הנה הקטע הראשון ששלחו לי אחרי הפוסט הקודם... כבוד P:
ג'ון/פול,
PG-13,
פול התעורר. לינדה לא הייתה בבית- היא לקחה את הילדים לביה"ס. הוא הסית את הוילון והסתכל החוצה. איזה יום יפה. השמש זרחה במרומי השמיים הבהירים והדשא היה ירוק מתמיד.
הוא חייך לעצמו.
ואז הצלצל הטלפון.
"הלו?" שאל, "פול? זה אני, סם", ענה לו הקול. "הו, היי סם, מה שלומך?" "הממ... יש לי...
חדשות רעות. מאוד."
"מה קרה?" קולו רעד. "ג'ון...לנון...הוא... נורה אתמול בלילה. הוא איבד כמות דם אדירה, הובל לבית החולים.. ובסביבות אחת-עשרה וחצי הוא נפטר". "...מה?" "אני מצטער מאוד, פול, אני יודע כמה הייתם קרובים...". פול לא הגיב. אחרי שסם ניתק ב"אני מקווה שתהיה בסדר, להתראות", פול סגר את הטלפון בשתיקה. לינדה נכנסה הביתה. כשהסתכלה עליו הרגישה שמשהו רע קרה. "מה קרה?" היא שאלה. "זה ג'ון...הוא מת... ג'ון לנון מת..." הקול שלו היה שבור כשאמר את זה. לינדה שתקה. "אני יורד למטה" אמר, ובהליכה מהירה ירד למרתף.
הוא נכנס. החדר היה מלא במזכרות שלו מימי הביטלס. היה שם ארון גדול עם דלתות שקופות, ובתוכו היו הרבה תמונות שלו ושל ג'ון, ג'ורג' ורינגו. הוא פתח את הארון ולקח תמונה אחת של ג'ון, רצה לזרוק אותה, אבל אז עצר. הוא הסתכל על התמונה והתחיל לבכות.
לינדה שמעה עד למעלה את הבכי שלו. מעולם לא שמעה אותו בוכה ככה.
אחרי שנרגע קצת הוא הניח את התמונה על השולחן הקטן שליד הארון, לקח את הכיסא שלידו ושם אותו לפני הארון. הוא הסתכל על התמונה שלו ושל ג'ון מחובקים שקיבל מג'ון ליום ההולדת ה-23 שלו במדף הראשון. הוא עלה על הכיסא ולקח את התמונה. פתאום התחילה לו סחרחורת. כל העולם הסתובב וראשו כאב. פול נפל והכיסא יחד איתו. קיבל מכה חזקה בראש ואיבד את ההכרה. גם קיבל מכה מתחת לחזה מרגלי הכיסא ששכב מתחתיו. התמונה עדיין בידו, אך היא סדוקה מהצד השמאלי, בו נמצא ג'ון, והסדק "חותך" את ג'ון ומגיע עד לצד השמאלי בחזהו של פול בתמונה.
לינדה שמעה את הנפילה ורצה למטה. כשראתה אותו ישר רצה לטלפון והתקשרה לאמבולנס.
האמבולנס הגיע ופול הובל לבית החולים, כשלינדה לצידו. כשהובילו אותו לחדר, אמרו לה לצאת ולחכות בחדר ההמתנה. היא יצאה מהחדר וסגרה את הדלת אחריה. רופא אחד יצא אליה:"קחי את זה, שלא יאבד", אמר ונתן לה את התמונה הסדוקה.היא הוציאה את התמונה מהמסגרת. להפתעתה לא קרה דבר לתמונה, אף לא קרע אחד.
כשהפכה את התמונה היא ראתה שכתוב משהו בכתב מחובר ולא כ"כ קריא, אבל עדיין הצליחה להבין אותו:"תמשיך להיות הבייבי-פייס שאני כ"כ אוהב. יום הולדת שמח. ג'ון".
פול חלם חלום. בחלומו היה זה יום ההולדת ה-23 שלו. ג'ורג', רינגו וג'ון הביאו לו מתנות. הוא פתח את המתנה של ג'ורג'. זו הייתה גיטרה אקוסטית חדשה. "וואו, ג'ורג', היא ממש יפה, תודה!" אמר פול בהתלהבות וחיבק את ג'ורג'."יום הולדת שמח" אמר לפול. אח"כ פול פתח את המתנה של רינגו. זה היה פטיפון. "רינגו, הוא מקסים! תודה רבה!" "מי מלך?" שאל רינגו ועשה פרצוף גאה. "ברור שאתה" אמר פול וחייך. עכשיו הפנה פול את פניו המחייכות לג'ון. "טוב, הבאתי לך כמה מתנות קטנות, אבל זה עדיין יותר מאחד!" אמר ופול צחק. "הנה", הביא לפול שקית גדולה ומעט כבדה. "תראה מה יש בפנים". פול פתח את השקית. המתנה הראשונה שהוציא הייתה דגם מעץ צבוע של ההופנר שלו. המתנה השנייה הייתה קופסת עץ ובתוכה יש מקהלת בובות ששרה "יום הולדת שמח". המתנה השלישית ריגשה את פול מאוד. הייתה זו תמונה שלו ושל ג'ון מחובקים ומחייכים, תמונה שצולמה כמה ימים קודם. "ביקשתי מהצלם לצלם אותנו ככה במיוחד בשביל היום" אמר ג'ון. פול הפך את התמונה והיה כתוב מאחוריה בכתב ידו של ג'ון:"תמשיך להיות הבייבי-פייס שאני כ"כ אוהב. יום הולדת שמח. ג'ון". "אה, כמעט שכחתי!" אמר ג'ון והוציא מסגרת בצבע חום והכניס לתוכה את התמונה. "הנה, עכשיו הכל מסודר" אמר וחייך.
"ג'ון, זה מדהים. אתה מדהים. תודה רבה" אמר פול וחיבק אותו. "בבקשה" אמר ג'ון. פתאום הכל הסתובב. החדר נעלם. ג'ורג' ורינגו נעלמו. אחרי שפול וג'ון נשארו לבד בשומקום, ג'ון נעלם גם הוא.
"ג'ון!" צעק פול בבהלה כשהתעורר מחלומו. הרופא שהיה לידו הרגיע אותו:"זה בסדר, הכל בסדר". רופא אחר יצא לקרוא ללינדה והילדים מחדר ההמתנה. הם הגיעו. "איפה אני?" שאל פול. "אתה בבית חולים. נפלת מהכיסא במרתף והיית מחוסר הכרה. סוף-סוף קמת" אמרה לינדה, חייכה חיוך דואג ונשקה לו בפה. "אנחנו שמחים שאתה בסדר" אמרו ילדיו וחיבקו אותו.
"כמה זמן אני כאן?" "ארבעה ימים" אמר לו הרופא. "קיבלת מכה די חזקה בראש, ולכן הוא יכאב לך לעוד כמה ימים. המכה מתחת לחזה תחלים בעוד כשבוע. איך נפלת?" פול הסתכל על הסימנים האדומים שמתחת לחזהו. "הממ... הייתה לי סחרחורת, אני חושב" השיב פול. "אני מבין. יש לך סחרחורות לעיתים תכופות?" "לא. רק כשזה קרה, כאב לי הראש" "בסדר. אז אני אשאיר אתכם לבד וכבר היום בערב נוכל לשחרר אותו. ניתן לך כדורים לשיכוך כאבים לכמה ימים" אמר הרופא בחיוך ויצא מהחדר.
בסביבות 8 בערב הם חזרו הביתה.
פול הלך ישר למיטה. לא הסכים לאכול ארוחת ערב. פשוט ישב מתחת לשמיכה ובהה באוויר. פתאום נזכר ושאל:"איפה התמונה?" "איזו תמונה?" שאלה אותו לינדה, "שלי ושל ג'ון... מיום ההולדת שלי" "אה, היא אצלי. הנה." אמרה ונתנה לו אותה. "איפה המסגרת?" "בתיק שלי. חשבתי באמת שתשאל עליה אז לא זרקתי" השיבה בחיוך, לקחה את התיק והביאה לו את המסגרת. "רק תיזהר שלא להיחתך" אמרה ויצאה מהחדר.
פול שם את המסגרת על השולחן שליד המיטה. הוא הסתכל על התמונה בעיניים עצובות. אח"כ הוא הפך את התמונה והסתכל על הכתוב ."בייבי-פייס... הרבה זמן אף אחד לא קרה לי ככה" חשב לעצמו. הוא שם את התמונה בתוך המסגרת. הוא סגר את האור והתכרבל בשמיכה.
"...גם אני אוהב אותך, ג'ון" לחש ונרדם.
*סם הוא העוזר האישי של פול, ובגלל שהדר לא ידעה איך קוראים לו היא המציאה את השם. (תסלחו לה? P:)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה