ללא שם (פול/קתרינה)

ובפעם הראשונה בתולדות הבלוג, יש פה פאנפיק פנטזיה שכזה.

הט' שקתרינה כתבה על עצמה ועל פול, לאחר ההופעה.

היא אמרה לי לכתוב שזה "פול/מישהי-דמיונית-שהלוואי-והייתה-אני", אבל לא נורא XD

בכל מקרה,

פול/קתרינה, NC-17.

---

אם להתחיל לחלוטין בהתחלה, אני מאוהבת בו מגיל חמש בערך.

נולדתי, כמובן, אחרי השנים הגדולות באמת. אחרי שהלהקה כבר התפרקה. אני זוכרת שאמא שלי סיפרה לי איך היא בכתה כששותפו לשעבר ללהקה ולכתיבה נרצח. אבל ליבי תמיד היה שייך לו. בגיל ההתבגרות, כשכולם שמעו כל מיני להקות טראנס תמוהות, אני שמעתי שוב ושוב על הפטיפון החום הישן את כל האלבומים שהוא הוציא. גם של הלהקה ההיא, וגם אחר כך.

השנים עברו. אני התבגרתי. והוא בהחלט גם. ואז הגיעה השמועה, ואחרי ההודעה הרשמית. הוא בא להופיע בארץ.

הכרטיסים היו יקרים בטירוף, אבל כשהחבר שלי אמר משהו בעניין הבטתי בו במבט לא מבין. זה הרי רק כסף. הוא הודיע בצער מעושה שבאותו תאריך הוא יהיה בחו"ל בנסיעת עסקים. ממש לא נורא. אמא שלי הנחמדה עזרה לי לממן את הכרטיס, ואמרה כמה היא מקנאה בי, והלואי שהיתה לי את האנרגיה והנעורים לבוא גם.

הגעתי לפארק כחצי שעה לפני תחילת ההופעה, מפלסת בנעימות את דרכי למקום טוב ממש מול הבמה. פגשתי המון אנשים שאני מכירה, בינהם לצערי גם את השכנה המעצבנת שלי שבאה עם החבר העוד יותר מעצבן שלה. קבעתי איתה במתיקות שאם אנחנו נפרדות אז שלא תטרח לחפש אותי בכל ההמולה, אני כבר אגיע הביתה.

ואז כבו האורות וההופעה התחילה.

שכחתי את השכנה, את החבר שלי, את חמישים אלף האנשים שמסביבי.

ראיתי רק אותו, ובאיזה חלק של נשמתי חזרתי להיות שוב בת חמש, שומעת בפעם הראשונה את הגיטרה המרטיטה. שוב בת עשרה, שוכבת על המיטה בחושך, האוזניות של אבא שלי נמתחות על פני החדר אל הפטיפון הישן, ומוחי מופצץ בווליום בלתי אפשרי במלודיות המהפנטות ביותר שנכתבו אי פעם.

הוא עבר משיר לשיר, מבצע את כל הלהיטים הגדולים והצפויים, וגם כמה בלתי צפויים. כשזיהיתי כל שיר - בערך באקורד השני - הרגשתי כאילו שקיבלתי מתנה עצומה, רק בשבילי. שעתיים ורבע שרתי ורקדתי, מרוגשת ומחוממת, כמו איזו בת עשרה חרמנית ולא האשה בת העשרים ומשהו שגדלתי להיות, אחראית ומהימנה, זו שתמיד אפשר לסמוך עליה.

קולי ניחר משירה, וכל גופי פעם עם הגיטרה שלו, עם האקורדים שהפיקו אצבעותיו המרחפות על קלידי הפסנתר, קולו שאיבד רק מעט מצלילותו במהלך השנים. הייתי רטובה כולי מזיעה, ולא יכולתי להתעלם גם מהרטיבות שהתפתחה בתחתוני.

כשההופעה נגמרה הייתי כמוכת הלם. פילסתי את דרכי החוצה, נמנעת מליצור קשר עין עם אף אחד כדי לא לפגוש בשום פרצוף מוכר. הדבר האחרון שרציתי היה לנהל שיחת חולין, או חס וחלילה חברה לדרך. כל מה שרציתי זה להיות לבד, להמשיך לשמוע בתוך מוחי שוב ושוב את המוזיקה, לא לאבד עדיין את הרטט שאחז בבשרי.

