ג'ורג'/ג'ון,
PG, ביטלבוט (אחד המגניבים) כתבה, והדר הייתה הבטא.
תהנו לכם, ותגידו בסוף מה דעתכם P:
"אני לא מבין מה לא ברור, האריסון. אני לא עולה לבמה בלי יוקו."
"תעשה מה שאתה רוצה." ג'ורג' אמר ועזב במהירות את החדר, משאיר את ג'ון מאחור.
מאז הפירוק הכל השתנה.
כמו שכולם ידעו ג'ון ופול ה"סולמייטס" רבו ולא דיברו מאז, ואפילו שירי שנאה הם התחילו לשיר אחד על השני. העולם השתנה ונהיה שחור, וכך גם הם.
אבל דבר אחד לא ראו. אף אחד לא ראה, כי אף אחד לא רצה לראות- לאף אחד לא היה אכפת.
הקשר בין ג'ורג' לג'ון לא מאוד השתנה. הם הופיעו כמה פעמים ביחד ותכננו לעבוד על כמה אלבומים של ג'ון ביחד.
אבל דבר אחד קטן לא סוקר ופורסם- קטן אך משמעותי שישפיע על הקשר בינהם לשנים אחר כך- הקונצרט לבנגלדש.
זה התחיל כהופעה תמימה שכללה בתוכה הרבה זמרים מפורסמים, חברים של ג'ורג', במטרה להציל מאות אנשים, אבל אז ג'ורג' החליט להזמין גם את פול, ג'ון ורינגו. תמיד הוא היה אופטימי לגבי היחסים בין ארבעתם, ולכן הפירוק הקשה הזה השפיע עליו הכי הרבה. אבל הוא לא וויתר, ולמרות הכל שאל.
פול לא הסכים בטענה שזה מוקדם מדי לאחד את הלהקה, אבל רינגו וג'ון כן הסכימו. אבל כמו תמיד, ג'ון הסכים רק בתנאי שיוקו תבוא גם היא ותצווח כמה מהשירים שלה.
ג'ורג' לא הסכים, לא היה לו כוח לזה.
יוקו הרסה מספיק, והיא לא תהרוס גם את זה. הוא סירב ישר, אבל ג'ון לא הסכים לשמוע.
מכל הדברים שליוו את הפירוק הנוראי ההוא, הסירוב של ג'ון היה הדבר שהכי פגע בג'ורג'. הוא לא ידע להסביר את זה... הם נשארו חברים ועדיין היו בקשר בזמן שאת פול הוא פשוט לא יכול היה לסבול- אבל עדיין, ג'ון הכי פגע בו.
הפעם הוא לא הסכים לשתוק והחליט ללכת ולדבר עם ג'ון.
הוא חיכה לזמן שהוא יהיה בניו-יורק ואז קבע איתו פגישה אישית (והדגיש את האישית) בחדר בית המלון שלו. הוא הגיע, אמנם באיחור, אבל לבד.
הוא דפק בדלת וג'ורג' הורה לו להכנס, ובמשך כמה דקות הם ישבו בשקט והסתכלו אחד על השני. היה לג'ון ברור שהשיחה הזאת תתמקד בהופעה ובאכזבה של ג'ורג', והוא ממש לא ציפה לשיחה שתסתיים בצורה טובה. אמנם הוא קיווה שהכל יגמר טוב והם יחזרו להיות בקשר הטוב בו היו, אבל הוא הכיר את ג'ורג' וידע שהסיכויים לכך קלושים.
"אז..." ג'ון אמר כדי להפר את הדממה המביכה. "בשביל מה קראת לי?" הוא שאל, מעמיד פנים שאין לו מושג.
"אני ממש לא מבין את ההתעקשות שלך. באמת." ג'ורג' אמר, וג'ון הופתע מזה שהוא ישר פנה לעניין.
"ג'ורג', הסברתי לך אלפי פעמים. אני רוצה שיוקו תעלה איתי על הבמה, כי ככה. חשוב לי שהיא תהיה שם איתי."
"אבל אני לא מבין למה!" ג'ורג' אמר בכעס ובילבול.
"אולי בגלל שאני אוהב אותה וחושב שהיא יודעת לשיר?" ג'ון אמר בזלזול.
"יודעת לשיר..." ג'ורג' צחק ומלמל בשקט, וג'ון הסתכל עליו במבט חד. "ואני משתף את פטי בכל דבר שאני עושה? מה הקשר לזה שאתה אוהב אותה?"
"עזוב, ג'ורג', זה לא מתקדם לשום מקום." ג'ון אמר. "לא ישנתי כבר יומיים, אני הולך." הוא הוסיף וקם מהכיסא, הולך לכיוון הדלת.
ג'ורג' נשאר לשבת במשך כמה שניות, ורק כשג'ון היה קרוב לדלת חדר הוא קם במהירות. "איפה היית כשהייתי צריך אותך?!" הוא צעק. "אני עשיתי הכל בשבילך, פאקינג הכל!"
"מ-מה... אני כאן..." ג'ון אמר. "תמיד ידעת איפה למצוא אותי..." הוא הוסיף בלי להתכוון, מבולבל מהסיטואציה.
ג'ורג' התקרב אל ג'ון, והצמיד את ראשיהם. "איפה העיניים שלך?! אני לא יכול לראות את העיניים שלך!"
ג'ון הוריד את משקפיו הכהים ושם את משקפי הראייה הרגילות שלו.
"אני עדיין לא יכול לראות את העיניים שלך!" ג'ורג' צעק, ובמכה אחת העיף את המשקפיים מראשו של ג'ון אל הרצפה.
ג'ון נרתע וניסה להתרחק מג'ורג', אבל ג'ורג' הידק את האחיזה בראשו, והצמיד אותו אליו עוד יותר.
"מה קרה לך...?" הוא שאל, הפעם יותר בשקט, ודמעות ירדו מעיניו. "לאן נעלמת?"
ג'ון לא ענה.
"אני כבר לא... אני לא יודע מה קורה..." הוא לחש.
"מה קורה עם מה?" ג'ון דיבר סוף סוף, מנסה להבין על מה ג'ורג' מדבר. היו בדבריו יותר מאכזבה בגלל המופע, והוא ניסה להבין מה זה.
"איתי, איתך... אני לא יודע."
ג'ון המשיך לשתוק, וכרך את ידיו סביב ג'ורג'. מחבק אותו ומרגיש שאם הוא יעזוב ג'ורג' פשוט יקרוס.
"די, יהיה בסדר." ג'ון אמר, מופתע מעצמו. הוא לא היה חבר טוב כל עוד זה הגיע לבכי, רגשות ותמיכה. "יהיה בס-" הוא ניסה לומר, אבל שפתיו של ג'ורג' נצמדו לשלו וקטעו אותו.
בבת אחת הוא לקח צעד אחורה, והסתכל במבט בוחן על ג'ורג' הרועד.
"אני מצטער..." ג'ורג' אמר בבכי ובילבול. "כל-כך מצטער..."
ושוב, ג'ון לא אמר כלום. הוא הסתובב ויצא מהחדר, לא מסתכל לאחור.
הסוף ממש עצוב אבל זה מקסים!
השבמחק