הפרק האחרון של "היא רוצה להתחתן".
כמו תמיד- PG-13, ג'ורג'/פול.
פול מסומן בכחול, רינגו בורוד, וג'ון בירוק. תהנו D:
הגענו למנצ'סטר אחרי כמה שעות נסיעה קשות. ניסיתי לדבר עם פול והוא לא שיתף פעולה, ניסיתי לגעת בו כשג'ון ורינגו נרדמו, נסיתי הכל- באמת שהכל, אבל כלום לא הצליח... אני פשוט לא מבין אותו.
נכנסנו למלון ובריאן אמר לנו לעלות לחדרים. "טוב, אני אשן עם ג'ון היום, ואני חושב שנמשיך ככה... נשנה קצת" שמעתי את פול אומר בביטחון, ועמדתי מולו בלי יכולת להגיב. רינגו מיד הסכים, ועלינו לחדרים. פטי התקשרה כמה פעמים באותו ערב לעדכן אותי בצבעים של המפיות ובסגנון סידור פרחים. אלוהים, לא יכולתי לעמוד בזה עוד.
יצאתי החוצה, ולא היה לי איכפת איזה מעריצה תקפוץ עליי ומאיפה, לא היה לי אכפת כמה קר יהיה לי. רק ידעתי שאני צריך קצת שקט, ולחזור בזמן להופעה, כמובן.
אני לא מסכים לאבד אותו בגלל שטות כזאת... אני אוהב אותו יותר מדי בשביל זה, ואני יודע שהוא אוהב אותי. "למה לאבד את הכל?!" אמרתי לעצמי, מרגיש את הדמעות מציפות לי את העיינים. "אני חייב לדבר איתו..."
חזרתי למלון, וכשהגעתי כולם היו בלובי וחיכו לי. "האריסון! איפה לעזאזל היית?!" בריאן שאל בכעס. "כלום... רק... רק יצאתי לסיבוב"
"שלא תעיז לעשות את זה שוב, כן?!"
"ברור... אז בוא נצא כבר" ובאמת, כמו שאמרתי, ישר יצאנו למועדון, מנסים להתחמק מהמעריצות שרדפו אחרי המכונית שלנו ולא נתנו לנו לנשום.
זאת לא הייתה הופעה טובה. פול לא היה אנרגטי כמו תמיד, ושכח את המילים כמה פעמים. בריאן עצר את המופע פעמיים וניסה להבין מה עובר על שנינו, אבל לשווא. לא חזרנו לעצמנו, ופול הפך חלקים מהשירים לכ"כ עצובים שיכולתי להישבע שראיתי כמה מעריצות בוכות. אבל כמובן שלהן זה לא הפריע... הן צרחו כמו תמיד ורובן בכלל לא שמעו אותנו שרים.
כשחזרנו למלון היה לי קשה עם זה שאני לא עם פול בחדר, ושהוא וג'ון נמצאים ביחד. התיישבתי על המיטה מבואס. רינגו, ששב לב רק אחרי חצי שעה ששתקתי, התחיל לדאוג. "מה קרה, לאב?"
"פו-" כמעט נפלט לי. "פטי..."
"מה איתה? אתם מתחתנים! אתה צריך לשמוח!"
"כן, אבל אני... לא יודע, אני לא יודע אם זה מה שאני רוצה."
"מה זאת אומרת? היא יפ-" ולפני שרינגו סיים ג'ון נכנס לחדר וצעק "רינגס, ג'ורג', בואו, יוצאים"
"מעולה... נאסוף כמה בחורות..." הוא צחק. "אבל איפה פול?"
"קצת חולה, השארתי אותו בחדר"
"אני גם אשאר. אני לא מרגיש מאוד טוב..." הבנתי שיש לי הזדמנו תלדבר עם פול.
"אתה בטוח?", "כן, לגמרי." "רוצה שאני אשאר איתך?" רינגו שאל. "לא, לא. זה בסדר. תצאו, אני אנוח קצת."
