תאמין בי (פול/ג'ון)

פיק מתורגם מהאתר הו! דארלינג וכתבה אותו Wendy.

 

הדר תירגמה וצוף ביטאה.

 

PG, פול/ג'ון.

 

אני אישית אהבתי.

 

תהנו

 

---

 

רוח קלושה מאוד נשבה במורד הרחוב, גורמת לעלים הנופלים לרקוד מסביב, בעדינות העיפה את שערותיו של האיש המבוגר יותר מצווארו. הוא ישב לבד על ספסל קר עשוי מאבן, באור האחרון של היום. עושה לאיש צמרמורת, מעיפה את מעילו חזק יותר מסביבו. הרוח עברה מאחוריו ויצרה דמות, שלאט-לאט התחילה להופיע. זו הייתה דמות של איש הצעיר יותר מהאיש היושב על הספסל.

 

 

 

הדמות נראתה כמו מישהו שהאיש המבוגר הכיר, אם רק היה מסתובב ומסתכל. אבל הוא אף פעם לא עשה זאת. רוחו של ג'ון לנון הסתכלה בעצבות על פול מקרטני. הוא היה מופיע בפניו פעמים רבות לאחר שהוא מת. הוא היה מופיע לפניו, רודף אותו עד שיראה אותו. זאת הייתה הבעיה, פול לא יכול היה לראות אותו. לקח לג'ון הרבה זמן כדי להבין למה. זה היה בגלל שפול לא האמין בו, והוא היה צריך את האמונה והאהבה של פול כדי להופיע מולו בדמותו. אבל בשביל אהבתו של פול הוא היה צריך להעלם מזמן.

 

 

 

כן, פול עדיין אהב אותו, על כך הוא לא הטיל ספק. פול דיבר אליו כשהיה לבד, העמיק עם כאבו וצעק לתוך האוויר הריק. אבל פול לא ידע שרוחו של ג'ון לנון, בלתי נראה לנגד עיניו, ראה ושמע כל מילה וצעקה כואבת. הוא בכה כשראה את פול ככה, שונא את עצמו על כל הכאב שהוא עדיין גורם לאיש הזה. ג'ון כ"כ רצה איכשהו להקל על כאבו של פול. הוא קיווה שאם הוא להתגלות בפני פול ולדבר איתו, הם ידברו ופול אולי יסלח לו. אבל עד עכשיו כל הניסיונות נכשלו. ג'ון ממש שנא להיות רוח רפאים.

 

 

 

הוא נאנח, הסתכל על פול מסיים לחלום בהקיץ וקם ללכת לבית הקר והבודד שלו. ג'ון עף מהר אחריו, עדיין בלתי נראה. הוא ניסה להשתמש שוב ברוח וגרם לה לנשוב בחוזקה ובקור לכיוונו של פול. אבל זה לא עבד, כמו תמיד. הוא ויתר בקלות ונתן לדמותו להעלם, הוא יחכה לפול בביתו. הצמרמורת של פול גדלה לאט עם הרוח הקרה, הוא היה עצוב ועייף, לא ישן כ"כ הרבה בלילות האחרונים. הוא אף פעם לא הסתובב בזמן הזה של השנה, התאריך שקיווה שרק ישכח, הגיע. התאריך בו ג'ון מת, אפילו עד כמעט אחרי 30 שנה, זה עדיין כאב לו מדי. לא משנה כמה זמן עבר, אהבתו לג'ון היא לנצח. הקור שוב הגיע אליו והוא לא בזבז זמן לחזור הביתה.

 

 

 

כשפתח את הדלת הקדמית של ביתו, הוא הרגיש הרגשה מוזרה שהוא לא לבד. הוא הסתכל סביב ולא ראה כלום, הרגיש טיפש. ג'ון הלא נראה עף שוב ועבר דרך הכיסא. הוא צחק על עצמו, שכח שהוא לא יכול לגעת בכלום בעולם החיים. ג'ון דיבר לעצמו עכשיו, זו הייתה הדרך היחידה ששמרה עליו מהשיגעון.

 

 

 

"כן פול, אני כאן איתך, באותו החדר. אם רק היית מאמין בי, יכולת לראות אותי. לאב." הוא אמר זאת קודם לכן, כבר מאות פעמים, אבל זה אף פעם לא נשמע. ג'ון קם אל פול וצעק עליו.

 

 

 

"אתה שומע אותי? אני לא אוותר, מקה, אני אמצא דרך! אני אוהב אותך ואני לא אעזוב אותך עם כזה כאב". הוא צעד לאחור והסתכל על פול. האהבה שלו אליו זרמה דרכו וזה כאב, וכמה דמעות נפלו על פניו כשהוא נשען ולחש "אמצא דרך לרצות אותך, לאב." ג'ון נתן לראשו ליפול קדימה, כשהוא נופל אל תוך פול. פול קפץ, הוא הרגיש משהו מוזר, קר וקצת עוקץ שנוגע בעורו.

 

 

 

"לעזאזל, מה זה היה?" פול אמר בבלבול, צעד לאחור והסתכל סביב. ג'ון ראה את פול תוהה מה קרה הרגע. "רק נגעתי בו עם הראש שלי..." ג'ון אמר לעצמו. הוא זז, הושיט את ידו אל פול וליטף את היד שלו.

 

 

 

פול צעק וצעד אחורה, משפשף את ידו.

 

 

 

"מה לעזאזל קורה... אני באמת צריך לישון." הוא הסתובב, הלך במורד הפרוזדור ולתוך חדר השינה שלו. "אני משתגע, אני בטוח משתגע, הרגשתי כאילו מישהו מלטף את היד שלי..." פול אמר לאוויר הריק. ג'ון עקב אחריו לתוך חדרו. "לא פול, אתה לא משתגע, זה הייתי אני." הוא זז קרוב יותר לפול ונגע בו שוב. "בבקשה, פול, אתה חייב להאמין בי, כל מה שאתה צריך לעשות זה להאמין!"

 

"תפסיק עם זה!" פול צעק. "יופי, עכשיו אני מדבר לעצמי ומרגיש אצבעות על היד שלי. בית המשוגעים יאשפז אותי בקרוב."

 

 

 

פול נאנח, התלבש ונכנס למיטה. רוחו של ג'ון זזה והלכה דרך המיטה עד שהיה בדיוק על יד פול ונגע בו שוב. פול יצא מהמיטה והדליק את האור לכמה שניות. הוא הסתכל בעיניים רחבות ומלאות פחד, והסתכל סביב החדר.

 

 

 

"לא, פול, אל תפחד ממני, אני אוהב אותך." ג'ון אמר כשהוא זז לכיוון פול. הוא הסתכל לתוך עיניו של פול. "אני חייב להראות לך שזה אני, לאב." הוא ליטף באיטיות את לחיו של פול עם אצבעותיו. פול התנשם והסתכל סביבו. זה התחיל להיראות לו הגיוני. הייתה רוח רפאים בחדרו ומשום מה היא אהבה לגעת בו.

 

 

 

"מי... מי אתה?" הוא שאל אל האוויר הריק, עדיין מרגיש מטופש. " אני מכיר אותך? הכרתי בעבר...?" הוא ניסה להפסיק לרעוד, "ולמה אתה כל הזמן נוגע בי?" הוא חיכה אבל לא הייתה שום תשובה.  

 

ג'ון ידע שהוא צריך לגרום לפול להבין מי הוא, הוא רק קיווה שהוא לא יפחיד את פול יותר מדי.

 

 

 

הוא נשען שוב ובפעם הזו הוא נישק את פול בפיו. אח"כ הוא צעד אחורה והסתכל על פול. פול עמד בהלם, לאט מעביר את ידו על שפתיו, ושקע חזרה אל מיטתו. הרוח נישקה אותו. מחשבותיו נטו רק אל אדם אחד- אל ג'ון. אבל הוא לא רצה לשאול זאת בקול רם. הוא פשוט לא יכול היה לחשוב שזה ג'ון. ליבו גם ככה היה שבור, ואם זה לא היה ג'ון זה היה גורם לו להתפזר למיליון חתיכות, ולהרוג אותו. בזה הוא היה בטוח. אבל ליבו ידע, והוא פתח את פיו ולחש: "ג'ון...?"

 

 

 

"כן, לאב, זה אני, תאמין בי, תאמין בי!" הוא נתן לפול עוד נשיקה.

 

 

 

פול סגר את עיניו. זה לא יכול להיות אמיתי, נכון? אבל הרוח נישקה אותו בפעם השנייה. "ג'ון, בבקשה שזה יהיה אתה." הוא בהה בערפל שבקצה החדר. ג'ון סגר את עיניו, אומר שוב ושוב בראשו, "תאמין, תאמין, תאמין בי, אתה חייב להאמין בי!"

 

 

 

כשפול הסתכל הערפל נהפך לדמות, וליבו דפק מהר יותר. "בבקשה." הוא לחש. הדמות נהפכה לאיש ואז, לאט, היא נהפכה לדמות של מישהו שפול מעולם לא הפסיק לאהוב. ג'ון לנון חייך אל פול. "סוף-סוף אתה מאמין. חיכיתי כ"כ הרבה זמן." פול קפץ ורץ לעברו, בוכה. "ג'ון, זה אתה, זה באמת אתה!" הוא רץ ישר דרכו. "מה...?" פול אמר, מסתכל על ידיו, ואז בחזרה על ג'ון.

 

 

 

"אני רוח עכשיו, מקה, אני מצטער, אבל אתה לא יכול לגעת בי יותר." פול הסתכל עליו בהלם. "אני שמעתי את זה, שמעתי את המילים שלך". ג'ון חייך. "אני שמח, זה בודד לדבר רק אל עצמי." "כמה זמן אתה כאן?"

 

 

 

"הייתי איתך כמעט מהרגע הראשון שמתתי." ג'ון אמר, ופול בהה בו בפה פתוח. "אתה מתכוון, היית כאן כמעט 30 שנה, ורק עכשיו אתה מראה את עצמך?! יש לך מושג כמה אומלל הייתי בשנים האלו?!" פול צעק, מנסה לא לבכות. ג'ון הסתכל עליו בעצב, "ניסיתי ונכשלתי כל כך הרבה פעמים לרצות אותך, פול. אני לא רוח רפאים כל כך טובה."

 

 

 

פול הסתכל עליו.

 

"אבל בוא נשכח את זה עכשיו, אני כ"כ שמח שאתה יכול סוף-סוף לראות ולשמוע אותי." "כן, גם אני, אני מניח." אמר פול. "אתה מניח?" שאל ג'ון, מופתע.

 

 

 

"טוב, לראות אותך זה נהדר והכול, אבל אני לא יכול לגעת בך. אני ממש צריך לחבק אותך."

 

ג'ון הושיט את ידיו ושם אותם סביב פול, "אז תיתן לי לחבק אותך."

 

 

 

פול הרגיש עקצוצים מוזרים כשדמותו של ג'ון אחזה בו, והוא חייך.

 

"זה מרגיש מוזר, כמו שוק סטטי או משהו. אבל זה בסדר. אני אוהב להרשות לעצמי להרגיש דברים, כל דבר, כשאתה אוחז בי."

 

"גם אני, מקה." ג'ון אמר עם חיוך עצוב, כרוח הוא לא יכול להרגיש כלום. הוא רק ידע שהוא נתן שמחה מסוימת לפול, וזה היה מספיק בשבילו.

 

 

 

פול פיהק ואז צחק. "אני מאוד עייף, אני חושב." ג'ון חייך ועזב את פול. "טוב, כדאי שתחזור למיטה ותישן קצת." "כן, אני צריך את זה." פול פיהק שוב ואז נכנס למיטה והתכסה באיטיות. "ג'ון?"

 

 

 

"כן, לאב." פול הסתכל עליו בעיניים ישנוניות. "אתה תישאר איתי מעכשיו? אני מתכוון, אני עדיין אוכל לראות אותך?" ג'ון נשען למטה וליטף את לחיו של פול, נותן לו עקצוץ קטן מהמגע שלו. "כל עוד אתה מאמין בי, לאב, כן, אתה תוכל."

 

 

 

"יופי."

 

 

 

ג'ון חייך. "פול, אני רוצה שתפסיק להתחבא כאן בבית הזה, אוקיי?" "אני לא מתחבא, אני רק לא מרגיש שום צורך לצאת יותר החוצה." פול אמר, נלחם כדי להשאיר את עיניו פקוחות. "הייתי כל כך עצוב, אני מניח."

 

 

 

"אני יודע, פול, אבל עכשיו, כשאתה יודע שאני כאן, משגיח עליך, אתה צריך להיות שמח שוב. אני שונא לראות אותך כל כך עצוב, לאב."

 

פול חייך.

 

 

 

"אני אוהב את זה שאתה משגיח עלי, ג'ון. עכשיו אני יכול לנוח ולהיות שמח שוב. אני צריך אותך, ועכשיו אתה כאן, אז זה יהיה בסדר."

 

 

 

הקול של פול נחלש כשהשינה השתלטה עליו. הוא נרדם במהירות עם חיוך מאושר על פניו. ג'ון הסתכל על פול הישן ולבסוף אמר "אני תמיד אשגיח עליך, פול, וכשזמנך יגיע, נהיה שוב ביחד, לנצח."

 

 

 

וכשמילותיו של ג'ון נעלמו דמותו השתנתה שוב לערפל והוא לאט-לאט נעלם.