you've got to hide your love away (פול/ג'ון, פול/אחר)- פרק שלישי

מה שטוב בזה שאני מנהלת את הבלוג הזה (חוץ מהפרחת השממה הסלאשית בעברית P:) זה שאני יכולה לקרוא הכל לפניכם... שולחים לי דברים ואני קוראת אותם הרבה לפניכם,

כולל את הפרק השלישי (והאחרון) של הג'ון/פול של קתרינה, אותו פרק שכולם מחכים לו... *צחוק מרושע*

ובגלל שאני נחמדה, הנה הוא-

קתרינה כתבה, אני הייתי הבטא.

ג'ון/פול, פול/אחר- זמר מפורסם אך מומצא, וכו'.

PG-13 (שפה)-  חלק שלישי ואחרון.

---

דממה הטעונה השתררה בחדר לכמה דקות. פול הביט מסביב, מנסה למצוא נקודת אחיזה.
"הי, יש לך גיטרה שמאלית." אמר בסוף בהקלה ולקח אותה בזרועותיו, אסיר תודה על המשקל המוכר והמנחם.
"כן, בערך מהיום שהיתה לי יותר מגיטרה אחת אני משתדל שאחת תמיד תהיה שמאלית."
"למה?"
"גם בשביל האימון, וכמובן האתגר. גם בשביל שאני אוכל לעקוב יותר בקלות אחרי תנועות הנגינה שלך בקליפים מהופעות, כדי ללמוד. גם כי תמיד קיוויתי שאני אמצא מישהו להלחין איתו, ונוכל לשבת גיטרה מול גיטרה בתמונת ראי. כמו שהיית עובד עם ג'ון, אבל בינתיים לא יצא לי. אני חושב שאני לא אצליח גם אם אני אמצא מישהו שקול לי, שאני יכול לעבוד ככה עם מוזיקאי אחר. לא היה לי את המזל שלך למצוא חברים ללהקה כל כך מוקדם, והיום אני חושב שאני מקובע מדי בהרגלים שלי כדי להשתנות."
"אבל אתה כל כך צעיר!"
"אני לא. אני כמעט בן שלושים, ואני כותב ומלחין לבד בחדר כבר 15 שנה. החלום המקצועי הכי רטוב שלי זה לעבוד עם להקה. לזרוק רעיונות ולתת לאחרים לפתח אותם. לפתח רעיונות שאחרים זורקים. אולי זו הסיבה שהביטלס תמיד יהיו הלהקה האהובה עלי ביותר, אני כנראה מקנא."
"אני מבין למה אתה מתכוון. גם אני מתגעגע לדינמיקה הזו. אבל זה לא היה קל וכיף כמו שאתה גורם לזה להישמע. רוב הזמן זו היתה התנגשות חזיתית יותר מאשר כזה ריקוד חינני. אני תמיד הייתי שתלטן נורא, וג'ון... טוב, לעבוד עם ג'ון תמיד היה כמו לנסות לחבק מטאור או כדור אש. בעצם, גם לאהוב אותו זה אותו הדבר. וכל המתח המיני ממש לא עזר. ככל שזה אפשרי, כמה שהסקס שלנו היה יותר טוב ככה היינו רבים יותר בזמן העבודה. למרות שבתקופות שלא שכבנו זה היה יותר גרוע. הוא היה יכול להיות קריר כל כך, ולהצליף פתאום לכל הכיוונים בסרקזם ניבזי. ג'ורג' הכי סבל מזה. הוא אהב את ג'ון לא פחות ממני, אבל הוא ממש נעלב ממנו. הייתי רואה איך ג'ון מצליף בו, ואיך הוא מתקפד ונפגע. ג'ון התנהג ככה לכולם, אבל לי היו בכל זאת רגעים של אינטימיות ורכות איתו שעזרו לי להתמודד עם הימים הקשים. רינגס הוא פשוט נשמה טובה ואופטימיסט חסר תקנה, ואני חושב שעד היום הוא מאמין בכנות שאפשר לשנות את העולם עם אהבה ורצון טוב. ובריאן... בריאן סבל בשקט, הוא בכל זאת היה מבוגר מאיתנו וכבר היה רגיל לכאב. אני חושב שהוא מעולם לא חשב שמגיע לו את ג'ון, אז הוא פשוט חי הכי קרוב אליו שיכל בלי להישרף." פול אמר ונאנח. "אבל ג'ון תמיד היה המוקד שכולנו סבבנו סביבו. מי שלא הכיר אותו, או שלא הכיר אותו בשנים הטובות, לא יכול להבין את זה. הוא היה פשוט מהמם, כמו כח טבע מבעית. כל כך מוכשר, כל כך יפה וכל כך זוהר. כמו השמש. והיה ברור שהוא עומד להשרף ולשרוף את כל סביבותיו.
ועם כל זה, אנחנו שהיכרנו אותו כל כך הרבה שנים ראינו את הילד הקטן שבתוכו, זה שננטש שוב ושוב ובאמת לא האמין שמישהו יאהב אותו אי פעם. רינגו היה מזכיר לי ולג'ורג' מדי פעם, כשג'ון היה מחרפן אותנו לגמרי. הוא פשוט היה פותח את העינים הכחולות והיפות שלו ואומר בשקט "אל תשכחו שהוא לא יודע". וג'ורג' היה מתעצבן ואומר תמיד "יודע מה?" למרות שכולנו ידענו את התשובה. ג'ון לא באמת הבין כמה שכולנו אהבנו אותו."
 
פול הרכין את ראשו אל ברכיו ונשם עמוק פעם ופעמיים. כשהרים את ראשו עיניו היו נוצצות מדמעות וקולו חנוק.
 
"שנים ביליתי בלאמר לו שוב ושוב כמה שאני אוהב אותו, ואחר כך - ועד היום - בלתהות למה לעזאזל לא אמרתי לו את זה יותר. מה עוד יכולתי לעשות כדי לשכנע אותו שזה לא רק סקס. שאני רוצה שהוא ירגיש בטוח כשהוא שוכב בזרועותי. שידע שאני תמיד אוהב אותו ואף פעם לא אפגע בו." הוא אמר, ודמעות חנקו אותו. "אפילו כתבתי את Oh, Darling בצורה הכי בוטה שיכולתי. קיוויתי שאם אני אשיר את זה הוא אולי יבין. אבל הוא לא הבין אף פעם. אני לא חושב שהוא היה יכול בכלל, אבל זה לא מנע ממני לנסות. אני בכלל לא בטוח שהוא אהב אותי. כל השנים אמרתי לעצמי שהוא אוהב אותי באותה מידה, אבל פשוט לא מסוגל להביע את זה. אבל בשנים האחרונות אני חושב שהוא אולי לא אהב אותי אף פעם. שהכל היה בראש שלי."
 
פול סובב את ראשו ומחה את עיניו, ובזוית העין ראה דמות עומדת בפתח החדר.

הוא הפנה את מבטו וראה את ג'ון הצעיר עומד שם ומביט בו. הוא הרגיש פתאום איך ליבו פועם בקצב מוזר, ראשו הסתחרר והחדר החשיך סביבו.
 
כשהתעורר מצא את עצמו שוכב על הספה הלבנה, מגבת לחה על מצחו ושני הצעירים רוכנים מעליו ומביטים בו בדאגה.
"חתיכת אדיוט," אמר בן שיחו לאיש השני. "יכולת לגרום לו להתקף לב! מה אתה מתגנב ככה?"
האיש השני שתק, ופול הביט בו וזיהה מבעד הדמיון העצום לאהובו האבוד את הפנים של הילד שהכיר פעם. "זה אתה!" הוא אמר מבולבל. "אתה דומה לאבא שלך כמו שתי טיפות מים... ועם כל העלאת הזכרונות הזו היה נדמה לי לרגע שזה היה הוא בדלת." הוא הוסיף מבוהל, עדיין מבולבל ואפילו מעט רועד. "מ-מה שלומך? מה אתה עושה פה...?" לפתע פול נעצר, ואז הרצין. "רגע, כמה מהשיחה שלנו שמעת?"
"מספיק כדי לאמר לך שאתה טועה. אבא שלי אהב אותך יותר מכל אדם אחר בעולם. יותר מאת אמא שלי בטוח, אבל גם יותר מאותי ואת אחי. אתה היית אהבת חייו, ואני בטוח שהוא היה מצליח להתגבר על כל השטויות שלו ולהגיד לך את זה כמו בן אדם אם הוא לא היה מת כל כך צעיר.

"והוא- הוא איתי. אנחנו ביחד." אמר המוזיקאי הצעיר לאלילו השפוך על הספה. "אתה בטח יכול להבין את זה.. עם כמה שאני מעריץ אותך לא יכולת לצפות שאני אעמוד בפיתוי, נכון?"

---

קתרינה (זה השם האמיתי שלך?), ביקשת שאני אגיד מה דעתי, אבל רציתי לענות לך פה כדי שכולם יראו-

זה אחד הסלאשים הטובים שקראתי, באמת.

כתיבה טובה, רעיון מקורי... ואפילו שזה ג'ון/פול נורא נהניתי.

אה! ואני מקווה שהבטא שלי היה בסדר P:

אני מאוד מאוד מקווה שתמשיכי לכתוב ולשלוח לי