הצלחתי להתחמק מנחילי האדם שיצאו אל הפארק, זורמים לכיוון הכביש, והצלחתי - במאמץ מסויים - למצוא חלקת גן על גדות הנחל שהיתה מבודדת ופנויה. הנחל לשם שינוי לא הסריח, אלא פיכפך לו בשקט, ואני שכבתי על הדשא ובהיתי בשמיים, מותשת ובו זמנית כל גופי מגורה. שכבתי שם בשקט כמה זמן, והרגשתי את קצב ליבי חוזר לאט לאט לרמות נורמליות, כשפתאום הרגשתי בעוד אדם מתקרב. קפאתי ללא תנועה - בכל זאת, אמצע הלילה בפארק, ואני לבד. אבל הוא לא הבחין בי, ניגש אל סף המים מהמהם לעצמו בקול מוכר מדי. רק כשהצית גפרור להדליק סיגריה זיהיתי אותו, את מניפת הקמטים בצד עיניו, כשחייך לעצמו את החיוך המתוק שמופיע לי בחלומות כבר שלושים שנה. כנראה שהשמעתי בכל זאת איזה קול, כי הוא הסתובב וראה אותי. חייכתי חיוך דבילי, מרגישה שפלשתי לפרטיותו. הוא חייך בחזרה, השליך את הסיגריה למים ושאל במבטא האנגלי המקסים שלו אם הוא מפריע. אמרתי שלא, מה פתאום, מתפלאת שהמילים בכלל הסכימו לצאת מגרוני. "נהנת מההופעה?" הוא שאל, מביט על הטי-שירט שלבשתי, שדמותו מתנוססת עליה, אוחז גיטרה אל-על. הוא לא חיכה לתשובה, והתישב לידי, נשען לאחור על מרפקיו על הדשא. "אני תמיד מרגיש צורך להתחמק מכולם אחרי הופעה ולהיות קצת לבד. כשהיינו צעירים היו אנשי אבטחה מופקדים עלינו כמו על אסירים. אבל כמעט תמיד הצלחנו לברוח, לפחות לכמה דקות. במיוחד אחרי הופעה. כל החושים מגורים כל כך. אני תמיד מת להיות קצת לבד.". הוא הסתובב על הצד, וליטף את לחיי בידו. "לא, אל תביני אותי לא נכון. אל תלכי. אפילו בגילי אני מסיים את ההופעה מותש מצד אחד, ונרגש ומגורה מצד שני. תשארי איתי קצת, אם את לא ממהרת." "זה בסדר" אמרתי "אף אחד לא מחכה לי הלילה". (יופי, אדיוטית, חשבתי, תגידי דברים כאלו לגבר זר לחלוטין שנדמה לך שאת מכירה כי את שמעת אותו מנגן כל חייך. אם הוא ירצח אותך ויזרוק את גופתך למים אף אחד אפילו לא יחשוד בו. ומייד השתקתי את עצמי. שיעשה מה שהוא רוצה. לכבוד זה יהיה לי.) הוא חייך אלי ואני נאבקתי שלא לגחך כמו דבילית מזילת ריר, ואז נשכב על הגב להביט בכוכבים. נשכבתי לידו, גופנו לא נוגעים אך כל כך קרובים שיכולתי להרגיש את חום גופו פועם לידי. יאללה, חשבתי. חיים רק פעם אחת. זזתי קצת עד שזרועי נגעה בזרועו. כשהוא לא נרתע הושטתי את ידי השניה וליטפתי קלות את בטנו. הוא צחק "זה מה שטוב בלהיות אגדה בחיי... באיזה נסיבות אחרות אשה צעירה ויפה כמוך היתה חושבת שאני מושך בגילי? אני יכול להיות אבא שלך." "לא נכון" העזתי, מעודדת מתגובתו "אל תהיה מצחיק. אבא שלי צעיר ממך בעשר שנים." הוא נשכב על הצד, השעין את ראשו על זרועו והביט בי באור הקלוש של פנסי הפארק. "את נורא יפה" הוא לחש "ואני תמיד מחורמן בטירוף אחרי הופעה" ואז הוא גחן ונישק אותי על שפתי, נשיקה עדינה ומרפרפת. הרמתי את ידי, חפנתי את שערו והצמדתי אותו אלי לנשיקה עזה. הושטתי את ידי אל חולצת הכפתורים הקמוטה שלבש, נזכרת כמה מגוהץ ויצוגי הוא עלה על הבמה לפני כמה שעות, כולו מכופתר בחום הקיץ הישראלי, ואיך בהתלהבות ההופעה החל להתקלף משכבות הלבוש. פרמתי את הכפתורים בעוד הוא שולח יד אל מתחת לחולצתי, מלטף בעדינות את שדי מבעד לחזיה המיוזעת. הוא פתח את כפתור הג´ינס שלי ושלח יד מגששת פנימה. כנראה שכמות הרטיבות הפתיעה אותו, כי הוא הביט בי חייך שוב "הממממ... כל זה לכבודי?" "אתה צוחק?" אמרתי "כשהגנבת לאמצע השיר פתאום סולו גיטרה של הנדריקס חשבתי שאני הולכת לגמור שם במקום." הוא הכניס את ידו עמוק יותר, וכשניסיתי לשלוח יד לתוך בגדיו עצר אותי ואמר "לא, יש לי חשק לעוד סולו. תתני לי?"

ונתתי.

אצבעותיו המיומנות מצאו את דרכן למקומות הרגישים שבי כמו שמצאו את דרכן בטבעיות ובקלילות על קלידי הפסנתר ועל מיתרי הגיטרה.

אצבעותיו ליטפו אותי, מוצאות את נקודתי הרגישות ופורטות עליהן עד שכל גופי רטט במנגינה בלתי נשמעת. כשהתחלתי לגנוח בשקט, ללא שליטה, הוא חייך והמשיך ללטף אותי בידיו בעוד פיו ולשונו מלטפים את פטמתי. הוא הרגיש את גופי מתקשת בידיו באורגזמה נפלאה, והמשיך להחזיק אותי בחיבוק עד שהפסקתי לרעוד. אז הוא נישק אותי שוב על פי, נשיקה מתוקה ועדינה, סידר מחדש את בגדי והניח אותי על הדשא.

"את תהיי בסדר?" שאל בלחישה. הנהנתי, והוא ליטף את לחיי שוב, ואז קם באיטיות, הביט בי שוב וחייך, הסתובב והתחיל להתרחק כשהוא מכפתר מחדש את חולצתו ומסיר אניצי דשא משערו. שמעתי אותו מהמהם את "Live and let die" כשהוא נעלם אל תוך האפילה.

---

קתרינה,

אני מצטערת על כל הבלגן שהיה עם המיילים P:

בסוף לא ביטאתי, רק תיקנתי כמה מילים... את פשוט כותבת טוב מדי XD