ידעת? (ג'ון/פול) - פרק שני

חזרתימהבי"סואנילאאוהבתאתזה היי D:

ג'ון/פול, PG,

Beatleboot כתבה וג'ורג'י הייתה הבטא. פרק שני מתוך שלושה... תהנו

---

"מה אתה עושה כאן?" קולו של פול העיר אותי מהרהורי.
"אני... אני רק..."
"רק באת לשאול איך אני ישן בלילה, הא? אז אני אחסוך לך את הזמן והכל- אני ישן מעולה, את האמת. אתה אפילו יכול לשאול את לינדה כהוכחה." הוא אמר בקרירות ונעצר, כאילו מחכה לתשובה. "אתה יכול ללכת עכשיו." הוא המשיך אחרי שהבין שאני לא מתכוון לענות.
"א-" התחלתי לומר, אבל לא הייתי מסוגל להמשיך. זו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי מול מישהו ופשוט לא יכולתי להגיב. לא לדבר, לא לזוז... הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה להמשיך לעמוד מולו, לנעוץ בו את מבטי.
"נו באמת..." פול אמר בחוסר סבלנות וניגש לפתוח את הדלת בכוונה ברורה. הוא לא חיכה שאני אצא החוצה, ומיד חזר לחדר העבודה שלו.

 

המשכתי לעמוד שם בלי יכולת לזוז, בלי יכולת להסתובב ולברוח מהמקום הזה, בו לא הייתי רצוי. בלי יכולת לצעוק לו שיחזור, שאני רוצה להסביר את עצמי... ולבקש, להתחנן, שיסלח לי.

הוא חזר אחרי דקה או שתיים, כנראה כדי לוודא שהלכתי וסגרתי את הדלת אחרי.
כשהוא ראה אותי שם, עדיין עומד כמה צעדים מפתח הדלת, הוא נעמד מולי, ידיו על מותניו, והסתכל עלי במבט נוקב וקר.
"מה לעזאזל...?" הוא נשף בבוז. "לנון, למה אתה עדיי-" הוא החל לומר, אבל לא הצליח לסיים את משפטו כשהתקרבתי אליו במהירות וחיבקתי אותו בחוזקה.
"מה אתה עושה?" הוא הצליח לסנן בקושי בזמן שניסה להתנגד ולהיחלץ מבין ידי. לא הרפתי ממנו ושמתי את ראשי על כתפו. הרחתי אותו, את אותו פול שהכרתי ואהבתי עוד מילדותי בליברפול, שעכשיו, אחרי שנתן לי לחבק אותו וחיבק אותי בעצמו, שמחתי לגלות מחדש ולדעת שלמרות התדמית- הוא לא לגמרי נעלם.

 

"בוא." הוא אמר לי כשנפרדנו, והוביל אותי לחדר העבודה וההקלטות שלו. "מה אתה עושה כאן?" הוא סימן לי להתיישב על אחת הספות.
"רציתי לדעת מה שלומך..." אמרתי ושמחתי שאני מסוגל לדבר סוף סוף. הוא התיישב מולי. "ולא חשבתי שהתנצלות טלפונית תספיק." ראיתי שהוא מתחיל לחייך. "אז אתה יודע, באמת רציתי לדעת איך אתה ישן בלילה, אבל בלי שום כוונה רעה!" חייכתי אליו, וצחקנו.
"איכשהו..." הוא החל לומר אבל נעצר לרגע, נראה היה שהוא מנסה לנסח מחדש את משפטו. "איכשהו הצלחתי לא לשנוא אותך אחרי כל זה." הוא אמר לבסוף, וחיוך של הקלה עלה על פני.

 

הוא הציע לי כוס תה ועוגה, וישבנו לדבר. הרגשתי, אני חייב להודות, כמו מימי ואחת מהחברות שלה שבאות פעם בשנה מהקצה השני של אנגליה, ובכל פעם הפגישות שלהן היו בנויות מכוס תה ורכילות על הילדים, הבעל והחברות האחרות. על מוזיקה לא דיברנו. בכל פעם שהועלה נושא קרוב ידענו לגלוש לנושא אחר במיומנות.

 

כשכבר היה מאוחר והודעתי שאני עוזב הוא הציע לי להישאר ולישון אצלם, אבל סירבתי- היה לי חדר שכבר הוזמן במלון בעיר הקרובה.
הוא ליווה אותי לדלת ונפרד ממני בחיבוק נוסף, וכשכבר כמעט הגעתי לסוף שביל הגישה שמעתי אותו שוב.
"ג'וני," חייכתי למשמע השם שלא שמעתי כבר שנים ארוכות, והרגשתי שהקרח הזה, שגרם לשיחה שלנו להיות כמו שיחה בין שני זרים, נשבר לחלוטין.
"תבוא גם מחר, נכון?" ראיתי אותו מחייך בחושך.
"כן." הנהנתי בחיוך והסתכלתי עליו בעיניים נוצצות. הסתובבתי בחזרה למכונית שחיכתה לי בחוץ. ידעתי שמחר אני אוכל לדבר איתו על הדבר האמיתי שבגללו באתי הנה מלכתחילה.

---

בטח שמתם לב שאתמול התעלמתי מזה לגמרי, אבל... חזרנו לבי"ס. איזה כיף.

ספרו קצת איך היה, לאיזה כיתה עליתם, איך המורים... P: