פרק 2.
ג'ורג'/פול, PG-13
ג'ורג' צבוע באדום, תהנו
"גם אני, אתה החבר הכי טוב שלי..." אמרתי לו מבולבל.
"לא, פול, אתה לא מבין. אני אוהב אותך." הוא חזר על זה שוב.
ואז הבנתי... "אתה מה?!" קמתי.
"אני... אני באמת מצטער פול..." דמעות התחילו לרדת על לחייו. "הייתי צריך לספר לך כבר מזמן, אבל לא העזתי... אני מצטער, אני אבין אם תעיף אותי מפה עכשיו..." הוא התחיל להתרומם מהכיסא.
"לא! מה פתאום."
"אני כן, כבר הרבה זמן...פטי היא רק-", "לא, ג'ורג'י, התכוונתי שאתה לא הולך לשון מקום" קטעתי אותו והתיישבתי על המיטה לידו. ראיתי שהוא מופתע שאני לא כועס, ואפילו בא ומתיישב קרוב אליו. איך יכולתי לכעוס? כרגע הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, באמת אוהב אותי.
"אתה לא כועס עליי?" ג'ורג' שאל והסתכל עליי.
"ממש לא..." לחשתי, והסתכלתי לו בעיניים. הן היו רטובות, אבל יכולתי לראות את ההקלה מאחוריהן. לבסוף נישקתי אותו.
לרגע נבהלתי... אף פעם לא התנשקתי עם גבר. אבל אז נרגעתי והתמסרתי לו, והמשכתי לנשק אותו. שנינו לא הבנו מה קורה, אבל לא רצינו לשבור את הנשיקה. בסוף פול הפסיק, מתנשם בכבדות. "אני אוהב אותך..." הוא ליטף לי את הפנים.
הוא... הוא אוהב... אותי...
חייכתי אליו צוחק. "אתה לא מבין כמה זמן חיכיתי לזה".
"ג'ורג'י שלי... סוף כל סוף" ראיתי שהוא מתחיל לבכות, וניגבתי לו את הדמעות. "אני לא מאמין שזה באמת קורה". נישקתי אותו ונשכבתי מעליו.
הוא התחיל להוריד לי את החולצה. "ג'ורג'י..." הוא התעלם.
"ג'ורג'!" הוא שם לב שאני קורא לו, והפסיק. "מה פולי? קרה משהו?"
"זה בסדר מה שאנחנו עושים?"
"אני לא יודע... אבל אני אוהב אותך, ואהבה זה בסדר, לא?"
"מה עם פטי?"
"זה בסדר... היא יודעת"
"סיפרת לה?!"
"לא, אבל היא ניחשה לבד. בגלל זה היא הלכה, ניחשה שאני אוהב אותך" הוא נישק אותי שוב.
"זה היה כ"כ ברור? איך לא שמתי לב... למה לא אמרת לי כלום?"
"אתה הצלחת להסתיר את זה יותר טוב..." הוא צחק. "למה לא אמרת לי בעצמך?"
"חשבתי שתכעס עלי, שתיגעל. פחדתי לאבד אותך."
"שתאבד אותי? אל תחשוב על זה אפילו" הוא נישק אותי ארוכות.
"אני כ"כ אוהב אותך..."
הוא חזר לנשק אותי, והוריד לי את החולצה. עשיתי כמוהו. פחדתי ממה שהולך לקרות, אבל סמכתי עליו. שמחתי שזה הוא.
התעוררתי במיטה שלי, ערום, עם ג'ורג'. כל מה שקרה חזר אליי פתאום, והחלטתי לצאת החוצה כדי להירגע קצת. הייתי חייב את זה, אז התלבשתי והחלטתי להשאיר אותו ישן, כדי שלא ידאג. "אני אחזר עוד מעט" נישקתי אותי ויצאתי.
הסתובבתי ברחובות עם מעיל גדול בשביל שלא יזהו אותי, וכשחשבתי על מה שקרה ועל מה שעשינו רציתי לצרוח, בעיקר מבושה. לא האמנתי שזה באמת קרה. אבל אז, כשחשבתי כמה אני אוהב אותו, כמה חיכיתי לרגע הזה, וכשחשבתי על זה שהוא באמת אוהב אותי, הכל עבר כלא היה.
התעוררתי למיטה ריקה. נלחצתי ופחדתי שפול התחרט על הכל, ופשוט עזב אותי. קמתי והתלבשתי, והחלטתי לחכות לו. אולי הוא יחזור. הלכתי בחדר הלוך חזור, סידרת את המיטה, פתחתי חלונות, והוא לא בא. אפילו התקלחתי, ועשיתי הכל נורא לאט, בכוונה. והוא לא הגיע.
לא יכולתי לעצור את הדמעות. הוא בטוח הלך, הוא לא יחזור עד שאני אעזוב. הוא כועס עליי, שונא אותי, אני יודע. "אני חייב לצאת מכאן" יצאתי מחדר במהירות, וירדתי במדרגות.
נכנסתי הביתה, וראיתי את ג'ורג' יורד במדרגות. "לאן אתה הולך..?" הוא נעצר.
"הביתה. אני מצטער על הכל... הייתי צריך לדעת שתתחרט, אני באמת מצטער שגררתי אותך לזה" הוא אמר והמשיך בדרכו למטה. "על מה אתה מדבר?" התקרבתי אליו כשהוא נעמד מולי. "על מה שקרה אתמול..."
"תגיד, השתגעת? על מה בדיוק אתה מצטער?" צחקתי. "שגרמת לי לדבר הכי טוב בחיי? על מה?"
"הכי טוב בחייך...?" הוא שאל, וניגב כמה דמעות.
נישקתי אותו והצמדתי אותו אלי. "אז לאן הלכת?", "הייתי צריך קצת קור, וגם לקנות קצת אוכל, אבל כל החנויות היו סגורות..."
"אלוהים, פול, תשאיר פתק פעם הבאה!"
"חשבת שעזבתי?"
"כן, כמעט השתגעתי"
"שאני אעזוב אותך ג'ורג'? איך אני מסוגל...?" אמרתי, ונישקתי אותו.
"פחדתי שאתה כועס עלי, שהתחרטת..." הוא עצר לרגע, ואז המשיך "פחדתי שאתה לא באמת אוהב אותי."
"ג'ורג'י..." לחשתי, והידקתי את החיבוק. "אני אוהב אותך מאז שאני זוכר את עצמי, וזה לא הולך להשתנות. בבקשה אל תזלזל בזה אף פעם... בבקשה אל תחשוב שעזבתי או שאני מסגול לעזוב אותך." הוא קבר את ראשו בצווארי, והרגשתי את הדמעות החמות שלו שהרטיבו את החולצה שלי. העברתי יד בשיערו, ולחשתי לו שהכל בסדר, שאני אוהב אותו.
קצת (הרבה) יותר קצר מפרק 1... אבל יש סיבה P:
אגב, אני שומעת עכשיו ביטלס א-ראמה, ויש איזה קאבר לI ME MINE.. וזה נורא XS
הוא שר "היי מי מי מיין" וממציא מילים, כה נחמד P:
פורסם ב21/2/2009
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה