חלום לונדוני (ג'ון/פול) -חלק ראשון

היי שוב, זו יערה.

אז כן, יש (הרבה) יותר זמן עכשיו- אבל לכתוב? אני לא מצליחה. אז החלטתי, שוב, לתרגם.

לא התלבטתי בכלל מה לתרגם-

רציתי NC-17 כי אין פה הרבה למרות שאני יודעת שאתן אוהבות כאלה (תודו P:),

והחלטתי לעשות מחווה קטנה לצוף ופרודנס שאני יודעת שאוהבות לקרוא/לכתוב על הריבים שלהם...

אז קבלו במחיאות כפיים-

Title: Midnight London's Dream, Part 1.

Author: Luciana_Jesus

Pairing: John/Paul

Rating: NC-17

 

חלק ראשון מתוך שניים.

צוף הייתה הבטא- ואני אגיד שוב- יש שלוש בטא מומלצות, ואם אתן לא מוצאות בטא אחרת אני באמת ממליצה לפנות אליהן... בטא זה דבר שהוא חובה לדעתי.

---

 

כשהוא הקשיב לזה ההרגשה הייתה הרבה יותר גרועה מדקירה בלב. איך הוא העז? איך הוא יכול היה לרדת כל כך נמוך אחרי כל השיחות שלהם? אחרי ההמון, המון, המון פעמים שהוא ניסה להסביר את הצד שלו, לדבר שוב ושוב על אותם הדברים עם ג'ון לנון העקשן, שיכל פשוט להנהן ולהגיד 'משתגיד'. ועכשיו הוא ירה משהו בלתי יאומן, ועוד בפומבי.

 

"איך לעזאזל אני ישן בלילה? אולי אני פשוט עוצם את העיניים שלי ומרחיק כל מחשבה עלייך!" - הוא נקש בשיניו בזמן שהלך מסביב לחווה שלו בסקוטלנד.

 

בסדר, אז ידוע שג'ון יכול להיות רע, לשים את עצמו מעל כל רע וטוב, אבל לתקוף אותו ככה עם שיר, ועוד לערב בזה את ג'ורג'? זה היה זול, מאוד זול...

 

עצוב.

 

הוא לא ידע אם הוא יתן לכעס להשתלט עליו, או שהוא פשוט ישקע בדיכאון כמו שג'ון נראה בקשר אליו. אם הוא רק היה מקשיב לסיבות שלו! זה לא היה הוגן שהוא שפט אותו כשפול היה כל כך להוט וניסה להסביר לו את דעתו.

 

להאשים אותו שהוא רק 'עוד יום'? שהוא לא עשה כלום חוץ מ'Yesterday'? אלוהים, זה בטעם רע. במיוחד למישהו כמו ג'ון.

 

זה פשוט כאב שהחבר הכי טוב שלו עושה את כל זה בפומבי, וככה להראות לעולם איזה אויבים הם נהיו. וזה לא רק פגע בכבוד העצמי שלו- שגרם לכעס שלו- זה גם פגע בליבו, בגלל החבר שהוא איבד, ובגלל התהום שנוצר במקום מה שהיה פעם.

 

אבל אולי מה שהכי הכעיס אותו היה שלתהום הזה יש שם, שם יפני.

 

זה היה כמעט אירוני הדרך שבה אותו אישה אוונגארדית שהוציאה מג'ון סוג חדש של גאוניות, גם אילפה את ג'ון בדרך נסתרת וגרמה לזה שלא יהיה לו מושג ממה שקורה סביבו. יוקו הצליחה לחדור בדרך כזאת לתוך החברות שלהם, שכשהם הבינו את זה סוף סוף זה היה רקוב מדי מכדי להינצל.

 

הוא באמת חשב שהאלבום של פול תוקף אותו ואת יוקו? כנראה הוא עדיין לא הבין שהעולם לא סובב סביבו.

 

כן, הוא היה כועס ומתוסכל. דברים התחילו להשתבש כשבריאן מת, וכשהוא ניסה לאחד אותם ולעבוד קצת, ג'ון השתלט והפריע לו. ואז הוא הלך והחליף את החבר הכי טוב שלו מליברפול באומנית היפנית שפלשה להקלטות שלהם ולחשה את זממיה לתוך מוחו של ג'ון.

 

הוא ידע ש"how do you sleep" לא היה שיר אישי של ג'ון. אז הוא יכול לכעוס עליו, אבל כזאת רשעות לא יכולה להיות בליבו הטוב של ג'ון. והוא באמת היה טוב. ורך, ויפה... אבל הוא היה עיוור עכשיו, הוא מקנא ופגוע. ולמרות שפול הודה שהוא אשם בחלק מהדברים שקרו, לא היה לאף אחד זכות להיות יותר מדוכא ממנו. ג'ון ניסה להשפיל אותו. אחרי כל השנים האלה הוא ניסה להקטין אותו בתור אומן. זה היה כאילו הוא שכח את כל הדברים היפים שהם עשו ביחד.

 

פול לא חשב שהוא חזק מספיק להרים את החברות שלהם מהבוץ. אם קנאה ואגו יכולים להכנס במערכות יחסים, הם בהחלט יוכלו להרוס חברות ואחוות אחים.

 

לינדה ניסתה להרגיע אותו, לדבר איתו הגיון. היא טענה שבזה שג'ון מוציא כזה שיר נוראי הדבר היחיד שיקרה זה שהתדמית שלו עצמו תיהרס. הוא יהיה זה שיצטער, והוא יהיה זה שיתחרט בקרוב. פול קיווה שאשתו צודקת, אבל הוא יכול היה להישבע שהוא ושג'ון לא יוכלו באמת להשלים כל עוד יוקו ממשיכה להרעיל את החיבה שהייתה בינהם.

 

ואפילו המילה 'חיבה' הייתה מילה חזקה מדי בשבילו עכשיו. האם לג'ון היה בכלל אכפת ממנו אי פעם? הרצון הזה לפגוע בו היה כל כך גדול שהוא בלע כל כבוד ושותפות שהם חלקו פעם?

 

אפילו שלינדה הציעה לו להתעלם מהתקיפה הזאת ולתת לדברים לשקוע מעצמם, פול ידע שזה לא יכול לקרות. הוא ידע מה היו הסיכויים שהוא וג'ון לא ישלימו באמת אף פעם, אבל הוא הרגיע שאם הם לא ידברו על זה עכשיו הם ייקחו סיכון לחיות לעד פגועים ולשכוח את כל היופי שהיה להם ושהם עשו.

 

אז, בניגוד להמלצות החמות של אשתו, הוא ניסה ליצור קשר עם ג'ון שעכשיו גר בניו יורק עם יוקו. לעשות את זה ביאס אותו אפילו יותר, כי נראה היה שיוקו מסננת את השיחות שלו. היא לא נתנה לו להשיג את ג'ון. אולי היא ידעה שבעלה מרגיש קצת אשם ורצתה לשמור את רחוק כדי לא לעשות את זה יותר גרוע? טוב, אם ג'ון מרגיש אשם פול יהיה שמח מזה. הוא חייב להיות.

 

במציאות זו לא הייתה אשמתה של יוקו שגרמה להכל להתפרק. היא לא עשתה כלום חוץ ממה שג'ון אפשר לה לעשות, מכניס אותה למקום שעד אז היה רק שלהם. ואם ג'ון היה הופך לשתלטן ומרוחק זה רק בגלל שג'ון היה פשוט מתעלם ממנו לטובת התשוקה החדשה שלו.

 

לפעמים כל כך הרבה דברים היו עוברים בראשו, שפול היה בטוח שהוא הולך להתמוטט.

 

כשהוא סוף סוף דיבר עם ג'ון בטלפון זו הייתה שיחה קרה. פול סיפר לו שבנובמבר הוא מתכנן נשף גדול ויוקרתי באולם הנשפים המלכותי בלונדון כדי לחגוג את ההקמה של 'Wings' והוא ישמח אם ג'ון יהיה שם. ג'ון דחה את ההזמנה בנימוס, כאילו פחד מה פול חושב עליו בעקבות השיר מ'Imagine'. בקטע הזה פול חשב בפעם השנייה שאולי ג'ון כבר מרגיש שם, אבל הוא לא יכול להזכיר את השיר המר בטלפון, כמובן.

 

ואז הגיע הרגע שפול התעקש שהם צריכים לדבר. דברים רבים היו תלויים באוויר והיו צריכים הסבר. פול השקיע את כל מה שהיה לו כדי לחשוב על משהו בלי להתחנן. הוא ראה שג'ון הבין שהוא מאוד רוצה לפגוש אותו.

 

ולמרות זאת, ג'ון עדיין היסס. פול שנא את הקול המהסס של ג'ון, כאילו הרגיש שחברו צריך לבקש רשות מיוקו למרות המיילים הרבים שהפרידו בינהם. אבל בסופו של דבר הוא הסכים בתנאי שהוא יביא את יוקו איתו. פול הפעיל את כל כוח השכנוע שלו כדי לשכנע את ג'ון שאם יוקו תבוא אין סיכוי שהתקשורת לא תגלה את זה ואז הם ירדפו אחריהם לכל מקום. הוא התעקש שהם יפגשו אחרי המסיבה, בבית פרטי שפול ישכור מחבר. זה יהיה מפגש בין שני ביטלס שהתקשורת לעולם לא תדע עליו. לעיני כל ג'ון יהיה צריך לנסוע לניו-יורק ולהישאר שם. השראת יוקו שם תבטיח שלא תועלה אף חשדה בנוגע לג'ון שיצא מארה"ב וכמובן שלא תהיה אף רכילות על הפירוק. כן, פול ידע שאם ג'ון יטוס לשם בעילום שם זה יאפשר להם לדבר פנים-אל-פנים באמת וברצינות אחרי המסיבה שלו.

 

הוא הרגיש הקלה רבה כשג'ון הבין אותו והסכים להגיע לבד.

 

פול נאנח ושקע במחשבות. אולי הוא יצליח להכניס קצת רגש לראשו של חברו הטוב. זה לא שהוא יגיד לג'ון לעזוב את יוקו. זה לא שהוא רצה... טוב... אין לו זכות לבקש דבר כזה, בכל מקרה. אבל זה יהיה נחמד אם ג'ון ייזכר מי היה החבר שכל כך דאג לו ואת זה שהוא מתרחק.

 

לינדה רק ילדה את הילדה השנייה שלהם, שהייתה מקור אושר בשבילו. למרות שלינדה הגיעה עד לונדון בשביל המסיבה, היא רק הופיעה בהתחלה, ואז חזרה במהירות הביתה כדי להיות עם הילדים. היא ידעה על התוכניות של פול להיות עם ג'ון כשהמסיבה תסתיים. היא ניסתה לשכנע אותו שלא יעשה את זה- מפחדת שהוא יפגע- אבל היא החליטה שזה חשוב לתמוך בו כשהוא סיפר לה שהוא יהיה בבית ריק של חבר הלילה, רוצה לוודא שהוא וג'ון לא יפריעו לאנשים אחרים או יופרעו על ידם. לינדה והילדים לא צריכים להיות בבית שהאדמה בו כנראה תרעד.

 

היא חייכה אליו חיוך אוהב. היא ופול תמיד ישנו ביחד מאז שהם התחתנו. זאת תהיה אחת מהפעמים הנדירות שהם לא. אבל בכל פעם שזה הגיע לג'ון היא הרגישה שלבעלה יש סודות שעדיף שתעזוב ולא תכנס אליהם.

 

במהלך הנשף פול היה לחוץ, במיוחד אחרי שלינדה עזבה. הוא ווידא שאין במה שהוא שותה יותר מדי אלכוהול, אבל הוא לא יכול היה להפסיק לפחד אם ג'ון באמת יגיע לכתובת שנתן לו בטלפון. הם קבעו להיפגש שם, ורק שם, בחצות.

 

באחת עשרה וחצי פול נפרד מכמה חברים קרובים, ממציא כמה תירוצים על התינוק והכל, לקח את מכוניתו ונסע לבית הריק, איפה שככל הנראה יתרחש החלק הסופי של החברות שלהם.

 

פול היה לחוץ והלך ברחבי הדירה בזמן שחיכה. כבר היה חמש אחרי חצות והמוח שלו התחיל לספר לו כמה טיפש הוא היה כשהוא באמת האמין שג'ון יגיע מניו יורק בעילום שם, רק כדי לדבר איתו. כבר מזמן שהם לא חברים כל כך קרובים, וזה היה ברור ש...

 

פעמון הדלת צלצל.

 

ליבו של פול דפק במהירות כשהוא הלך אל הדלת ופתח אותה.

 

"היי..."

 

"היי..."

 

הוא נתן לעצמו לבהות באיש שעמד מולו. לשנייה נראה היה של ענני אי-ההבנה נעלמו וששמחה גדולה התחילה להופיע.

 

"אז אני משער שאני אכנס..." – ג'ון חייך ללא טיפת ציניות ונכנס.

 

"כן... באמת שלא חשבתי שתבוא."

 

"כמו שאמרת, זה יהיה כאילו בכלל לא באתי. אף אחד לא צריך לדעת."

 

פול הנהן בשקט בזמן שהסתכל על האיש הזה שהיה כל כך מוכר ובאותו זמן כל כך זר. הוא בכלל הכיר את ג'ון? הוא חשב כך. אולי היום הוא יצליח להבין אם הוא טועה, או צודק... למרות שגם אם הוא מכיר אותו זה לא מספיק כדי להחזיר את מה שהם איבדו.

 

"אז..." – הוא הסתכל לתוך עיניו, וראה שמץ של חרטה.

 

הוא התחרט על השיר? הוא הצטער על הכל? טוב, פול רצה לומר שגם הוא מצטער, ושהם עדיין יכולים לתקן את זה!... אבל הוא הכיר את ג'ון, והוא ידע שהדברים לא יהיו כל כך קלים.

 

פול שאל את ג'ון אם הוא רעב אך נענה בשלילה, אז הוא רק הציע לו מי טוניק. כן, הוא הבין שאלכוהול לא יועיל להם הלילה.

 

בהתחלה הם דיברו על דברים רגילים כי ג'ון שמר על נימוס וריחוק, ואז פול הרגיש כאילו הם שני זרים שמנסים להשיג אינטימיות בכוח. זה בלתי אפשרי! זה פשוט לא היה אפשרי שכל מה שהם עברו ביחד ירד לטמיון! לאן הכל נעלם? הם ימצאו הלילה משהו לפני שהכל ישכח ויקבר?

 

הם ישבו בחדר נוח בעל קירות לבנים, ספות יפות ואח.

 

ג'ון הסתכל מסביב.

 

"זה מקום נחמד. מי שנתן לך את המפתח בטח ממש סומך עליך."

 

"כן. זה לא שאני הולך לארגן פה אורגיות." – הוא אמר כבדרך אגב. הוא הרגיש איזושהי חרטה, למרות ליבו שדפק מהר.

 

ואז ג'ון חייך וניסה להמשיך בשיחה, שיחה מנומסת, דיבור בטוח, אבל הוא לא ידע שהוא הולך על חבל דק.

 

"זה באמת נהדר בקשר לבת שלך, מקה. אתם צריכים לבוא לבקר אותנו עם הילדים, שניכם. ניו יורק באמת עיר נהדרת."

"כן, בטח."

 

ג'ון שמע את הכאב בטון, ובאנחה עייפה וכבדה הוא הבין שזה עומד להתחיל.

 

"אתה יודע שזה הכל בראש שלך, כן? ה'יוקו שונאת אותי' הזה."

 

"אה, באמת?" – הוא לא רצה להתחיל את השיחה בגסות, אז הוא ניסה לשמור על קרירות. – "אז אתה אומר לי שאין לה שום קשר ללהיט האחרון שלך?"

 

"איזה להיט?"

 

"נו, באמת ג'ון... אתה לא רוצה לדעת איך אני ישן בלילה? זה לא מסקרן אותך יותר?" – הוא שאל בציניות.

 

"הו, זה. ידעתי שקראת לי בגלל השיר הזה. למה לא יכולת לסגור את זה בטלפון?"

 

"בגלל שהשיר הטיפשי הוא לא הסיבה היחידה. אתה יודע את זה."

 

"מקה, אני... אני לא יודע מה לומר. אני חושב שאני צריך להתנצל על השיר. הוא היה נוראי בכל מקרה."

 

"אז אתה מודה שהוא עליי?" – זה היה משהו ברור, אבל לשמוע את האישור הזה כאב לו נורא.

 

ג'ון משך בכתפיו.

 

"מי יודע? אני חושב שחלקים ממנו אפילו עלי. אבל מה שכן, כעסתי עליך מאוד כשכתבתי אותו."

 

"כעסת עלי, או שהיא גרמה לך לחשוב שאתה חייב לכעוס עלי?"

 

ג'ון צחק במבוכה.

 

"כן, יוקו באמת הזהירה אותי שתנסה להסיט אותי נגדה."

 

"היא הזהירה אותך? אלוהים ג'ון, בבקשה, תקשיב לעצמך! אתה נשמע כמו הבובה שלה!"

 

עיניו של ג'ון ננעצו בפול באגרסיביות.

 

"אם זה הכיוון של השיחה אני חושב שיהיה יותר טוב אם אני אלך למלון ללילה."

 

"אל תתחמק ממני, לא גמרנו." - הוא הפציר כשג'ון נעמד.

 

"מה עוד אתה רוצה להגיד, מקה?" – ובכל פעם שהוא אמר את השם הזה זה כאב. – "אמרתי לך שאני מצטער על השיר. אם אתה רוצה אני אצטער בפומבי."

 

"ג'ון!" – ואז פול נעמד גם הוא. – "אתה לא רואה כמה זה חשוב? הגענו למצב שאנחנו שונאים אחד את השני! מתי דברים התחילו להשתבש?" – וכאן הגיע הרגע שהוא רצה לבכות, אבל דחף את זה הצידה בכל מחיר.

 

ג'ון הסתובב והסתכל לתוך עיניו. פול יכול היה להישבע שגם ג'ון סבל, המצב הכאיב לו לא פחות.

 

"אמרתי לך כמה הייתי מאוכזב ופגוע ממך כשהשתמשת בסוף של הקבוצה כדי לקדם את עצמך. ובנוסף ההערות שלכם על יוקו, שמעתי הכל, והכי פגע בי זה שהחבר הכי טוב שלי מסיט את השאר נגד האישה שאני אוהב."

 

"אתה יודע שזה לא נכון! כל מה שרינגו וג'ורג' אמרו היה הרעיון שלהם! אף פעם לא הרעלתי את האחרים נגדה! היית צריך לחשוב קצת יותר לפני שהכנסת אותה לתוך משהו שאמור להיות רק של ארבעתנו!"

 

"אתה מקנא שמצאתי אותה?"

 

כעסו של ג'ון והחיוך המוזר שלו גרמו לפול לחשוב שג'ון מעמיד לו אתגר כלשהו, והוא לא ענה מיד.

 

אבל האמת הייתה שהוא בעצמו ידע שלא משנה מה הייתה הסיבה, היא הייתה מטופשת כדי להצדיק את המרחק והכאב בינהם.

"למה זה חייב תמיד להיות אתה? למה אני זה שתמיד צריך לקנא בך? אם אתה חושב שאני כזה מוזיקאי גרוע אז למה חברת אלי מלכתחילה? מה גרם לך לשנות את דעתך עלי?"

 

ג'ון בלע בקושי. אם הוא ניסה הוא יכול היה לראות את פול בן ה16 פוגש את ג'ון בן ה18 בפעם הראשונה. אם הוא התעלם מהכעס שנצנץ עכשיו בעיניו של פול הוא עוד יכול היה לראות את אותו נער צעיר שהעריץ אותו, ואותו אחד שאהב לצידו במטרה לשמור אותו קרוב. זה כאב, באמת.

 

"הדעה שלי עלייך לא השתנתה." – הוא לחש.

 

פול נדהם וליבו נשבר ממה שהבין מדבריו של ג'ון.

 

"אתה אומר שתמיד התייחסת אלי כנחות? אף פעם לא חשבת שאני טוב?"

 

"חשבתי שאתה טוב..."

 

"אבל לא מספיק כדי להשתוות אליך, נכון?" – פול הרגיש כזה זעם ואכזבה שהוא לא חשב שאפשריים. פתאום פניו של ג'ון הכאיבו יותר מחתך בעורו. דברים נהיו גרועים יותר, והוא רק רצה שהוא יצא מטווח ראייתו.

 

"פול..." – ג'ון התקרב אליו עד שיכל להושיט את ידו ולגעת בו אם רצה. אבל הוא לא רצה, לא יכל.

 

"הבנתי, ג'ון. אתה יכול ללכת עכשיו. אני מצטער שגרמתי לך לבוא כל הדרך הנה."

 

ג'ון הסתכל עליו כשהבעה מוזרה על פניו.

 

"מה שאני לא מבין זה שאם חשבת שאני כל כך גרוע, למה בכלל טרחת וכתבת שיר כדי להגיד לי את זה? למה בכלל כעסת? למה ג'ון לנון המדהים לא רק צחק על... הניסיונות המטופשים שלי לעשות משהו בעצמי?"

 

שאלתו של ג'ון קטעה אותו.

 

"אתה שונא אותי?"

 

"מה?"

 

"שאלתי אם אתה שונא אותי."

 

"טוב, כן!" – הוא רעד מבפנים.

 

"הו... המ. אז אני משער שלא נותר שום דבר לעשות חוץ מ..."

 

פול רצה להשלים את המשפט בשבילו. כן, מה שנשאר זה אתה שיוצא מהבית ברגע זה. אבל בגלל התערבותו המזעזעת של ג'ון זה לא מה שפול אמר.

 

מה שקרה עכשיו, שג'ון אסף את פניו וליקק את לשונו בהחלט לא היה מה שהוא דמיין כשהוא ארגן את הפגישה הזאת.

 

פול היה מאבד שיווי משקל אם גופו של ג'ון לא היה קרוב כל כך, אם ידיו לא היו מכל עבר, עוטפות אותו ומושכות אותו קרוב, ואם שפתיהם לא היו מחוברות כשהם חלקו רטיבות בליקוקים ונגיסות רטובות.

 

כשהנשיקה נפסקה פול הרגיש פגוע וראשו הסתובב.

 

"עכשיו, מה זה היה?" – הוא היה נרגש, מבולבל, מרוגז ומטופש.

 

ג'ון משך בכתפיו בעצב.

 

"הקלף האחרון שהיה לי."

 

"על מה אתה מדבר?!" – הוא כעס על כל זה, ליבו פועם במהירות בבלבול ורגשות...

 

"טוב... הגעתי למסקנה... הדרך שהדברים היו בינינו קודם... כל זה שגרנו ביחד, הדברים הרבים שקרו והדרך שזה נעלם... יש רק שני הסברים אפשריים. הראשון והיותר הגיוני זה שקנאה ובחירות לא נכונות הפרידו בינינו, וזה לגמרי אשמתנו."

 

"והשני? למה נישקת אותי?!"

 

"השני... ההסבר השני הוא שכל השנים האלה היינו מאוהבים, והיינו שני עיוורים מפגרים שרצים במעגלים בניסיון לברוח מזה. גם אשמתנו, אבל גם לעולם יש חלק."

 

פול הסתכל עליו לא מאמין.

 

"אתה אומר שאנחנו אוהבים אחד את השני וזו הסיבה שאנחנו... שונאים אחד את השני? זה פשוט אבסורד! זה הדבר הכי לא הגיוני שאי פעם אמרת!"

 

עיניו של ג'ון היו עצובות למראה הכעס של פול.

 

"חשבתי שבתת מודע ידענו שזה לא יעבוד, ובתת מודע אנחנו מנסים לפגוע אחד בשני בניסיון לשלוט בו, או לגרום לזה להעלם."

"ומה המסקנה הגאונית שלך?"

 

"שזה עדיין לא נעלם."

 

פול שתק לרגע.

 

"אני מצטער." – ג'ון אמר שוב. – "זו הייתה תיאוריה טובה... זה היה שווה בדיקה, בכל מקרה. זה מסביר את הבריחה הנואשת שלי אל יוקו ואל השליטה והמניפולטיביות שלה שאיכשהו הזכירו לי את הדרך שהדודה שלי התנהגה איתי. גם חשבתי שזה מסביר למה החברות שלנו נהרסה." – הוא נעצר. "אסור לזלזל בכוח של מתח מצטבר ותסכול מיני." – הוא התבדח בעצב. פניו של פול היו קשוחות ובלתי ניתנות לקריאה.

 

ג'ון סיים והנמיך את ראשו.

 

"כן. זה מטופש. האפשרות הראשונה הרבה יותר הגיונית. אבל אתה חייב להבין שכשאמרתי שדעתי עלייך לא השתנה לא התכוונתי ללעוג, מקה." – ג'ון הרגיש את הצורך להסביר נעלם בגרונו. הוא הרגיש שהוא לא רוצה להיות שם יותר. הוא שנא דמעות, תמיד שנא. ועכשיו זה לא היה שונה. – "אני מצטער שבאתי הנה כדי לפגוע יותר. אני אלך עכשיו."

 

הוא הסתובב במטרה ללכת לכיוון המעיל שלו ששכב על הספה עליה ישב מוקדם יותר.

 

הוא הרגיש את ידו של פול תופסת אותו לפני שהחל לזוז.

 

"לא, ג'ון, חכה."