הם הלכו, וישר הלכתי לחדר של פול. נכנסתי בשקט וראיתי שהוא שוכב על הבטן, עם הראש קבור בכרית. הוא בכה.
שמעתי מישהו נכנס, זה בטח ג'ון שבא לגרור אותי בכוח.
"אני לא הייתי משאיר אותך חולה לבד..."
"מה אתה עושה פה?" קמתי והלכתי לכיוון הדלת. "לך מפה" הגעתי לדלת, ופתחתי אותה, מסמן לו שילך.
"רגע," הוא אמר, וסגר את הדלת. "אנחנו צריכים לדבר"
"אין לנו שום דבר לדבר עליו" הרגשתי את הדמעות זולגות לי שוב פעם על הפנים.
"אתה זוכר את היום ההוא, כשחשבתי שעזבת אותי אבל רק הלכת לקנות דברים?" 'איך אני מסוגל לשכוח?' לא עניתי. "ואתה זוכר את שאמרת שאף פעם לא תעזוב אותי? שאתה לא מסוגל לעזוב אותי...?" "אתה זה שעזב-", "אתה זוכר שאמרת לי לא לזלזל בזה שאתה אוהב אותי?" המשכתי.
"מה אתה מנסה להגיד?" שאלתי, מנסה לא לבכות.
"שאתה אוהב אותי," , "אני...", "ואני אוהב אותך" קטעתי אותו, והסתכלתי לו בעיניים. "יותר מכל דבר אחר בעולם..."
"נו אז?! אתה מתחתן, פאקינג מתחתן!"
"פול, שמעת פעם על מקום שמחתן שני גברים?" ,"מה..? לא...", "בדיוק, אנחנו לא יכולים להתחתן, ואני אוהב אותך, לא אותה, אז מה לעזאזל מפריע לך בזה?"
"מה מפריע לי...? אתה באמת שואל?! אם תתחתנו ותגורו ביחד, היא בטח תרצה להקים משפחה, היא תקח אותך רק לעצמה. איפה אני בתמונה?" הוא שאל בבכי, כמעט צועק.
"אלוהים, פול! הדבר היחיד שישתנה יהיה החתימות על הנייר! אני אמנם אגור איתה, אבל אהיה איתך רוב הזמן!" הסתכלתי עליו לא מבין. "משפחה? היא דוגמנית, היא לא רוצה ילדים בינתיים, אתה תמיד תהיה המשפחה היחידה שלי. ומה... מה זה משנה בכלל? כל עוד אני אוהב אותך כלום לא משנה!" עצרתי רגע, המשכתי. "אם הייתי יכול הייתי מתחתן איתך, הייתי גר איתך! ואתה יודע מה? אם רק יכולתי הייתי עושה לך 70 ילדים, אבל אנחנו לא יכולים, אתה יודע שאנחנו לא יכולים!" צעקתי.
הוא המשיך לבכות, והתיישב על המיטה. "א..אני מצטער, פולי. לא התכוונתי לצעוק עלייך... אני פשוט לא מסוגל לחשוב שאני מאבד אותך" אמרתי, והתיישבתי על הברכיים מולו. "לא, לא. אני זה שצריך להצטער...איבדתי את עצמי... השתגעתי מהמחשבה שאתה מתחתן במקום לחשוב בהגיון..."
נישקתי אותו. "פולי, גם אתה, אל תזלזל אף פעם ברגשות שלי כלפיך." אמרתי, וניגבתי לו את הדמעות.
"אני מצטער..."
"זה בסדר" נשכבתי לידו וחיבקתי אותו.
"התגעגעתי" הוא נישק לי את היד.
"אל תתגעגע יותר, לא יהיה צורך" הידקתי את החיבוק.
"תודה..." הרגשתי את הדמעות שלו מרטיבות אותי. "אני אוהב אותך"
את האמת, לא מאוד אהבתי את הסיפור... ז"א, התחלתי אותו מגניב וזה, אבל אז הוא נהיה קיטשי מעצבן. אבל לא נורא XD
מה אתם אומרים?
פורסם ב2/3/2009
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה