עמוד לצידי (ג'ון/פול)

עוד פול/ג'ון אחד מגיע אלינו [מה קורה עם קצת ג'ורג'ונים, הא?], PG-13.

הפעם הוא מתורגם. אותו תרגמה הדר, שכנראה באה אליה איזו מוזה או משהו. תמשיכי כך P:

נכתב במקור ע"י Lauren, מהאתר הו! דארלינג הידוע, בקטגוריית John/Paul.

אני בטוחה שתהנו!

---

Stand By Me

 

סקוטלנד, 1988.

הרעיון היה טיפול. לינדה אמרה לו ללכת ופול חשב שזה רעיון טוב. הוא ידע שיש לו לטפל בהרבה חרא. התמודדות עם העבר הייתה מאוד קשה. במיוחד כשזה מגיע לג'ון.

 

הוא נכנס לבניין והפקידה חייכה אליו חיוך נחמד. "אתה יכול להיכנס, מר מקרטני." היא אמרה במתיקות. הוא חייך אליה ונכנס לחדר המטפלת שלו. הוא הופתע לראות את מה שראה שם. ילדה קטנה, בת 10 לכל היותר, ישבה על הספה עם חיוך על פניה.

 

"את כאן כדי לראות את וונדי?" הוא שאל אותה.

 

"בערך." היא ענתה.

 

"את יודעת איפה היא?"

 

"מדברת."

 

"לחכות בחוץ...?"

 

"אתה יכול להציל אותו." היא קטעה אותו בפתאומיות.

 

"מה?" הוא שאל.

 

"אתה יכול להציל אותו." היא אמרה שוב.

 

"את מי?"

 

"את ג'ון לנון." פול קפא.

 

"...מה?" הוא שאל שוב אחרי כמה שניות.

 

"אני ו-וונדי דיברנו על זה." הילדה נעמדה. "היא אמרה שאתה מאוד מתגעגע אליו. אז החלטנו שאתה צריך לחזור ולהציל אותו." פול המשיך להסתכל על הילדה בחוסר אמון טהור ונפל בכבדות על הכיסא.

 

"זה לא מצחיק!" הוא התחיל, כעס גדול ממלא אותו.

 

"זו לא בדיחה, פול." וונדי אמרה כשנכנסה פנימה. "אנחנו יכולות לשלוח אותך חזרה להציל את ג'ון." פול נעץ בוונדי את אותו המבט שנעץ קודם בילדה. "זו אנה." היא הציגה את הילדה שחייכה חיוך זוהר למשמע השם שלה. "היא מלאך והיא תשלח אותך בחזרה."

 

"אבל למה?" פול שאל, עדיין לא האמין למה שקרה.

 

"כי ג'ון לא היה צריך למות." אמרה אנה. פול נרגע קצת. "זה לא היה הזמן שלו. לקח לנו שמונה שנים לגלות את הכול, אבל אתה האחד שצריך להציל אותו."

 

"למה אני?" פול שאל ברכות.

 

אנה חייכה. "אתה יודע בדיוק למה," היא אמרה.

 

"אני יודעת שיש כאן הרבה במה להאמין, אבל פול, אתה צריך אמונה ולבטוח בי." וונדי אמרה חרישית. פול הסתכל עליה בעצב.

 

"מה אני צריך לעשות?" הוא שאל. המחשבה שאולי הוא יכול להחזיר את ג'ון גרמה לו לרצות להאמין.

 

"אני אחזיר אותך בזמן למקום בו אתה צריך לתקן טעות." אמרה אנה. "אם תצליח, ג'ון לא ירצח על ידי האיש ההוא בלילה הזה. הוא ימות בזמן המיועד לו."

 

"ימות בזמן שמיועד לו?"

 

"זה דבר שאף אחד לא צריך לדעת." אנה אמרה בחיוך. פול הסתכל על וונדי שתראה לו את הכיוון הנכון כמו שהיא תמיד עושה. היא רק חייכה אליו. זה נכון, החיוך הוכיח לו.

 

"אני אחזור ללילה שבו הוא מת?" פול שאל בתמימות. אנה חייכה חיוך גדול יותר.

 

"לא, פול." היא אמרה, "זה משהו שאתה צריך לגלות לבד, או ששום דבר לא ישתנה." פול הנהן. "כשתגיע לעבר, אסור לך לומר לאף אחד מאיפה אתה בא."

 

"אני לא חושב שהם יאמינו לי." פול השיב. וונדי צחקקה בשקט.

 

"כנראה שלא." היא אמרה.

 

"אתה מבין מה אתה צריך לעשות?" שאלה אותו אנה.

 

"מה עם לינדה והילדים שלי, ו-" "כל מי שצריך להיות בחייך ימצא אותך. לינדה והילדים שלך נועדו לך, אז אתה לא צריך לדאוג." פול הנהן.

 

"מה אני צריך לעשות עכשיו?"

 

"פשוט תעצום את העיניים שלך." אנה אמרה בעדינות. פול עשה כך והרגיש נשיקה קטנה על מצחו. כשפקח את עיניו, הוא היה במקום אחר.

 

זה היה חדר במלון, הוא היה בטוח בזה. החדר נראה לו כל כך מוכר, כמו מילה שעומדת על קצה הלשון. הוא הצליח להיזכר.

 

"אתה מרגיש טוב יותר, פול?" קול מוכר שאל אותו. פול הסתכל מעליו וראה את ג'ורג' נכנס לחדר ומתעסק בכל מני דברים.

 

"ג'ורג'!" פול קרא. הוא התיישב על מה ששכב עליו קודם.

 

"פול!" ג'ורג' אמר לו, אפילו לא מסתכל עליו.

 

"מה אתה עושה כאן? חשבתי שיצאת לחופשה בהוואי!" הפעם ג'ורג' הסתכל עליו.

 

"לא," הוא אמר בבלבול. "אני עדיין כאן."

 

"אלוהים, תסתכל על עצמך!" פול אמר ונעמד. "אתה נראה כ"כ צעיר!"

 

ג'ורג' הסתכל על עצמו ואז בחזרה על פול. "הזדקנתי בחמש-עשרה דקות מהפעם האחרונה שראיתי אותך." ג'ורג' אמר ופול צחק.

 

"וואו, זה בטח עבד!  אני לא מאמין, אבל זה עבד!"

 

"מה עבד?" פול הסתובב וראה את רינגו נכנס לחדר.

 

"וואו! תראה את רינגו!" פול צעק, מרים את ידיו למעלה.

 

"הוא חושב שאנחנו נראים צעירים יותר." ג'ורג' אמר בבלבול לרינגו.

 

"באמת?" רינגו שאל והלך להסתכל במראה. פול עקב אחריו והסתכל על עצמו.

 

"וואו!" הוא אמר ונגע בפנים של עצמו. "אני נראה טוב."

 

"ברור שאתה נראה טוב," הוא שמע קול מחדר אחר. "זה הבייבי-פייס שבך, בני." פול קפא. הוא הכיר את הקול הזה יותר מדי טוב.

 

"ג'ון, כדאי שתבוא לכאן," ג'ורג' קרא לו בקול אדיש. הוא חזר להתעסק בדברים שלו. "פול השתגע." פול הסתובב באיטיות וראה את ג'ון בפתח החדר, נשען על משקוף הדלת עם חיוך ערמומי, כמו תמיד.

 

"מתי הוא לא משוגע?" ג'ון צחק. פול לא יכול היה לזוז. הוא לא חשב שהוא יכול אפילו לנשום. הוא פשוט המשיך לבהות בג'ון.

 

"ג'ון לא נראה לך צעיר יותר?" רינגו שאל, עדיין מסתכל במראה.

 

"ג'ון..." פול כמעט לחש. ג'ון הרים את הגבות שלו והחיוך שלו גדל.

 

"מה הבעיה, מקה?" הוא שאל וג'ורג' סופסוף הסתכל עליהם ושם לב להבעת הפנים של פול.

 

"מה קרה?" הוא שאל. "אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים." פול בלע את רוקו. הוא כן ראה רוח רפאים. חיוכו של ג'ון קטן מיד והבעת דאגה החליפה אותה, הבעה שרק פול יכול היה לשים לב אליה. ג'ורג' ורינגו אף פעם לא ידעו. זה היה הסוד שלהם.

 

"פול, תגיד משהו." הוא אמר ברכות. הקול שלו היה עדין ונדיב. הם היו חברים ואפילו מעבר לזה.

 

"הוא דיבר הרבה לפני כן." רינגו אמר וסופסוף ניתק את מבטו מהמראה, מסתכל על המתרחש.

 

"לא שמעתי אותך קורא לי מקה כבר שמונה שנים." פול סופסוף דיבר, קולו צרוד. הגרון שלו בער מכדי שיוכל לדבר.

 

"שמונה שנים, הא?" ג'ון אמר. "אני מבין." הוא שלח לרינגו וג'ורג' מבט מבולבל.

 

"אתה עדיין מרגיש מסוחרר?" שאל אותו רינגו.

 

"מה?" פול סופסוף הפסיק לבהות בג'ון.

 

"התעלפת לפני כן."

 

"אני... אני רק..." פול גמגם.

 

"אולי הוא חולה." ג'ון אמר והתקדם לעברו. הוא הרים את ידו כדי להרגיש את החום של פול, והוא נרתע. כאב נראה בעיניו של ג'ון.

 

"אני לא הולך לפגוע בך, מקה." הוא אמר לו בעדינות. פול הנהן וג'ון שם את ידו על מצחו של פול. הוא ראה את ג'ון שהוא זוכר. לא האחד שהוא הכיר בשנים האחרונות. קרח לא כיסה לו את העיניים. הוא לא יכול היה לראות שום אי שביעות רצון, אי אמון או כעס בעיניו. הוא ראה רק את ג'ון.

 

"אלוהים," הוא לחש וחיבק את ג'ון.

 

"פול?" ג'ון צחק. הוא חיבק את פול חזר באופן אינסטינקטיבי, אבל אז שם לב שפול בוכה. "פול...?" הוא חיבק אותו חזק יותר. הוא סימן לג'ורג' ולרינגו לעזוב את החדר. הם הנהנו ויצאו. "פול, לאב, מה קרה?" ג'ון שפשף את גבו של פול.

 

"זה פשוט זה," פול הרחיק את פניו כדי להסתכל על ג'ון, "התגעגעתי אליך כל כך."

 

"הלכתי רק לעשר דקות." ג'ון אמר לו בדאגה. "מה זה באמת?" פול ידע שאסור לו לומר מה באמת קורה. בכל מקרה, איך הוא יכול? איך הוא יכול היה לספר לג'ון על הדרך הנוראית בה הוא ימות? הדברים הנוראיים שקרו ביניהם. הוא לא יכול היה לקלקל את הרגע הזה. זה הרגע בו ג'ון שלו חזר, הוא יעשה הכול בשביל שג'ון יחזור אליו.

 

"פשוט... היה לי חלום רע." פול אמר כשהוא ניתק את החיבוק וניגב את הדמעות מעיניו.

 

"טוב, אתה בסדר עכשיו." אמר ג'ון. "אף אחד לא יפגע בך."

 

"או בך." פול אמר בעצב.

 

"נכון, או בי. אז הכול בסדר עכשיו, נכון?" פול הנהן וחייך. "אוקיי, אנחנו צריכים להתחיל לזוז. נראה כמה סצנות מהסרט."

 

"איזה סרט?" פול שאל כשג'ון התחיל להתקדם ליציאה.

 

"A Hard Day's Night, איזה עוד יש?" ג'ון פתח את הדלת. פול צחק.

 

"זה יהיה כיף." פול אמר, זוכר שזה באמת היה ככה. ג'ון חייך בהקלה ושניהם יצאו. 

---

מעניין מה קרה אחרי שהם יצאו, הא? *גבותגבות* סתם, ג'ון לא יבגוד בג'ורג'.