חייבים להמשיך (ג'ון/פול)- פרק שלישי

ווינסטון התעוררה והחליטה להמשיך בסיפור שלה מלפני חודשיים.

 

ג'ון/פול, PG.

פרק שלישי, ווינסטון כתבה (כמובן P:)

תהנו

---

"Don't go..." 
הוא נעצר לרגע, ואז החליט להמשיך ללכת. ג'ון מדבר מתוך שינה? חה, זה יספק לו חומר לבדיחות בעשרות השבועות הבאים. עכשיו...הוא עייף מידי...פול התקרב לעבר הדלת.
"GET BACK.." היה קשה להבחין בין הנשימות שלו לבין ההברות שיצאו מפיו ללא הכרה.
"Don’t leave me…alone…" עכשיו פול כבר לא היה בטוח אם ג'ון ישן או לא. אמנם הוא בקושי הזיז את פיו ודיבר בקול חלש, אך צירוף המקרים הזה היה מעט מבהיל. פול לא היה רגיל לכך שאנשים פונים אליו מתוך שינה.
ג'ון התכווץ על הספה, ועצם את עיניו בחוזקה כאילו הסתנוור.  "ג'ון?" פול לחש, וניסה לעשות זאת בקול רם מספיק כדי שישמע אותו ולא יתעורר.
"Come...back..."
אז, הוא הבין. מה ששמע לא מצא חן בעיניו במיוחד.
מאז ומתמיד הייתה הסכמה לא כתובה לא לדבר על עניין הילדות של ג'ון. של ג'ון וגם שלו, ברמה מסויימת.
מאז שנפגשו, הם היו צוחקים על העניין ביחד בכל פעם שהוזכר, זו תמיד הייתה דרך טובה להעביר רגעים מהסוג הזה. הם גם דיברו לפעמים...פול זכר כל מילה מהשיחות האלה עד היום. הייתה ביניהם הבנה. פול היה אולי היחיד שידע מה עובר עליו עכשיו. מצחיק לחשוב על איך שההבנה הזו מתבטאת בכל הריבים הלא נחוצים האלה. לפעמים זה נראה כאילו ג'ון פשוט שואף להתרחק ממנו ומרינגו וג'ורג', דווקא עכשיו, כשהם צריכים להיות מאוחדים...
'ללכת הביתה' פול הזכיר לעצמו. הוא שקל שוב אם להעיר את ג'ון ולקחת אותו איתו, אבל הוא מצידו הפסיק עם המילמולים והיה נראה שקוע בשנתו. חוץ מזה, פול ידע שהוא זקוק לשעות השינה האלה, בתקופה האחרונה הוא נראה די עייף.
העניין הזה רק התווסף לרשימת הדברים שהיה צריך להתמודד איתם עכשיו, וזה לא היה קל להחזיק את הלהקה על הרגליים ולהיות בתוכה באותו זמן. כאילו שלו לא היו חיים מחוץ לביצה הזו שהם היו צריכים לחיות בתוכה כל הזמן. 'ללכת הביתה'. פול תהה כמה פעמים יצטרך להזכיר את המשימה שלו לעצמו לפני שיתחיל כבר לבצע אותה. אין לדעת מה יהיו התוצאות של שהיית יתר באולפן הקלטות עד לשעות המאוחרות של הלילה, ופגיעה ביכולת התגובה הייתה בהחלט אחת מהתופעות הנלוות לכך. 'בסדר, רגל שמאל. לכי!'
אך רגליו סירבו להיענות לפקודותיו, כנראה. 'מוזר. חהחה, די מצחיק דווקא.'
הוא היה עייף. הוא ידע שאם הוא יתיישב כאן עכשיו, הוא כבר לא יקום עד מחר בבוקר, אבל מצד שני...מה השעה בכלל? לא, הוא בהחלט צריך לחזור הביתה.
את המשך הוויכוח הוא פספס כשנשען על הקיר ושקע בשינה עמוקה.