Remember (ג'ון/פול/אחר)

הפיק הזה נכתב ע"י הדר, שתחילה כתבה אותו עם צוף וסיימה אותו עם יובל.

ג'ן (ללא מערכות יחסים), G. האחר בסיפור הוא מארק דיוויד צ'פמן.

תהנו!

---

2009

הסוהר ששמר על התא של מארק דיוויד צ'פמן צפה בטלוויזיה הקטנה שלפניו.

מדי פעם מארק החליט להסתכן ולנסות לראות במה הסוהר צופה, ודווקא עכשיו, כשהצליח, הופיעו שתי דמויות מוכרות על המרקע- פול מקרטני ורינגו סטאר.

 

הוא שנא אותם, את שניהם. ועכשיו יותר, אחרי ששמע שהם הולכים להופיע ביחד לזכרו של ג'ון, בעוד חודש בדיוק.

 

זהו זה. הוא צריך לברוח ולהשלים את המשימה שלו, אותה התחיל לפני שנים רבות כל כך ורק עכשיו הבין שלא הושלמה. פול היה כל כך קרוב לג'ון, ורינגו... רינגו כבר יהיה שם ביחד עם פול.

חוץ מזה, למה לא להשמיד את כל הביטלס וזהו? את ג'ון הוא הרג מזמן, ג'ורג' כבר מת לבד. נשארו רק שניים. שניים שהוא הולך להרוג בעצמו... מיד אחרי שיצא מהכלא.

 

הוא שמע מהקול הקלוש של הטלוויזיה שההופעה הזו תהיה ברחוב "סטרוברי פילדס", הרחוב בו ג'ון נרצח על ידו. לפחות כך קראו לו לאחר מכן.

מושלם. הוא יהרוג אותם בדיוק במקום בו הרג את ג'ון, וחשב שיעשה זאת גם באותה הדרך. 

 

כמובן שקודם הוא צריך לצאת מהמקום המחניק הזה. 'אני נמצא כאן 29 שנה', הוא חשב לעצמו, 'לא מספיק?'

 

הוא קשר קשרים, תכנן, הכין, שיחד, הבטיח הבטחות שלעולם לא יקוימו. בראשון בדצמבר הוא סוף-סוף ברח מהכלא.

 

אחרי שברח הייתה סערה גדולה ברחבי העולם. כל מהדורות החדשות רעשו מבריחתו של צ'פמן מהכלא, המעריצים זעמו, המשטרה חיפשה בכל מקום אפשרי וכמובן שצוות המאבטחים של שני הביטלים הנותרים גדלו בהרבה ממה שהיו. כמובן שלא מצאו את מארק, לפחות עדיין לא.

פול ורינגו לא התכוונו לבטל את האירוע. להיפך, זה שמארק ברח נתן להם סיבה להעצים את חשיבות האזכרה.

 

השמיני בדצמבר, יום קריר במיוחד. בריחתו של צ'פמן לא מנעה ממיליוני אנשים להגיע לאירוע ההיסטורי הזה. כולם חיכו בקוצר רוח שהביטלים הנותרים יתחילו במופע הענק שהכינו בשביל ג'ון יחד עם חברים ומוסיקאים שונים. יוקו, שון, סינתיה וג'וליאן נכחו שם, כמובן. הם אמורים לשאת דבריהם לאחר שההופעה תיגמר ואחריהם גם פול ורינגו.

ההופעה עצמה הייתה מדהימה. קאברים אדירים לשיריו המפורסמים יותר ופחות של ג'ון מקריירת הסולו שלו ומימי הביטלס בוצעו ע"י פול, רינגו וחבריהם והמופע נמשך זמן רב ומענג באותה המידה.

 

מארק חיכה לסיום האזכרה. נכון, הוא זה שרצח את ג'ון, אבל עדיין הייתה בו נקודת מצפון שהעריצה אותו. פול, רינגו והאחרים סיימו את ההופעה. ג'וליאן, שון, יוקו וסינתיה כבר סיימו את דבריהם על ג'ון.

 

פול עלה על הבמה.

"קודם כל, תודה לכולכם שבאתם. זהו יום חשוב וטראגי לכולנו, ואנחנו צריכים לזכור אותו כאילו הוא כל יום בחיינו. המעשה שעשה הרוצח הנתעב הזה לא נסלח ולא יסלח לעולם, לא על ידי, לא על ידי חבריו של ג'ון או משפחתו, ובטח שלא על ידי כל אלה שאהבו אותו."

 

מארק לא יכול היה לשמוע יותר. הוא קפץ על הבמה, אקדח טעון בידו. כל הקהל נכנס להיסטריה, אבל מארק מיהר להשתיקו. פול הסתכל עליו, המום וקפוא. הרוצח של החבר הכי טוב שלו עמד מולו, עם מבט מטורף בעיניו, רוצה לחסל אותו בדיוק באותה הדרך בה רצח את ג'ון. הוא לא יכול היה לדבר או לזוז, רק לקוות שמישהו יעצור אותו. השוטרים ניסו לעלות על הבמה, אבל מארק לא נתן להם.

 

"תסתובב." פקד מארק על פול. "מה?..." "תסתובב, אמרתי!" הוא צרח בטירוף, עדיין מכוון אליו את האקדח. פול הסתובב. יוקו, שצפתה בהם בדאגה מהשורה הראשונה ליד הבמה, כמעט בכתה כשהזיכרון הארור ההוא חזר אליה, חזק יותר מאי פעם. בעיני רוחה ראתה את ג'ון נופל, מדמם מגבו ולוחש "ירו בי."

 

ידו של מארק רעדה פתאום. הוא לא הסתכל יותר על פול, משהו אחר תפס את עיניו. הוא התמקד פתאום בקצה הבמה. הוא ופול לא נמצאים שם לבד. פתאום הדמות שהופיעה שם נראתה מוכרת מדי.

משקפיים עגולות עם מסגרת זהובה מעל עיניו, שיער ארוך וג'ינג'י הגיע לו עד לכתפיים, ג'קט ג'ינס מעל חלוצה צהובה. הוא נראה בדיוק כמו בתמונה המפורסמת שלו מהאלבום הלבן, אך משהו אחד סתר את זה- חולצתו והג'קט שלו היו ספוגים בדם, בגבו חמישה חורים שהפסיקו לדמם מזמן. הוא הסתכל על צ'פמן במבט נוקב.

 

מארק קפא. הוא לא האמין למראה עיניו. 'אתה מדמיין,' הוא אמר לעצמו, 'לא יכול להיות שג'ון לנון בעצמו יבוא לכאן... הוא מת...' מארק המשיך לבהות בו. ג'ון פתאום התחיל להתקרב. פול לא יכול היה לראות אותו או לדעת שהוא נמצא שם. בזמן שג'ון התקדם לאט אל צ'פמן, הוא העביר מבט חטוף אל פול ומארק עשה כמוהו. אז הם החזירו מבטים אחד לשני. ג'ון נעמד מולו במרחק יריקה. הוא הסתכל אל תוך עיניו והרים את ידו. הוא תפס את ידו של צ'פמן בעדינות לא אופיינית והוריד אותה לאט. מארק, שהרגיש בוודאות את ידו הקרה של ג'ון נוגעת בו, נרתע מיד לאחור בצעקה.

 

"אתה לא אמיתי!" הוא צרח. "הרגתי אותך לפני 29 שנים, אתה לא יכול להיות כאן! לא עכשיו..." כולם בהו בו בפליאה. פול הסתובב אליו. לא היה בו צל של ספק שמארק השתגע לחלוטין, אבל עדיין הייתה בו איזו תקווה שבכל זאת מארק באמת דיבר אל מי שחשב שדיבר אליו. הוא הסתכל על עיניו מלאות הפחד של מארק. צ'פמן הסתכל על מקום ספציפי מולו, אך לא היה שם דבר.

 

"אתה לא תעשה את זה." ג'ון לחש. מארק הפיל את האקדח שלו בתדהמה וקיפאון. הוא המשיך לבהות באותה הנקודה ללא מילים. השוטרים ניצלו את המצב ועצרו את מארק. כשלקחו אותו משם, הוא המשיך לבהות בשתיקה על המקום הריק שעל הבמה- ג'ון עדיין היה שם, מסתכל עליו באותו המבט.

המשימה של מארק לעולם לא תושלם.

 

ג'ון הסתובב לפול, הסתכל עליו במבט שונה לגמרי משהסתכל על מארק. הוא חייך לעצמו, מאושר שהצליח להציל אותו. הוא לאט-לאט נעלם ברוח שנשבה בחמימות על פול. הוא ידע שג'ון היה שם, הרוח הייתה חמה מהרגיל. זה היה ג'ון.