חלק שני.
ג'ורג'י כתבה,
ג'ורג'/ג'ון, PG.
הדרך לא הייתה ארוכה, אבל נדמתה לג'ורג' כלא נגמרת. הקול היחיד שנשמע היה קול הצעדים שלו ושל ג'ון על המדרכה המכוסה שכבת כפור.
"ממש קפוא. בטח עומד לרדת שלג." ניסה ג'ון לשבור את השתיקה, אך לא נענה בשיתוף פעולה. הוא נאנח והבל הפה הקפוא הסתלסל באיטיות. "אז מה איתך, ג'ורג'?"
"מה איתי?"
"למה אתה ככה, מצוברח כזה?"
ג'ורג' הניד בראשו ולא ידע איך להגיב. מה הוא יכול לענות על זה? 'מצוברח.' הוא לא היה בטוח שזו המילה המתאימה למה שהרגיש.
"אממ.. אני לא.." הוא צחק צחוק עצבני "אני סתם.."
ג'ון הביט בו בעניין ולא אמר דבר. נראה היה שהוא חושב על משהו.
"אתה עייף?" הוא שאל פתאום ונעצר.
"אני.. קצת," אמר ג'ורג', מבולבל "למה?"
"רוצה לשבת איתי קצת? לא חייבים אם אתה לא רוצה," הוא הוסיף במהירות.
"אה, לא! כן בוא נשב איפשהו." סומק קל עלה בלחייו של ג'ורג' והוא הזדרז להפנות את מבטו מג'ון. דבר מה בתוכו הלך והתנפח כמו בועה ענקית, דוחק את התחושה המגעילה של קודם. ג'ון רוצה לשבת איתו. רק איתו, לבד. אף אחד לא הכריח אותו. אולי בכל זאת יש.. אולי..?
הם סטו מהדרך לעבר פארק קטן. ג'ון התיישב על ספסל ותחב את ידיו לכיסי מעילו, מביט בג'ורג' בחצי חיוך. "אני לא נושך."
ג'ורג' התיישב לצידו, נבוך יותר משהיה יכול לדמיין, ולא העז להסתכל בג'ון. הכול היה יותר מידיי מוזר, יותר מידיי לא אפשרי. הוא הרגיש כאילו הוא נמצא באמצע חלום הזוי במיוחד, ותחושת הסחרור הקלה שעוד לא עברה רק הגבירה את המצב המשונה הזה.
"נו, האריסון" חייך ג'ון ונשען אחורה על הספסל, "מה עובר עלייך?"
אוזניו של ג'ורג' צלצלו. "לא ממש רוצה לדבר על זה.." הוא מלמל "באמת שזה לא חשוב."
ג'ון המשיך להסתכל עליו באותו חצי חיוך, ולג'ורג' נדמה היה שהוא יודע.
ואם הוא יודע? ובכל זאת הוא לא מתרחק ממנו? אולי זה לא חסר סיכוי למרות הכול.
'אתה יודע שזה לא נכון,' הוא חרק את שיניו 'אסור לך, זה יהיה אסון אם תגיד לו.' אבל כמה קל יהיה פשוט לשחרר את זה? כל החודשים האלה, וכל הבכי הזה. כמה שהוא אהב את ג'ון וכמה שהוא שנא אותו על זה. הוא שנא את ג'ון על שלא הבין, שלא ראה כמה שג'ורג' צריך אותו.
"בטח שזה חשוב, ג'ורג'. משהו מטריד אותך," ג'ון הביט בו ברצינות עכשיו. ג'ורג' הביט בו בחזרה, קפוא כולו במקומו, "אני רואה את זה עלייך."
"מה זה משנה לך?" הוא שמע את עצמו אומר. 'תשתוק, תשתוק!' הוא חשב נואשות. הרוח שרקה באוזניו.
ג'ון הרים גבה. "אל תתחיל עם זה."
"מה?" שאל ג'ורג' בתוקפנות.
"עם כל ה'לאף אחד לא אכפת ממני' הזה. אני שואל אותך מה עובר עלייך כי אנחנו חברים, לא?"
ג'ורג' הביט בו בכעס לרגע ואז השפיל את עיניו והביט בכפות ידיו הקפואות שנחו על ברכיו.
"שמע, ג'ורג'. כולנו שמנו לב לזה. אני, פול, כולם. שמנו לב שמשהו קורה לך, אבל אף אחד לא העיז לשאול אותך, כי ככה אתה מגיב כשמישהו מנסה להתקרב אלייך."
לחלקיק שנייה רצה ג'ורג' לצעוק על ג'ון, אבל במקום הוא דיבר בשקט, בקול שקול ומקוטע, "מתי.. מתי, לעזעזאל, ניסית להתקרב אליי?"
ג'ון הידק את שפתיו. כעת הוא ישב על קצה הספסל, רוכן מעט קדימה בניסיון להביט בפניו של ג'ורג', שעיניו היו מקובעות בעקשנות בידיו.
"בסדר," נכנע ג'ון. "נכון, אתה צודק. אני לא. אבל זה אומר שאתה לא תיתן לי אם אני אנסה?" ג'ורג' לא ענה וג'ון המשיך. "כן אכפת לי ממך, ג'ורג'. אני יודע שיש לי דרך מחורבנת להראות את זה," הוא נאנח "אבל אני רואה שאתה לא בסדר, ואני כן רוצה לעזור לך."
לעזור לו. ג'ון רוצה לעזור לו. אין לו שמץ של מושג מה הוא מרגיש. הנה הוא יושב פה ודורש מג'ורג' לספר מה כואב לו, חושב שהוא יכול לתמוך בו איכשהו. 'איך הוא חושב שהוא יכול לעזור לי?' כעס ג'ורג' 'הוא בטח חושב שזו איזה בעיה מטומטמת עם ההורים שלי או משהו.'
"מישהו פגע בך?" שאל ג'ון בטון מנחם, "מישהי דחתה אותך? ג'ורג'?" הוא הושיט את ידו כדי להניח אותה על כתפו.
עווית עצבנית תקפה את אחת מידיו של ג'ורג', והוא הרגיש איך דמעות חמות עולות בעיניו.
"זה בסדר," הוא שמע את קולו של ג'ון במעורפל. ג'ורג' נשך את שפתו התחתונה, מנסה בכל הכוח לעצור את הדמעות. 'אל תעשה את זה,' קול צרח עכשיו בראשו 'אתה תהרוס הכול, אל תעשה את זה!!'
הכעס והתסכול טיפסו במעלה גרונו. הוא כבר לא היה עייף וגם לא מטושטש. בעוד ידו של ג'ון עדיין על כתפו, אסור לו, אין שום טעם, זה חסר תקווה.
"אתה יכול לסמוך עליי," אמר ג'ון בעדינות ולחץ קצת על כתפו "באמת."
ואז זה התפוצץ. כל הזמן הזה שהוא הרגיש כאילו משהו קורע אותו מבפנים, כל הפעמים האלה שהוא בכה כמו ילדה קטנה והתבייש בעצמו, כי הרי ג'ון בכלל לא יודע.
"אתה פשוט לא מבין, נכון?!" הוא צעק בתסכול וחבט באגרוף על ברכיו.
ג'ון הופתע מתגובתו ומשך את ידו מכתפו של ג'ורג' במהירות.
"מה?.. על מה אתה מדבר..?"
"מה אתה רוצה שאני אגיד לך?!" אמר ג'ורג' בטון היסטרי. הוא הרים את מבטו והביט בג'ון, שהסתכל בו במבט מבולבל ומופתע, "אתה רוצה שאני אספר לך כמה שזה נורא, לאהוב אותך?"
הדמעות זלגו במורד לחיו, חמימות כל כך כנגד פניו הקפואים. 'מה עשית?'
הוא הסיט את מבטו מפניו של ג'ון וחזר להסתכל בידיו שרעדו כעת.
במשך דקה ג'ון לא הגיב. הקור התגבר ונשך בעור החשוף.
ג'ורג' הציץ בג'ון בחשש, הדמעות עדיין יורדות זו אחר זו על לחייו. ג'ון הסתכל בג'ורג' במבט קפוא, ונראה כאילו הוא עומד לצרוח עליו.
"אני.. אני מצטער.." אמר ג'ורג' בקול קטן "אני כל כך מצטער.."
הוא חיכה לצעקות, אך כשג'ון דיבר היה קולו שקט להחריד.
"לאהוב.. אותי?" הוא שאל כמעט בלחש. ג'ורג' הביט בו ולא ידע איך לענות. "לא יכול להיות שאתה רציני." השתיקה הוכיחה לג'ון כמה שג'ורג' רציני. הבעה משונה התפשטה על פניו, שג'ורג' זיהה בכאב כהבעת גועל.
"מה פתאום אתה אומר לי דבר כזה..?" המשיך ג'ון וקולו התגבר, "אתה לא רואה כמה זה מטומטם??"
"אבל אני לא-"
"כמה זמן זה ככה??" אמר ג'ון בזעזוע ולא חיכה לתשובה, "בחיים לא הייתי חושב שאתה.. שאתה..."
"אני לא! זה רק איתך.. אני.." ג'ורג' הביט בו בתחינה, "אני לא התכוונתי שזה יקרה.."
ג'ון נעמד והכניס שוב את ידיו לכיסי המעיל.
"מה ציפית שאני אגיד לך?" הוא שאל בלי להסתכל בו. עיניו של ג'ורג' התרוצצו בחוסר אונים; מה הוא ציפה שג'ון יגיד לו?
הוא פתח את פיו להשיב אבל ג'ון קטע אותו. "מה רצית אגיד? גם אני הומו, ג'ורג', בוא נהיה ביחד!" ג'ון צחק צחוק לא נעים והוסיף, "אתה פשוט תצטרך לשכוח מזה, האריסון."
פשוט?
ג'ון הסתובב ללכת, וג'ורג' קפץ ממקומו, "חכה, ג'ון!" הוא הביט בגבו של ג'ון המופנה אליו "אל תלך, בבקשה.."
השלג התחיל לרדת בפתיתים לבנים ונוצצים. "אל תעזוב אותי, תשאר בבקשה.."
בהבעה קפואה הפנה ג'ון את מבטו אל ג'ורג'. "אל תעשה את זה יותר מגוחך ממה שכבר עשית." הוא הסתובב והלך בצעדים מהירים אל הרחוב, דמותו הולכת ומתרחקת, והשלג המשיך ליפול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה