חייבים להמשיך (ג'ון/פול)- פרק שני

ג'ון/פול, PG.

פרק שני, ווינסטון כתבה

אני אהבתי, תהנו...

---

פול ידע שהשיחה הזו תהיה חייבת להימשך, אבל הוא הרגיע את עצמו והחליט שאם היא תימשך, זה לא יהיה עכשיו. הם היו חייבים להתקדם בעבודה. היה משהו בדברים של ג'ון. גם הוא ידע זאת, אבל לא רצה להודות בכך. בדיוק בגלל זה צריך לעבוד יותר, ולתחזק את הלהקה.
 
כשבוע אחר כך, הסצנה חזרה על עצמה. בצורה מעט יותר צעקנית, היות והם עברו סבב משקאות אחד.
" אי אפשר להמשיך לעשות את אותם תרגילי קסם ולצפות שהכל יעבוד!
 אנחנו כבר לא ארבעה חבר'ה בני 15 מליברפול, פול!"
"אבל אנחנו אותם ארבעה אנשים שעובדים ביחד את כל הזמן הזה! ויכולים להפיק אחלה צלילים.."
"אבל אנחנו לא יכולים לסבול יותר את הטירוף הזה. אתה חייב לצאת מהאשליה הזאת, אנחנו לא ילדים קטנים. לכל אחד כבר יש חיים משלו.."
"זה מספיק ג'ון."
"הייתי רציני, אתה יודע."
"טוב, מי שמדבר.." פול מלמל משהו.
"אמרת משהו?"
"לא" פול היה צריך להיות האחראי עכשיו, הוא לא רצה ליצור עוד ריבים.
"מה זאת אומרת 'מי שמדבר'?"
"טוב, התכוונתי..אתה יודע."
"מה פול? מה? נמאס לי מהמשחקים שלך"
"אתה אומר לי לצאת מהאשליה ולא להתנהג כמו ילד קטן, ותראה אותך!"
פול אף פעם לא היה טוב מידי בלשמור דברים בפנים לאורך זמן.
"מה איתי?"
"אתה.."
"אני מתנהג כמו ילד קטן? איך בדיוק?"
"אתה פשוט ככה, טוב?"
"בטח. אני הולך לישון." ג'ון היה עייף מידי בשביל להתווכח, ועייף מידי בשביל כל דבר.
"אז..לילה טוב"
"לילה טוב" הוא לקח את האפודה שלו ודידה החוצה מהחדר.
 
פול המשיך לעבוד על העריכה, ולבסוף החליט לחזור הביתה.
הוא הגיע למסקנה שהוא עייף מידי ויסדר את החדר מחר, כיבה את האורות וסגר את הדלת מאחוריו.
בדרכו החוצה מהאולפן, במסדרון שתמיד נראה ריק וחסר חיים, הוא מצא מראה שלא ציפה לו.
ג'ון היה שם, השתרע על הספה השחורה, ישן.
הוא ישן על צידו השמאלי, כשידו האחת מקופלת, צמודה לגופו והשניה מתוחה למעלה,  מחזיקה את הכרית הקשה עליה הוא הניח את ראשו. כשפול נכנס לחדר הוא זז מעט באי נוחות, מתכווץ. שפתיו היו פתוחות והנשימות הכבדות שלו היו הצליל היחיד שמילא את השקט של הלילה.
פול נזהר לא להתקל בו בטעות כשעבר במעבר הצר יחסית במסדרון. השיחה שלהם הידהדה בראשו, מצטרפת לכל הצרות שהוא היה צריך לסחוב איתו בזמן האחרון. האם זה באמת סופה של הלהקה? לא, הוא לא רצה לחשוב על זה. לא היה לו כבר כוח לדאוג. כל מה שהוא רצה זה לחזור הביתה וללכת לישון.
כשכבר היה מטרים ספורים מהדלת, פול שמע אותו...ממלמל. הוא ניסה להתעלם, אבל המילים של ג'ון היו די ברורות.<!
>