ביתו של פול הוא עשה בדממה, מחכה לרגע שבו יפטר ג'ון סופסוף מפול, והוא יוכל לחזור הביתה.

הם נעצרו מול דלת הבית, וג'ון לקח נשימה עמוקה.

"איפה המפתח, פול?" הוא שאל, מנער אותו מעט.

פול פקח עין אחת ואז תחב את ידו לכיסו הימני, ואחר כך השמאלי, משם שלף את המפתח והושיט אותו לג'ון, שלקח אותו ופתח את הדלת באיטיות, משתדל שלא לעשות יותר מידיי רעש. ג'ון תמך בפול בכניסה לבית, ואז הסיר את זרועו של פול מצווארו ותפס בשתי כתפיו.

"פולי," הוא ניער אותו "פול!"

"האא?.." שאל פול, עדיין לא פותח את עיניו.

"אנחנו הולכים, תנעל את הדלת." הוא עשה צעד לכיוון הפתח "ואל תירדם פה."

הדלת נסגרה מאחורי גבו של ג'ון, שעצר כדי לוודא שפול נועל את הדלת. קליק קטן ואחריו צעדים כבדים בישרו לו שפול עולה לישון, והוא הסתובב אל ג'ורג' בשביעות רצון.

"טוב, בוא ניקח אותך הביתה עכשיו," הוא נתן לג'ורג' דחיפה קטנה קדימה "אני מרגיש כמו שמרטפית מחורבנת."

---

ושוב, אני מצטערת על העניין של הפונטים.. אני חייבת למצוא דרך לסדר את זה XS