חלק שלישי ואחרון,
ג'ון/פול, PG-13.
Beatleboot כתבה, והדר הייתה הבטא.
תהנו 
1969
הזמן עבר, והלכנו והתרחקנו.
גם אני וג'ון, וגם שאר הלהקה- בריאן מת, והוא כבר לא היה כאן כדי להחזיק אותנו ביחד.
הקלטנו כמה שירים, ועל חלקם ג'ורג' אמר שזה שיתוף הפעולה הכי טוב של לנון/מקרטני כבר שנים- בלי לדעת למה הוא גורם- והם נשארו באולפן, לא נגענו בהם עוד. פשוט לא יכולנו לשבת ביחד ולגמור אותם. החלטנו לקחת הפסקה. לאחר כמה חודשים ג'ורג' מרטין יצר איתנו קשר, וביקש שנקליט אלבום חדש. כולנו ידענו שזה יהיה האחרון.
החלטתי לכתוב שיר אחד שכבר הרבה זמן נמצא לי בראש. שיר שלא רציתי לכתוב רק בגלל שלא הסכמתי להשלים עם הסיפור שמאחוריו, הוא גרם לי לבכות בכל פעם שחשבתי על המילים והלחן שלו.
When you told me, you didn't need me anymore, Well you know I nearly broke down and cried. When you told me you didn't need me anymore, Well you know I nearly broke down and died...
לבסוף הגענו לאולפנים. ג'ון, במפתיע, הגיע בלי יוקו. התיישבנו כל אחד ליד הכלי שלו, בלי לדבר. ג'ורג' מרטין נכנס לאולפן, והיה הראשו שדיבר.
"טוב, חברים. הרבה זמן לא עבדנו ביחד, ואני חושב שצריך להתחיל..." הוא אמר. "כתבתם משהו?"
ג'ורג' היה הראשון שהשמיע לנו שיר. קראו לו
Here Comes the Sun. זה היה שיר יפה, אבל מעין קריאת טיגר... להגיד עכשיו שהכל הולך להיות בסדר, היה קצת קשה. אבל אולי הוא צודק...אולי בלי להיות ביחד לכמה זמן רק יועיל לנו.
ג'ורג' סיים, אחריו ג'ון ניגן כמה שירים ורק אחרי כמה שעות החלטתי לנגן גם אני. התחלתי לנגן ולשיר, והיה לי כ"כ קשה... ראיתי שג'ון לאט-לאט מבין שזה נכתב עליו, ובקושי הצלחתי לחנוק את הדמעות.
כסיימתי כולם אמרו שזה שיר נחמד, ושכדאי להכניס אותו לאלבום. זה הספיק להם, והם החליטו לסיים עכשיו ולהמשיך ביום אחר. ג'ורג' הלך ראשון, ואחריו ג'ורג' מרטין. רינגו הלך גם הוא, ואיתו הלכו כמה טכנאים ועובדי אולפן אחרים. הם השאירו אותי ואת ג'ון לבד.
הוא הסתכל עליי בשקט כמה דקות, וכשהבנתי שזה לא מתקדם לשום מקום קמתי בכוונה ללכת.
"רגע," הוא אמר לפתע. "אני מצטער."
הסתובבתי אליו, בהלם מזה שהוא מתנצל על משהו בכזאת מהירות.
"לא התכוונתי לפגוע בך."
"אבל זה מה שעשית." המשכתי ללכת לכיוון הדלת.
"מקרטני, אל תתנהג כמו ילד קטן. אני רוצה לדבר איתך, בוא הנה רגע!"
"מה אתה רוצה?" שאלתי חסר סבלנות, והתיישבתי על אחד הכיסאות שהיו לידי.
ג'ון שתק והסתכל מסביבו, ואז קם מהכיסא והתחיל ללכת בחדר במעגלים. "רציתי לבקש סליחה... זה... זה הכל..." הוא אמר מבולבל.
"כיף לך."
"מקה, פול... אני באמת מצטער... אני לא יודע מה קרה לנו... מה קרה לי..."
"מה שקרה זה יוקו."
"יוקו לא קשורה לזה."
"אה, כן?!" תקפתי אותו. "היא כן, ג'ון. אתה כבר לא אתה, אתה היא!" הסתכלתי עליו. "תראה את עצמך! מתי לאחרונה עשית משהו בלעדיה? מתי לאחרונה החלטת על משהו בלעדיה?"
"אתה אומר דברים לא הגיוניים רק כי אתה פגוע... תפסיק..." ג'ון אמר בהיסוס. "זה פשוט לא הצליח... אנחנו... אנחנו כבר לא ילדים קטנים... לא יכולנו להמשיך...."
הסתכלתי עליו, ודמעות עלו בעיניי.
"אתה מבין," הוא המשיך. "אני... אני אוהב אותך, עדיי-"
קמתי מהכיסא והלכתי אל הדלת. "לפחות תלמד לשקר." אמרתי ויצאתי החוצה בלי להסתכל לאחור.
ג'ון נשאר בחדר ולא ניסה ללכת אחרי פול. הוא ידע שאין לו סיכוי. במקום זה הוא התיישב, והתחיל לכתוב.
המצב נשאר כמו שהוא לכמה ימים- פול לא דיבר איתו ובקושי הסתכל עליו, וכל ביקור באולפן הפך לסיוט.
עד שג'ון הצליח לכתוב את השיר שרצה.
הוא יזם פגישה של ארבעתם עם ג'ורג' מרטין, דבר שהפתיע אתם כי בד"כ ג'ון העדיף לשכב על הספה עם עיתון וסיגריה מאשר לעבוד קשה באולפן, ובמיוחד עכשיו, לאחר הריב הגדול ומצב הרוח הירוד שליווה כל פגישה ופגישה.
הוא סימן להם להתיישב.
"כתבתי שני שירים."
"בשביל זה קראת לנו, לנון?" ג'ורג' אמר בשקט בטון ציני מזלזל.
"לא. קראתי לכם כדי שנרקוד עירומים על הגג." ג'ון אמר. "כן, האריסון. אנחנו להקה, ואם אתה רוצה לגמור עם התקליט הזה כבר, אז כדאי ש-"
"שתנגן כבר." ג'ורג' התפרץ לדבריו, ולהפתעתו- בפעם השנייה באותו יום- ג'ון לא תקף בחזרה, אלא רק הסתכל עליו לרגע, ואז הרים את הגיטרה שלו.
"זה הולך ככה..." הוא התחיל לשיר כמה שורות מהשיר Mean Mr Mustard.
כשהוא סיים, ארבעתם בהו בו.
"נו?" הוא שאל.
"זה..." ג'ורג' מרטין התחיל.
"יפה, לנון." רינגו השלים אותו וצחק במבוכה.
"לא אהבתם, הא?"
"לא לא, זה פשוט... קצת אחר." רינגו המשיך, וג'ורג' הנהן לידו. פול בהה ברצפה ולא אמר מילה.
"אהא." ג'ון אמר בלי להקדיש לעניין יותר מדי תשומת לב. היה לו חשוב להמשיך ולשיר את השיר הבא. "השני מתחיל ככה- "Well you should see Polythene Pam" הוא התחיל, ופול הרים לפתע את ראשו. "She's so good-looking but she looks like a man..." הוא המשיך, ופול הסתכל עליו
בעיניים נוצצות."איך זה?" הוא שאל כשסיים לשיר.
"נחמד." ג'ורג' אמר בקצרה.
"אהבתי." רינגו אמר לו, וחייך.
פול קם מהכיסא כשהגיטרה בידו, והתיישב ליד ג'ון. "אולי אפשר לחבר בינהם...." הוא חייך אליו. "לנסות ליצור איזו שרשרת, קונספט..."
אהבתי. מאוד אהבתי.
השבמחקאני רוצה ילד.