For No One (פול/רינגו)- פרק ראשון

אלכס כתבה,

PG-13, רינגו/פול- כןכן!

פרק ראשון מתוך שניים ועוד אפילוג נפרד, תהנו.

---

הוא נסע מהר. מהר מדי ביחס למהירות המותרת. ברדיו היו רק פרסומות, ולא כיביתי אותו רק בשביל שלא תהיה שתיקה מביכה.
 
בערב הקודם
ארבעתנו הלכנו לבר. רצינו לשתות ולחגוג קצת. לעשות הפסקה מהכול. ג'ון וג'ורג' התעייפו ולקחו מונית. אמרנו להם שלא כדאי שינהגו בעייפות כזאת. רינגו ואני שתינו בלי סוף. היינו ממש שמחים. חשבנו שהנה, אנחנו ביחד סוף-סוף, ושום דבר לא יפריד בינינו. אני אוהב אותו. באמת. מכל הלב. כשאתה שיכור, אתה מתחיל לראות מטושטש. אתה מתחיל להסתחרר ולדמיין דברים. רינגו הלך לשירותים. מהצד השני שלי ישב איש. היה לו אף גדול, ועיניים כחולות. כמו לרינגו שלי. ואני הייתי שיכור. גם הוא היה קצת שיכור. הייתי בטוח שזה רינגו. שכחתי שהוא הלך לשירותים. אז התקרבתי אליו, ו... ונישקתי אותו. לא היו הרבה אנשים בבר. וגם כן המעט שראו אותי היו בטוחים שאני שיכור מת. ואז רינגו יצא מהשירותים.
"רינגו, חכה!"
"עזוב אותי, פול!" הוא היה ממש נסער. אף פעם לא ראיתי את הצד הרגיש שלו. אבל הוא לא נעלב. רק כעס.
"רינגו!" השגתי אותו, ותפסתי לו את היד. סובבתי אותו.
"אתה לא שיכור מספיק בשביל להגיד לי שזה לא היה בכוונה." אמר רינגו. לא ממש הבנתי למה הוא התכוון. "אם היית שיכור לא היה לך כוח לרדוף אחריי." הוא ניער את היד שלי ממנו, והתחיל להתרחק. באותו רגע רק רציתי לנשק אותו, ולחבק אותו חזק, ולומר לו כמה אני מצטער. אם אני זוכר את זה... כנראה שלא הייתי כל כך שיכור אחרי הכול.
 
רינגו ישב על המיטה שלו בחדר שלו ושל ג'ורג'. נכנסתי לחדר. "ג'ורג' רצה להתחלף איתי." אמרתי. "הוא וג'ון עובדים על איזה משהו..." רינגו המהם. ואז הסתכלתי עליו. הוא היה בלי חולצה. ישב כפוף. התקרבתי אליו, והתיישבתי על הברכיים שלי, מאחוריו. תמיד אהבתי אותו, אבל פחדתי שהוא ייגעל ממני ויתרחק. הסתכלתי מעבר לכתף שלו. הוא הביט בתמונה של אימא שלו. "אתה מתגעגע אליה?" "אני רק חושב איך לספר לה..." קולו דעך. לא נכנסתי לעניין הזה. לא היה לי אכפת מה הוא צריך לספר לה. נגעתי לו בכתף, כדי לדחוף את עצמי לעמידה, והרגשתי אותו רועד. אבל הוא לא היה קר. הוא כחכח בגרון. "לילה טוב." הוא אמר, וכיבה את המנורה. התפשטתי ונשכבתי במיטה של ג'ורג'. שכבתי ככה בערך חצי שעה. בלי לזוז. הקשבתי לנשימות שלו. ואז הרגשתי אותו נכנס למיטה של ג'ורג'. איתי. רעדתי קצת. הוא כנראה חשב שאני ישן, והוא דיבר אליי. "אם רק הייתי יודע אך לספר לה..." הוא לחש. "שאני מאוהב..." התאכזבתי בגדול. ידעתי שזהו, שאין לי סיכוי איתו. לא היה לי מההתחלה. "אם רק הייתי יודע איך לספר לך..." לספר לי? "בלי שתיגעל ממני..." זה בדיוק מה שאני חשבתי לפני שנכנסנו למיטות. "בלי שתתרחק..." וגם זה. הוא נישק אותי במצח. נשברתי. תפסתי אותו, ונישקתי אותו על השפתיים. כמו שתמיד רציתי. נשכבתי מעליו. נישקתי אותו בצוואר, ושמעתי אותו לוחש את השם שלי בקול רועד. ואז הייתי בתוכו. ואז גמרתי. ונשכבנו אחד ליד השני, מתנשפים. נרדמנו בלי מילים.
 
בבוקר שאחרי
בראיין יצר איתנו קשר, ואמר לנו שיש חזרה. ג'ון וג'ורג' כבר היו שם. רינגו לא אמר לי כלום, ורק נכנס בכעס למכונית שלו. באתי להיכנס גם.
"מה אתה עושה?" שאל בכעס.
שכנעתי אותו שהמכונית שלי התקלקלה, והוא, בלית ברירה, הרשה לי לנסוע איתו.
הוא נסע מהר. מהר מדי ביחס למהירות המותרת. ברדיו היו רק פרסומות, ולא כיביתי אותו רק בשביל שלא תהיה שתיקה מביכה.
חנינו ליד האולפן. רינגו רצה לצאת. תפסתי לו את היד.
"תקשיב לי!" כעסתי. לפחות שייתן לי להסביר! הוא התישב בשקט, ולא הסתכל עליי, רק קדימה. הוא כמעט ולא זז.
"הייתי שיכור." אמרתי, נאנח. הסתכלתי רק עליו, ובחרתי את המילים שלי בקפידה. לא רציתי לעשות טעות. עוד טעות.
"הוא נראה לי כמוך." רינגו גיחך. גיחוך מר, ציני. זה הכאיב לי. הוא כל הזמן אמר לי שהוא אוהב אותי. כל הזמן שהיינו ביחד. היינו... גם המילה הזאת מכאיבה לי.
אני בחיים לא אמרתי לו שאני אוהב אותו. הייתי בטוח שהוא יודע. הוא לא אמר מילה. רק הגיחוך המר הזה, הציני, נשאר באוויר.
"אני אוהב אותך." אמרתי לבסוף. הוא הסתכל עליי, והבטתי לו עמוק בעיניים. העיניים המדהימות האלה... והרגה אותי רק המחשבה שהן כבר לא שלי. אם רק הייתי יודע מה הוא חשב באותו רגע, כשהסתכלתי לו בעיניים, אני בטוח שהייתי יכול לנווט את השיחה הזאת טוב יותר.
"אבל אני לא אוהב אותך יותר." הוא יצא מהמכונית. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שמישהו שבר לי את הלב. 'אבל אני לא אוהב אותך יותר...' 'לא אוהב אותך יותר...' המילים הדהדו לי במוח כמו תופים. ורק לחשוב על תופים... צפיתי בו רוקע את דרכו לאולפן, ופותח את הדלת. הוא העיף מבט אליי, והייתי בטוח שהוא התחרט, שהוא עומד לחזור אליי... אבל הוא פשוט סגר את הדלת מאחוריו.
התחלתי לבכות. איבדתי אותו.