ידעת? (ג'ון/פול) - פרק שלישי

פרק שלישי ואחרון לג'ון/פול הנחמד שBeatleboot כתבה לנו. PG, ג'ורג'י הייתה הבטא.

 

תהנו

---

וכמו שהבטיח, ג'ון הופיע בביתו של פול פעם נוספת בערב למחרת. לינדה והילדים נסעו לחברים בידיעה שג'ון ופול יצטרכו ערב שקט לבד.
פול הזמין את ג'ון להכנס, וכשג'ון ראה את ארוחת הערב שכבר הייתה על השולחן, הוא חייך חיוך ממזרי. "הו... פולי... זה כ"כ רומנטי.... בישלת במיוחד בשבילי?" הוא צחקק.
"חה חה, מצחיק מאוד לנון." פול אמר בטון ספק כועס ספק נעלב, והעיף מעליו את ג'ון שקירב אליו את שפתיו המכווצות.

 

הם סיימו לאכול ומרגע לרגע השיחה בינהם נהייתה יותר חברותית וקרובה, וסוף סוף היה אפשר להבין שהם חברים ותיקים ולא סתם שני זרים שנפגשו בלילה הקודם.
"אז מה גרם לך לבוא ולהתנצל אחרי שכתבת את השיר הזה, ליכלכת עלי בתקשורת ובנוסף להכל גם שיתפת בזה את ג'ורג'י?" פול שאל ברצינות כשהם ישבו בסלון ושתו. ג'ון לא ידע איך להגיב. אם לשמוח מזה שפול יכול היה לדבר איתו בכנות, בלי מסך של ציניות שהסתיר את רגשותיהם האמיתיים ולחייך אליו בסיפוק, או להיות מובך ולהתקפל אחרי שנסיונותיו להסביר ינחלו כישלון.
"הבנתי שאני מטומטם." ג'ון החליט להיות כנה גם הוא, והתחיל מאמצע הסיפור.
"טוב," פול גיחך. "זה ידוע לכל. תספר לי משהו שאני לא יודע."
"לא, באמת." ג'ון חייך אליו בעיניים קורנות והרגיש מטופש. "חשבתי שבדרך הזאת, לשנוא אותך, אני אצליח להתגבר על העבר ולבנות לעצמי חיים חדשים עם יוקו." למשמע השם פול זז באי נוחות בכיסאו.
"אני לא מבין..." הוא אמר לבסוף, אבל משהו במבטו הסגיר את זה שמשהו מתוך כל זה הוא דווקא כן הבין.
ג'ון לקח נשימה עמוקה וניסה להירגע. "אהבתי אותך," הוא אמר לאחר כמה שניות של שקט, שמבחינתו נמשך נצח. "אני עדיין אוהב אותך."
"אני יודע." פול אמר בפשטות בלתי נסבלת, ומזג לעצמו עוד מהסקוטש שהיה מונח על השולחן.
"לא, לא... פול..." ג'ון הסתכל עליו מבולבל וקם בסערה ממקומו. "עכשיו אמור לבוא הקטע שאתה לא מבין, ואני מסביר לך שאני פאקינג מאוהב בך מאז שהיינו ילדים קטנים בפאקינג ליברפול, לעזאזל!" ג'ון צעק ודיבר מהר, כמעט ירק את מילותיו, עד שפול כמעט ולא הבין מה שאמר. "אתה לא..." ג'ון האט את קצב וטון הדיבור. "לא היית אמור להגיד לי שידעת..."
"כן, זה גם היה התכנון שלי בהתחלה." פול אמר וג'ון הסתכל עליו ונאנח באי הבנה. הוא לא האמין למשמע אוזניו.

 

הם ישבו בשקט ולא דיברו במשך דקות ארוכות. מדי פעם הם העיזו להסתכל אחד על השני, אבל מבטם לא נפגש אפילו לשנייה.
"אני מצטער." פול אמר לפתע בשקט.
"ממתי אתה יודע?" ג'ון בלע בקושי.
"היית שיכור כמה פעמים ואמרת לי שאתה אוהב אותי. פעם אחת גם נישקת אותי וניסית להוריד לי את הבגדים... היית יותר עדין, יותר מדי אוהב," פול נעצר ונשם עמוק. "מכדי להתייחס לזה כאל סתם סקס."
"הייתי שיכור, מקרטני!"
"אני יודע, הייתי בטוח שלא תזכור את זה בבוקר, אבל שבועיים אחרי זה עוד הייתי תופס אותך בוהה בי מדי פעם..."
ג'ון הסתכל עליו במבט נוקב, לא מאמין שפול ייחס לכל הדברים הקטנים האלה חשיבות. הוא היה בטוח שפול חשב שהוא שכח מהלילות ההם, והיה משוכנע שהוא הצליח להסתיר את רגשותיו אליו בצורה נהדרת.

 

"מקרטני, זה לא הגיוני. אתה לא הגיוני!" ג'ון אמר בתגובת לנון אופיינית. הוא תמיד ידע להכחיש ולהדחיק כשלא הצליח להתמודד עם הדברים.
"אתה יודע שלא המצאתי את זה..."
"אני לא! אני פאקינג לא!" ג'ון צעק ופול שמח שלינדה לא שם כדי לשמוע את כל זה. "אם היית יודע מזה לא היית נותן להכל להתפרק ככה!"
"לא יכולתי פשוט לבוא ולשאול על זה!"
"תעשה לי טובה..." ג'ון אמר בבוז והחל להסתובב במעגלים, עצבני. לפתע הוא נעצר ונפל בכבדות על אחת הספות. "וזה בטח היה נורא בעינייך." הוא אמר בשקט, "נכון?"
"בהתחשב בזה שאהבתי אותך גם," פול אמר כבדרך אגב. "זה דווקא לא זיעזע אותי. להפך, זה די שימח אותי, למרות שידעתי שזה לא יכול להתפתח לשום מקום."
"אתה.. אתה גם.. ידעת ש..." גימגם ג'ון. "ולא אמרת כלום?" הוא לחש מכוון שבקושי הצליח לדבר. הוא נדהם מהאופן שפול התייחס ודיבר על כל הנושא הזה, שהוא בקושי ייחס לזה חשיבות, שהוא התייחס לזה כאל דבר רגיל ולא משמעותי. בכל השנים שהוא אהב את פול, הוא לא דמיין את הרגע הזה בצורה כזאת.
"לא אמרתי כלום, ג'ון," אמר פול ברוגע. "כי זה היה חסר טעם."
"יכולנו.. אני לא יודע... אולי.. יכולנו..."
"להיות ביחד?" חייך אליו פול ברחמים.
"די עם זה." ג'ון לחש ושם את ראשו בין ידיו.
"נראה לך שיכולנו להיות ביחד? לשמור על זה בסוד? שכחת כמה קרובים היינו, ארבעתנו? הם היו הורגים אותו." פול צחק בזלזול. "ואל תשכח שיוקו הגיעה פתאום."
"זה יכול היה לעבוד." מלמל ג'ון יותר לעצמו מאשר לפול.
"אז למה אתה מצפה עכשיו?" פול שאל. "שאני אקפוץ על המציאה ואציע לך שנהיה ביחד?"

 

ג'ון הסתכל עליו ושתק. לא היה לו מושג מה להגיד.
"אני שמח שהגעת והתנצלת," פול דיבר במקומו. "אבל אני ממש לא מבין למה החלטת פתאום לפתוח את השנים אחורה בצורה כזאת." ג'ון הסתכל עליו חסר מילים. "אני מצטער אם ציפית ליותר מזה, באמת..." הוא קם וג'ון חיקה אותו וקם גם הוא. "מי יודע, אולי אם היית מספר לי אז יכול היה לצאת מזה משהו," הוא המשיך ונאנח קלות. "אולי יוקו לא הייתה איתך, אולי הכל היה נגמר אחרת..."
"פול..."
"די, אני לא רוצה לשמוע." פול אמר והשאיר את ג'ון בפה פעור. "תלך עכשיו, בבקשה."

"אני... אני מצטער..." ג'ון אמר במהירות. "תמסור ללינדה והילדים דרישת שלום. תגיד לה תודה על האירוח והכל." הוא סיים את דבריו ולרגע נראה היה שרגליו של פול לא יהיו מסוגלות להחזיק אותו לעוד הרבה זמן, אבל הוא רק הנהן באיטיות.

 

הם עמדו אחד מול השני לעוד מספר שניות, שבעיניו פול נמשכו כמו שעות, אם לא יותר. פיו של ג'ון היה יבש מכדי לומר אפילו מילה אחת מסכנה מכל בליל המילים הלא ברור שעבר לו בראש, ופול עמד ממולו בראש מושפל ועיניים רטובות.

 

לבסוף ג'ון הסתובב כדי ללכת לכיוון הדלת. כשעשה את צעדו הראשון, לפתע הרגיש את ידו של פול תופסת אותו ומושכת אותו אליו.

 

דמעותיהם התערבבו כששפתיהם נפגשו ולשונו של פול גיששה את דרכה לתוך פיו של ג'ון.

זו הייתה נשיקה כואבת והיא נגמרה מהר כפי שהתחילה, מסיימת גם את הרומן שלהם שאפילו לא התחיל.

הם הסתכלו אחד לתוך עיני השני וג'ון הרים את ידו כדי למחות את דמעותיו של פול.

 

בשקט ובלי לומר מילה הוא הסתובב ויצא מהלת, נאבק ברצונו לחזור על עקבותיו.

 

---

"מסיימת גם את הרומן שלהם שאפילו לא התחיל."- אתן, חביבותי, רעות! נורא רעות. למה לא לתת למסכנים להיות ביחד עם עצם היום הזה? P:

אבל לא נורא, אהבתי את זה גם ככה. תודה רבה

 

תהיו מגיבים מגניבים P: