עוד פיק שGeorgie כתבה,
והפעם עם סוף טוב D:
ג'ורג'/ג'ון, PG-13.
"ג'ורג', נחש מה?"
"מה?"
"נחש."
"אני חייב?"
"אל תהיה מפגר. איזה יום היום?"
"אממ," ג'ורג' הניח את העיתון והזדקף, מביט בג'ון שישב לצידו, "רביעי?"
"ה-14 בפברואר, דמבו!"
ג'ורג' הזעיף את פניו.
"הוולנטינס דיי!" הכריז ג'ון באושר וקם מהספה בקפיצה. ג'ורג' הביט בשעמום בפניו המוארות של ג'ון, ואז שקע שוב בפינת הספה.
"הוולנטיינס דיי, ג'ורג'!" חזר ג'ון בקול רם, מנסה להפיח מעט עניין בחברו, אך ג'ורג' כבר היה שקוע שוב בעיתון שלו ולא הביע שום התלהבות.
חיוכו של ג'ון דעך קצת.
"אתה.. יודע מה זה אומר, נכון?"
ג'ורג' לא הסיר את עיניו מהעיתון. "זה אומר שאתה יוצא לדייט עם החברה שלך. מי שזו לא תהיה עכשיו," הוא הוסיף ביובש, "אבל ג'ון, באמת שלא מעניין אותי מה אתה הולך לעשות לה."
"לא רוצה לשמוע טיפים?" אמר ג'ון בנימה מפתה והרים את גבותיו בשעשוע.
"בשביל הדייט הסוער שלי היום?"
חיוכו של ג'ון התרחב.
"אל תטרח." נאנח ג'ורג' והפך עוד דף בעיתון.
ג'ון עיקם את פיו. "אל תגיד לי שאתה לא עושה כלום היום."
"אז אני לא אגיד."
"נו באמת! אבל.. אבל לא הייתה לך מישהי? בשבוע שעבר, כשיצאנו ל-"
"היא זרקה אותי." קטע אותו ג'ורג', "העיפה אותי לכל הרוחות."
ג'ון הביט בו בארשת סקרנית.
"למה..?"
"מה זה עניינך."
"אבל היום הוולנטיינס דיי!" אמר ג'ון והחל לפסוע בסלון באיטיות, "אתה לא יכול פשוט להישאר בבית לבד.."
"זה לא באמת אכפת לי."
"ברור." חייך ג'ון בזלזול ונעמד מול ג'ורג', מסתכל בו מלמעלה במבט אירוני. ג'ורג' קיפל את העיתון באנחה מיואשת, ואז הרים את מבטו אל ג'ון ולא אמר דבר. ג'ון שילב את ידיו, עדיין מחייך.
"באמת לא אכפת לך להישאר לבד?" הוא שאל, והספק נשמע בבירור בקולו, "באמת?"
ג'ורג' משך בכתפיו.
"במילא אף פעם לא הייתה לי מישהי בוולנטיינס דיי, אתה יודע," הוא אמר והניד בראשו, "אז מה זה משנה?"
"אף פעם??" חזר ג'ון בקול דרמטי ומיהר להתיישב שוב לצידו.
ג'ורג' הרים גבה. "לא, אף פעם." הוא אמר בשלווה, "ואני לא הולך לשבת ולהתמרמר על זה."
"זה בדיוק מה שאתה עושה."
"לא," השיב ג'ורג' בקלילות "אתה זה שמתעקש לעשות דרמה מהעובדה שאין לי דייט להערב."
הוא הביט בשעון שהיה תלוי הקיר, השעה הייתה כבר חמש ועשרים, וקרני אור אחרונות, אפרוריות, התגנבו מבעד לחלון והאירו את החדר באור קודר מעט.
ג'ורג' נאנח שוב. "הם ממש מאחרים.." הוא אמר בקול מאוכזב, "יישארו לנו פחות משעתיים לחזרה."
"אבל לא היית רוצה שיהיה לך מה לעשות הערב?" התעקש ג'ון, מסרב לשנות את הנושא.
"אולי תניח לזה כבר?" כעס ג'ורג' "כן, הייתי רוצה שיהיה לי מה לעשות הערב, אבל לא, לא אכפת לי להתעלם עוד שנה מהוולנטיינס דיי הטיפשי שלך."
ג'ון הביט בפניו של ג'ורג', מנסה לכבוש את חיוכו לנוכח המבט הכועס שנעץ בו. הוא גירד מעט את סנטרו, מסתכל בג'ורג' במבט משועשע.
"אני יכול להיות הדייט שלך הערב."
ג'ורג' הרים את גבותיו בהפתעה לרגע, ואז גיחך בבוז ושאל בקול מזויף, "ותוותר על הדייט עם החברה המקסימה שלך?"
"בשבילך? כן." פסק ג'ון בשלווה.
לפני שהספיק ג'ורג' להגיב, נשמעה דפיקה בהולה בדלת. ג'ון קם מהספה, ממשיך להביט בג'ורג', ואז פנה לפתוח את הדלת.
"איחרתם." הוא אמר לפול וסטו, שנכנסו אל הסלון מבלי לחכות להזמנה. פול התנשם בכבדות ופניו היו ורדרדות ככל הנראה ממאמץ.
"איחרתי.. את ה.. אוטובוס המחורבן...." הוא אמר בניסיון לנשום ושפשף את צלעותיו, "ורצתי... פ.. פגשתי את.. אותו...." הוא החווה בראשו לעבר סטו וקרס על הספה קרוב מאוד לג'ורג'. "אה..! 'צטער.." הוא מלמל והתרחק מג'ורג', שהופתע כשפול כמעט התיישב עליו. "הרגליים שלי.. נשחקו לחלוטין...." הוא הטה את ראשו אחורה ועצם את עינו.
"תירוצים, תירוצים." אמר ג'ון בביטול, "ומה הסיפור שלך?"
סטו הוריד את משקפי השמש שלו ואז חייך אל ג'ון בזלזול. ג'ון השיב לו בצחוק קצר. "ככה חשבתי."
"טוב," ספק ג'ון את כפותיו "נתחיל לנגן עד שפיט יגיע ו-"
"אה, אממ.. הוא לא יבוא," אמר סטו בעודו פושט את מעילו וזורק אותו על פול שנהם אליו בכעס, "הוא התקשר אליי ואמר שהוא מבלה היום עם חברה שלו, הוולנטיינס דיי וכל זה."
"שוב עם הוולנטיינס דיי המטופש הזה!" צעק ג'ורג' וקם מהספה בזעם, "איך אנחנו אמורים לעשות חזרה בלי מתופף?!"
ג'ון התקרב אליו בצעד מהיר וכרך את זרועו סביב כתפיו של ג'ורג', מצמיד אותו אל צד גופו.
"תירגע, ילד," הוא אמר וניער את ג'ורג', "אז נעשה היום מה שאפשר, ומחר נתאמן יותר זמן. יש עוד שבוע עד ההופעה, אנחנו נספיק."
ג'ורג' רטן וניער מעליו את אחיזתו של ג'ון.
"כן, נכון," אמר פול שנשימתו חזרה אליו, "גם אני יוצא היום. אולי אני אצטרך ללכת קצת יותר מוקדם כדי שאני אספיק, וכל זה."
"אני שונא את היום הזה." אמר ג'ורג' בקול עגום.
עד השעה רבע לשבע החזרה הלכה בצורה די צולעת. בלי פיט, כל מה שהם ניגנו נשמע די עלוב, ואת השיר החדש שהם התכוונו לנסות הם נאלצו לדחות למחר. אם להוסיף לכך את סטו שנטה לשקוע בריחוף מידיי פעם ולא התחיל לנגן בזמן, ואת ג'ורג' שכבר ממילא היה במצב רוח עגום ורטן בין שיר לשיר,כולם היו די שמחים שפול אמר שעליו ללכת והחזרה נגמרה.
בפקודת ג'ון, נשארו ג'ורג' וסטו לעזור לו לפרק את מערכת התופים ("סתם סידרנו את החרא הזה!" סינן ג'ורג' בכעס) ולהעלות אותה לחדרו, שם היה צפוף כבר ממילא.
"מה עוד נשאר למטה?" שאל סטו.
"לא הרבה.." מלמל ג'ון בעודו רוכן ומנסה להנדס את המערכת המפורקת בצורה שתאפשר לו ללכת בחדר, "אתה לא חייב להישאר אם אתה צריך ללכת,אנחנו נסתדר."
סטו הטה מעט את ראשו. "אתה בטוח?"
"כן כן, ג'ורג' יכול להישאר לעזור לי," אמר ג'ון ואז הוסיף קצת יותר בשקט, "הוא לא ממהר לשום מקום."
ג'ורג' הביט בגבו של ג'ון בזעם, אך לא מצא שום דבר מגעיל לומר לו בחזרה. השתררה דממה מביכה מעט.
"ט..טוב.. אז אני.. אני אלך...." אמר סטו והביט בג'ורג' בחשש, מחכה לראות מה תהיה תגובתו. כשראה שאף אחד לא מונע ממנו ללכת, עשה כמה צעדים לעבר הדלת.
"וולנטיינס דיי שמח.." הוא מלמל בקול משועשע ומיהר לחמוק אל המדרגות לפני שג'ורג' יוכל לשפוך עליו את חמתו.
ג'ון הזדקף ופנה אל ג'ורג', חיוך קטן נח על שפתיו.
"שוב נשארנו לבד," הוא אמר והביט בעיניו של ג'ורג', "רק אתה ואני, בייב."
שריר התהדק בלסתו של ג'ורג', אך הוא לא ענה דבר. הוא הביט לרגע בעיניו של ג'ון, ואז בקושי מסוים הפנה את מבטו והחל ללכת לכיוון הדלת, חולף על פניו המחייכים של ג'ון.
"לא אמרת לי מה דעתך בסוף."
ג'ורג' נעצר מול הפתח. הוא הרגיש את עיניו של ג'ון נעוצות בגבו.
"על מה..?" הוא שאל בלי להסתובב.
"הצעתי להיות הדייט שלך הערב."
"ואתה רוצה לדעת מה דעתי על זה?"
"דעתך הכנה." השיב ג'ון וניתן היה לשמוע שהוא מחייך.
"בטח, למה לא." אמר ג'ורג' בקול ציני והחל להתקדם בלב כבד אל המדרגות. ככל שיקדים לסיים את העבודה יוכל למהר ולהסתלק מביתו של ג'ון ומהבדיחות הטיפשיות שלו.
ליבו החסיר פעימה כשיד תפסה בזרועו וסובבה אותו. ג'ון היה רחוק ממנו רק בסנטימטרים ספורים, וג'ורג' הרגיש את פניו הולכים ומתלהטים.
ידו של ג'ון שיחררה את זרועו של ג'ורג' ונכרכה סביב מותניו, מקרבת אותו יותר.
"אתה חושב שזה מצחיק, הא?"
"..לא ממש א-" התחיל ג'ורג' לומר אך המילים נעצרו בגרונו כשג'ון הצמיד את שפתיו אל פיו הפתוח מעט, רק לכמה רגעים, ואז התנתק ממנו.
ג'ון הביט בפניו של ג'ורג', מציין לעצמו כמה חמוד הוא נראה, מופתע ומבולבל.
לשנייה אחת הספיק ג'ון לראות חיוך קטן ונבוך על שפתיו של ג'ורג' לפני ששוב נפגשו עם שלו. הוא הניח את ידו על לחיו החמימה של ג'ורג' והרגיש את זרועותיו נכרכות סביב צווארו, מצמידות אותו קרוב יותר.
שניות התארכו לדקות, ומחשבותיו של ג'ון הלכו והתערפלו. בכל רגע יכול מישהו להיכנס לבית, לעלות לקומה העליונה ולראות אותם דרך הדלת הפתוחה,אבל בעצם.. זה לא כל כך משנה. מצידו, שיעמדו ויסתכלו. הוא הרגיש את אצבעותיו של ג'ורג' משחקות בשיערו. שיעמדו ויסתכלו, מה זה משנה...
עברו עוד כמה רגעים עד שג'ון נזכר שהוא שכח לנשום, וקטע את הנשיקה. הוא התנשם מעט ואז פלט צחוק קטן.
"אתה עדיין שונא את הוולנטיינס דיי?" הוא שאל בחיוך וליטף את לחיו של ג'ורג'.
ג'ורג' השיב לו חיוך, זרועותיו עדיין כרוכות סביב צווארו.
"הוא לא כזה גרוע."
"מתערבים שאני יכול לגרום לך אפילו לאהוב אותו?" שאל ג'ון, שפתיו כמעט צמודות לאלו של ג'ורג'.
"נראה אותך." מלמל ג'ורג' וחידש את הנשיקה. הוא ידע בוודאות, שג'ון עומד לזכות בהתערבות הזאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה