את הפיק הזה הדר כתבה, צוף הייתה הבטא, G, הט'.
הרעיון הגיע מאחד ממאמרי פורום הביטלס בתפוז.
אני אהבתי.
תהנו.
1998
הם היו בבית הילדות של פול, כמו בכל שנה.
פול ראה את לינדה בוכה. הרבה זמן שהוא לא ראה אותה בוכה. לא ככה.
בדרך כלל היא התמודדה עם זה בכך שהתנהגה כאילו הכל כרגיל, כאילו שום דבר לא קרה- שהיא לא הולכת למות.
אבל כמובן שהיא תבכה. משלוש שנים זה הפך לכמה ימים, ובעצם לכל רגע. איך היא לא תבכה?
הוא ניסה לחשוב על דרך לשמח אותה. אבל איך?
פתאום צץ לו רעיון. הוא התקדם אל לינדה בשקט.
כשראתה אותו היא ניסתה להסתיר את הדמעות והלחיים האדומות מבכי. הוא חייך אליה חיוך רחב ואמר לה לבוא איתו. היא הנהנה בראשה, וקמה.
הם הלכו לגינה. פול אחז בידה ואמר, "לינדה, הפעמונים הכחולים פורחים."
היא הסתכלה על הפרחים ואושר מילא אותה. היא ידעה עד כמה פול רוצה לעזור ועד כמה הוא רוצה שתהיה שמחה למרות הכל. היא חייכה חיוך גדול ושמח, מלא תודה והוקרה.
הם טסו לטוסון שבאריזונה, לחוות המשפחה של לינדה. זה היה יום חמים ונעים ביום השבע-עשר של חודש אפריל, 1998.
היא שכבה על המיטה שלה, ופול ישב לידה.
הוא התחיל לדבר איתה בעיניים מלאות דמעות "את האחראית על היופי של הסוסים שלנו. זהו יום אביבי ויפה. אנחנו רוכבים ביער. הפעמונים הכחולים פורחים בחוץ, והשמיים כחולים וצלולים."
כשסיים את המשפט לינדה כבר לא הייתה בחיים. הוא הסתכל עליה בעיניים עצובות ומלאות אהבה.
מאז, בכל שנה בתאריך ה-17 לאפריל, פול חוזר לבית הילדות שלו כדי לצפות בפריחת הפעמונים הכחולים.
זה אחד הפיקים המקסימים שקראתי, ואני כמעט בוכה!!
השבמחקתודה! D:
השבמחקקראתי את העידכונים האחרונים למרות שלא היה לי זמן להגיב,
ואני חייבת להגיד שכולם מעולים D:
ממש ממש יפה. עצוב ונוגע ללב.
השבמחקמקסים, ומרגש
השבמחק