ג'ון/פול, PG-13
1976- Wings over America, סיבוב הופעות ראשון של ווינגס בארה"ב (ניו-יורק)
"בוקר טוב" לינדה העירה את פול. "טסים לניו-יורק היום, זוכר?"
פול קם במהירות. "לניו-יורק?"
"מתרגש?" לינדה שאלה ונישקה אותו.
"כן... לא הייתי שם מ65', ודווקא אהבתי את המקום." הוא חייך אלייה חיוך מזוייף.
מה שלינדה לא ידעה זה שפול יותר פחד מהטיסה מאשר התרגש. ג'ון גר שם, בניו-יורק, והוא פחד מהמפגש איתו, אם הם בכלל יפגשו... מאז שג'ון הלך מהבית שלו ב68', אחרי שפול גילה שהוא ויוקו מתחתנים, הקשר בינהם לא חזר להיות כמו שהיה. פול התאכזב מהבחירה שג'ון עשה, ויוקו רק הפכה הכל ליותר גרוע- הם לא יכלו לסבול אחד את השני יותר, והריבים לא הפסיקו. פול עוד קיווה איפשהו בתוכו שהכל יחזור לקדמותו, גם אחרי שהביטלס התפרקו. אבל אחרי שהוא שמע את How do you sleep, הוא הבין שזהו. אז הוא בנה את חייו עם לינדה, והעדיף לא להסתכל אחורה.
ואז ההופעה בניו-יורק נקבעה, פורסמה, וג'ון התקשר פעם ראשונה זה 5 שנים. הוא אמר שהוא רוצה להיפגש איתו, אבל פול ידע שאסור לו לצפות לזה כ"כ,- הוא יכול לשנות את דעתו, ויוקו יכולה, שוב, לגרום לו לוותר עליו.
עלינו למטוס, וכל הדרך לשם המחשבות לא עזבו אותי. לבסוף החלטתי שעדיף יהיה לא להיפגש עם ג'ון, ורק אם הוא יהיה זה שייזום את הפגישה ניפגש. נחתנו ונסענו לבית המלון.
"פול, רוצה לצאת לטיול בסנטרל פארק? יום יפה..."
סנטרל פארק... דקוטה... זה קרוב. "לא,לא... אני קצת עייף מהטיסה. אני אשאר פה, אבל צאי לטייל, אל תדאגי לי" אמרתי לה, כשראיתי שהיא מתעניינת ולא מבינה למה אני ככה.
לינדה הלכה, ונשארתי לבד. איפשהו בתוכי חיכיתי שג'ון יבוא או יתקשר, למרות שפחדתי מזה כ"כ... אבל לא, כלום לא קרה. הוא ידע שאני פה, זה פורסם בכל העיתונים, הערוצים, ובכל כלי תקשורת אפשרי. אבל למרות הכל הוא לא יצר קשר.
כעבור יומיים, ערב ההופעה
"ידעתי שאסור לי לצפות לזה..." הוא עמד מול המראה בשירותים ואמר לעצמו. "ידעתי שיוקו תשנה את דעתו. נופיע היום, נטוס מחר, הכל נגמר. תירגע פול, תירגע" הוא המשיך, ודמעה נפלה על לחייו.
"בוא, הנהג מחכה.. צריך להגיע לשם כמה שיותר מוקדם." הוא שמע את לינדה אומרת מעבר לדלת.
"אני בא..." פול יצא מהשירותים, והם נסעו למדיסון סקוור גארדן, לעשות חזרות ולהתארגן לערב. הוא ניסה לא לחשוב על האכזבה מג'ון, אבל לא הצליח במיוחד.
"פולי... מה קורה איתך? אתה נראה נורא, ובכלל לא יצאת מהמלון."
"זה... זה שום דבר, פשוט... אני קצת לא מרגיש טוב..." הואה ניח את התיק של ההופנר בחדר הפרטי שלו, ויצא עם לינדה החוצה. "אתה רוצה לשתות קצת תה ולנוח?" היא שאלה בדאגה.
"לא לין, הכל בסדר, באמת." הוא ענה לה, והיא נישקה אותו.
הערב הגדול הגיע, ופול עלה לבמה. אף פעם הוא לא הרגיש כ"כ נורא בזמן הופעה, אבל הוא ניסה בכל כוחו להיות כמו תמיד.
הוא שר שיר אחרי שיר, בקושי דיבר עם הקהל כמו שתמיד היה עושה, וכשהוא שר שירי אהבה שבמקור היו מיועדים לג'ון הוא כמעט התחיל לבכות.
אחרי שעתיים רצופות של סבל, הופעה נגמרה. לינדה הלכה לדבר ולהודות לכולם, ופול נכנס לחדר הפרטי שלו עם דמעות בעיינים. הוא הלך לקצה השני של החדר ודיקלם לעצמו "יהיה בסדר" כמו מנטרה. הוא הגיע לתיק של ההופנר, והכניס אותה פנימה בזהירות. "יהיה בסדר, יהיה בסדר, יהיה בסדר, אני רק צריך לשכוח... יהיה בסדר..."
"מקה, לאב, למה לשכוח?" הוא שמע קול ממש מאחוריו.
אני אוהבת שהפרקים קצרים P:
הרי אני כותבת הכל על דפים, ואז מקלידה הכל... אז זה קצת קשה להקליד כ"כ הרבה בבת-אחת. וחוץ מזה, ככה אפשר לעצור בקטעים מותחים XD
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה