הפיק השני שאני מפרסמת כאן, וגם הוא ג'ורג'ון.
PG. תגידו מה אתם אומרים, כדי שאני אדע אם להמשיך לפרסם פה דברים שלי או לא P:
הטלפון צלצל נורא מוקדם באותו בוקר, אני זוכר.
אני וזכר איך אוליביה שכבה לידי, דהאני בינינו, וכששמעתי את הטלפון המצלצל מיהרתי לענות כדי שהוא לא יפריע להם לישון. כשעניתי, שמעתי קול לא מוכר של גבר. "מר האריסון?"
"כן?"
"התבקשתי להודיע לך על..." הוא עצר לרגע, והתחיל מחדש. "אני מצטער להודיע לך על זה..." ושוב, הוא נעצר. בהתחלה חשבתי שזה מישהו שמנסה לעבוד עליי או להציק לי, אבל אז הוא התחיל לדבר. "ג'ון לנון נורה למוות אתמול בלילה. יוקו אונו ביקשה ממני להודיע לך." לא הבנתי מה קרה. הוא דיבר מהר פתאום, וחשבתי שאני חולם.
"מר האריסון?"
לא עניתי.
"ג'ורג'?"
"כן...?"
"אתה כאן? שמעת מה אמרתי?"
אני... אני לא בטוח..."
"זה ג'ון, הוא נרצח אתמול בלילה." מילותיו החלו לפגוע בי כמו סכינים. אחת אחת, לאט ובשקט. "מעריץ מטורף ירה בו, והוא נלקח לבית החולים. ניסו להציל אותו, אבל זה לא הצ-" ניתקתי.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי באותו רגע- גם לא חשבתי על זה במיוחד.
נשענתי על הקיר והתמוטטתי. התיישבתי על הצרפה. לא בכיתי, רק הסתכלתי. אני לא יודע על מה אפילו... בהיתי ברצפה, באוויר, בתקרה... הזמן עבר לידי, ולא היה לי אכפת עד שעיני ננעלו על תמונה שלי עם ג'ון, פול ורינגו. זאת הייתה תמונה שרינגו הביא לי שנה קודם לכן, שצולמה בימים הטובים של 1964, כשהגענו לראשונה לארה"ב. ואז התחלתי לבכות. בכיתי ולא הפסקתי, עד שכמה שעות אחרי זה אוליביה התעוררה ומצאה אותי באותה תנוחה
על הרצפה, עדיין בוכה.
בהתחלה אוליביה לא הבינה מה קרה, והיא נורא נבהלה. היא לא הצליחה לגרום לי להירגע ולקום מהרצפה. היא לא הבינה למה אני ככה עד שהשעון המעורר, שעבד על רדיו והמשיך לעבוד, השמיע את הבשורה הנוראית על המוות של ג'ון. היא התיישבה לידי בלי לומר מילה, וחיבקה אותי.
אחרי כמה זמן, אני לא ממש יודע כמה, היא לחשה שהכל יהיה בסדר.
"לא.. לא יהיה בסדר." לחשתי, וקמתי. "את לא מבינה. אף פעם לא תוכלי להבין. אף אחד לא יבין." מילמלתי, והלכתי לאולפן שלי, נועל את הדלת אחרי.
ובאמת, פתאום הבנתי שאף אחד לא יהיה מסוגל לדעת מה אני מרגיש. גם לא ג'ון, אם הוא היה פה. בכל השנים האלה שהכרתי אותו- הערצתי אותו, וכולם ידעו את זה. הוא היה המודל לחיקוי שלי, רציתי להיראות כמוהו, להישמע כמוהו. כולם ידעו את זה, כולם הבינו את זה. הם טענו שזה בגלל שאני צעיר והוא מבוגר, וזה בגלל שהוא כמו האח הגדול שלי. מה שהם לא ידעו, זה שהאמיתית לזה הייתה סיבה אחת, ופשוטה, כביכול- אהבתי אותו.
אהבתי אותו באמת, אהבה חזקה. אבל אהבה בלתי אפשרית.
שנינו היינו גברים, ובאותה תקופה לאהוב גבר היה חטא. זה היה משהו מלוכלך. בהתחלה התביישתי בזה נורא, ואפילו בפני עצמי לא הודיתי בזה. ואז, אחרי כמה שנים, אחרי שסוף סוף אזרתי אומץ ללכת ולספר לו- הוא פגש את יוקו. אהבת חייו, לעזאזל. זה הרס אותי, וידעתי שאין לי שום סיכוי נגדה. החלטתי להמשיך והלהתעלם מהרגש הזה, שרק הפך לעוד יותר בלתי אפשרי מאותו הרגע, ולא להגיד לג'ון כלום.
ועכשיו הוא הלך.
ישבתי וניסיתי לכתוב לו משהו. הדף היה מונח מולי, העיפרון בידי, אבל לא הצלחתי. כל מה שניסיתי לכתוב היה או יותר מדי, או פחות מדי. חשבתי איך אני אצליח לתמצת כזאת חברות מדהימה, כזה בן-אדם מדהים לתוך שיר אחד. לתאר מצד אחד את ה-ג'ון לנון, שכל העולם מכיר כביטל וכמהפכן, מי שנלחם על העקרונות שלו ולא מוותר. ומצד שני, לכתוב על ג'ון. ג'ון שלי, שכל-כך אהבתי. ידעתי שלא משנה מה אני אכתוב, זה לא יצליח להעביר את מה שאני מרגיש. במיוחד כשאני מנסה להסתיר חלק גדול מזה.
החלטתי להשאיר את זה ככה לכמה זמן,
ולתת לעצמי להירגע קצת ולחשוב לפני שאני אכתוב. אולי זה מה שאני צריך.
לפני שהנחתי את העיפרון, כתבתי משפט אחד- "You had control of our smiles and our tears", המשפט הזה תיאר את חיי בצורה מושלמת. ג'ון היה, ועדיין יהיה, זה ששלט בשמחה ובבכי שלי. ברגשות הכי כנים, והכי עמוקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה