PG. המחברת היא לא אחרת מאשר אלכס, ששינתה את כינויה למלודי.
הערות: מלודי מספרת על ההיסטוריה שלה עם הביטלס. כל ה"אחרות" בכל הפיקים שלה
מבוססות עליה. הסיפור נמצא לה בראש כבר כמה זמן, ואת הסוף היא דמיינה אחרת.
אני בטוחה שתאהבו.
שמי רוני, אבל כולם קוראים לי מלודי. נולדתי בשנת 1944. למזלי, היינו בישראל, הגרמנים עוד לא היו שם, וזה היה כבר סוף המלחמה. באתי לליברפול מישראל, בגלל העבודה של אבא שלי. הוא אמר לי שאנחנו עוברים לשם לתמיד, והאמת – קצת שמחתי לעזוב את החום והמלריה והמלחמה של המזרח התיכון, ולעבור לאירופה הגשומה. אני ממילא חולה על החורף. שכרנו את הבית בליברפול כשעוד היינו בישראל, וכשהגענו לליברפול בעל הבית זרק אותנו משם. לא יודעת למה. אז הסתובבנו בכל ליברפול במשך כמה ימים, ישנו במכונית, עד שמצאנו בית נטוש בוולטון. זה מחוז בצפון ליברפול, מחוז של אמידים. אבל הבית הנטוש היה דפוק. בטח בגלל זה נטשו אותו. גרנו במנלוב אבניו, מספר 19. לא רחוק, איפשהו מחוץ למחוז, היה בית ספר טוב, שאימא שלי רשמה אותי אליו. שובצתי בכיתה הכי מוזרה שיש. היו בה כל הסטריאוטיפים שהייתם יכולים לדמיין. כמובן שהייתה כלבה, שלא רצתה להיות חברה שלי בגלל שכשאני הגעתי ישר שמו לב אליי, ולה לקח זמן לבסס את המעמד שלה. אני הייתי מיוחדת. בהופעה שלי, בעיקר. נראיתי שונה. השיער שלי היה מנופח, אבל מסודר, ומשוח אחורה. לא כמו שאר הבנות עם הפוני שמכסה את הפנים היפות שלך. הייתה ילדה שמנמנה עם משקפיים, שמצאה חן בעיניי. ראיתי מיד שיש בה המון פוטנציאל להיות מישהי שכל העולם ישמע עליה. קראו לה ז'קלין ביזה*. ובערך בסוף הכיתה ישב ילד שקט, ממש ביישן, שלפניו ישב "מלך הכיתה". החתיך, המדהים, זה שהיה החבר של הכלבה שלא אהבה אותי. אהבתי את הביישן הזה. הוא היה יפה בפנים, והוא היה מיוחד. לידו היה מקום פנוי, כי אף אחד לא רצה לשבת לידו. התיישבתי לידו, והתחלתי לדבר אליו. הוא בהתחלה נמנע מלהסתכל עליי, ואז הוא ענה על אחת מהשאלות שלי, הסתכל עליי וחייך. ואז הכול היה הרבה יותר פשוט איתו. הוא הציג את עצמו. קראו לו ג'ורג'. ג'ורג' האריסון. הסתובבנו ביחד. כולם ראו שהוא מסתובב עם השונה, המסתורית, החדשה בבית הספר. בנות התחילו להתעניין בו. בנים התחילו להתחבר איתו. אני שמחתי. השמועות עליי התפשטו גם לשכבות הגבוהות יותר. הוא סיפר לי שהוא מנגן על גיטרה, ואמרתי לו שיזכור אותי כשיהיה כוכב גדול. בהופעות, הוא אומר: "This is a melody I like to call..." לפני כל שיר שלו, וזו הדרך שלו להקדיש לי את השיר. ג'ורג' סיפר לי שחבר שלו מי"א, ג'יימס, רוצה להכיר אותי. הבחור ממש לא נראה לי כמו ג'יימס. שאלתי אותו מה השם האמצעי שלו, והוא אמר לי ששמו האמצעי פול. אמרתי שזה יותר מתאים. התחלנו לצאת, פול ואני, והייתה בינינו כימיה מעולה. אבל אחרי חמישה חודשים נפרדתי ממנו, כי לא נראינו כמו זוג, וגם לא הרגשנו כמו זוג. הוא לא רצה שניפרד, אבל שכנעתי אותו. הוא קצת כעס עליי. אני עדיין בטוחה שתהיה בינינו עוינות, אם ניפגש שוב. ביום שנפרדתי ממנו, כשחזרתי הביתה, כמעט ולא היה בית. בגלל שהבית היה דפוק, אחת מהכיריים לא נכבתה טוב, והציתה את כל הבית. כל החפצים היו בסדר, אבל הגג נהרס ולא היה לנו כסף לתקן אותו. אספתי את כל הדברים שלי, וניגשתי לבית ממול. איזה בחור גר שם עם הדודה שלו, והם היו בערך האנשים היחידים ברחוב שהכרתי. הוא פתח את הדלת. אמרתי לו שאני מהבית ממול. הוא היה יותר גבוה ממני, אז הוא פשוט הביט מעל לראש שלי, וכשראה את הבית השרוף הוא הבין מה אני רוצה. ג'ון ומימי הרשו לי לגור אצלם. המשפחה שלי עברה לגור עם סבתא שלי, שעברה לגור בדרום ליברפול כשאימא שלי עזבה את הבית. אני הייתי צריכה להישאר איפשהו קרוב לבית הספר. אחרי חודש בערך, ג'ון ואני התחלנו לצאת קבוע. ממש אהבתי אותו. הוא הבין אותי, וידע שפער הגילאים לא משנה. הוא היה מבוגר ממני בארבע שנים. הוא אהב אותי באמת, ולפעמים הייתי מבריזה מבית הספר כדי ללכת לבקר אותו בקולג' לאומנות בו למד. ואז הוא היה נוזף בי בחיוך, כמו שאבא שלי היה עושה, ושולח אותי לבית הספר. וכשלא רציתי ללכת, הוא אמר לי שהוא יבוא לקחת אותי. אחרי שנה שהיינו ביחד, כשאני הייתי בכיתה י', והוא היה בן 19, אימא שלי התקשרה, וסיפרה לי שהיא רשמה אותי לבית ספר בדרום, ככה שאני צריכה לעבור אליהם. לא רציתי לעזוב את ג'ון, הגבר היחיד שאי פעם אהבתי. הוא לא רצה שאני אעזוב אותו. בסופו של דבר הייתי חייבת לעזוב. יום לפני המועד, ג'ון הציע שנשכב. הסכמתי. לא שינה לי שהייתי בת 15, לא שינה לי שהוא היה מבוגר. האהבה מעוורת. הוא שמר עליי. למחרת, כשהתכוננתי לעזוב, הוא לא נפרד ממני. לא ציפיתי שהוא ייפרד ממני. הוא היה צריך אותי. ואני אותו. הוא אמר שהוא יחשוב עליי. נישקתי אותו, ונסעתי לדרום. הבית שסבתא שלי גרה בו היה מוגבה. היו בערך 20 מדרגות שהובילו מהמדרכה אל דלת הכניסה. הבית השכן היה זהה. ומעבר לכביש הצר, הייתה חנות תקליטים ומוזיקה. יום אחד עברתי על התקליטים בחנות, ושרתי לעצמי. בחור אחד הסתכל עליי מהצד השני של העיונית. העיוניות היו מעברים נמוכים באמצע החנות, עליהם הוצגו המון תקליטים. חייכתי אליו. המשכתי לעבור על התקליטים, ושמתי לב בזווית העין שהוא עבר לצד של העיונית שבו אני הייתי. הוא הציג את עצמו. הוא אמר לי ששמו ריצ'ארד, אבל שכולם קוראים לו רינגו. הצגתי את עצמי, והתיידדנו. כמה ימים אחר כך, יצאתי מהבית של סבתא שלי, ובדיוק ראיתי אותו הולך על המדרכה שלפני הבית שלנו. שאלתי אותו מה הוא עושה כאן. מסתבר שהוא גר בבית השכן ביחד עם שותף. למחרת שמעתי תיפופים חזקים מהבית שלהם. ירדתי במדרגות שלנו, פניתי שמאלה, עליתי במדרגות שלהם ודפקתי בדלת. הוא פתח. ביקשתי ממנו שילמד אותי לעשות את זה. למדתי לנגן סולו תופים מדהים, והתגאיתי בעצמי. בכל יום באתי אליו, והוא לימד אותי עוד חלק, ועוד חלק. ידעתי שאם ג'ון היה רואה אותי עכשיו, הוא היה מתגאה בי, על כך שאני מתמידה במשהו. הייתה לי נטייה לנטוש דברים. אחרי שלוש שנים, הייתי בת 18, רינגו אמר לי שהוא עובר לצפון ליברפול, כדי להצטרף ללהקה. איחלתי לו בהצלחה, ואמרתי שאני מאמינה בו. באמת האמנתי בו. שנה אחר כך, שנת 1963, שמעתי על הביטלס. שמעתי גם על האישה והילד של ג'ון לנון. לא האמנתי למה שקראתי. לא הבנתי איך הוא יכול היה לעשות לי את זה. שאלתי את עצמי אם ג'ון זוכר שהוא לא נפרד ממני. שאלתי את עצמי גם אם פול וג'ון יודעים שיצאתי עם שניהם. וגם אם ג'ון באמת אהב אותי. מאת 1959, כשעזבתי, ג'ורג' ואני שמרנו על קשר. אבל בקשר לג'ון הוא לא כתב לי. הוא הרי לא יודע שיצאתי עם ג'ון. וג'ון לא יודע שאני החברה הכי טובה של ג'ורג'. שלוש שנים אחר כך, בשנת 1966, החלטתי לטוס ללונדון, לבקר אותם. התאכסנתי בבית המלון שהם היו בו. יום אחד פשוט דפקתי בדלת של החדר שלהם, בריאן פתח את הדלת. ארבעתם הסתכלו עליי. כולם קראו בשמי באותו הזמן. ג'ון כמעט רץ אליי, לא רוצה לדעת איך האחרים יודעים מי אני. כשהוא בא לנשק אותי, עצרתי אותו. סינתיה וג'וליאן, שאלתי אותו. בלי הקדמות. אפילו לא חיבקתי אותו. הוא אמר לי שבמשך שלוש השנים אחרי שעזבתי הוא חשב רק עליי, על הנשיקה האחרונה שלנו, על הפעם ששכבנו, על הפעם האחרונה שהסתכלנו האחד על השנייה. והוא אמר לי שאני לא אעז לחשוב, אפילו לרגע, שהוא לא אוהב אותי. הוא אמר לי שהוא היה שיכור כשהכניס את סינתיה להריון, ושלא היה לו לב להרוס לילד שלו את החיים, אז הוא התחתן איתה כדי שלג'וליאן תהיה משפחה נורמלית. הוא חזר והדגיש שהוא לא אוהב אותה. לא האמנתי לו. לא רציתי להאמין לו. הוא הסתכל עליי בעצב, שעה שג'ורג' דחף אותו וחיבק אותי. לא התנתקנו במשך הרבה זמן. כשלבסוף זה קרה, פשוט הסתכלנו האחת על השני. רינגו ניגש אלינו, מחבק אותי. שלושתנו דיברנו, וסיפרתי לרינגו שקניתי לי מערכת תופים, ושאני מתאמנת על הסולו שלי פעמיים ביום. כמו שקבענו. סיפרתי לו שג'ורג' ואני החברים הכי טובים. ואז העפתי מבט לעבר פול, ראיתי שהוא פשוט יושב על המיטה עם הגב אלינו. אמרתי להם שיחכו לי, וניגשתי אליו. התיישבתי לידו. שאלתי אותו אם הוא עדיין כועס עליי, והוא אמר שקצת. שאלתי אותו אם הוא לא התגעגע אליי, אפילו לא קצת. הוא אמר שהוא התגעגע מאוד, וחייך אליי. חיבקתי אותו. בזווית העין ראיתי את ג'ון מסתכל עלינו בקנאה. למה בדיוק הוא כועס עלייך, הוא שאל אותי. אמרתי לו שפול כועס עליי כי נפרדתי ממנו והוא רצה שנישאר ביחד. הלסת שלו נשמטה. ואז התקרבתי אליו, ולחשתי לו באוזן: “פספסת את ההזדמנות שלך.” נישקתי את פול. חזרנו להיות ביחד. היום, 2009, אני יודעת שהוא עדיין חושב עליי, פול. אם הייתי יכולה לפגוש אותו עוד פעם אחת, הייתי מראה לו כמה גם אני חושבת עליו. אני אוהבת אותו. ועל ג'ון לא חשבתי כבר שנים.
* ז'קלין ביזה היא שחקנית בריטית
תכננתי היום לפרסם עוד פיק, אבל אני נוסעת מהצהריים עד לערב לתל אביב ולכן אפרסם אותו ועוד כמה מחר.
ממש אהבתי.
השבמחקאם לא שמתם לב נעלמתי לאיזה שבוע(הייתי בטיול) ועכשיו אני פה.
מצטערת שלקח לי זמן להגיב...
השבמחקמקסים ממש.
מסוג הדברים שאני קוראת וחושבת "למה אני לא כתבתי את זה?"
אבל זה מוטיב חוזר בכתיבה שלך מבחינתי