I Just Don't Understand (ג'ורג'/פול)

סיפור מגניב ומיוחד, לדעתי, שBeatleboot תירגמה וג'ורג'י ביטאה.

 

Title: I Just Don't Understand

Pairing: Paul/George

Rating: PG-13

נכתב ע"י אליסיה, המקור פה. מסופר מנקודת מבטו של... הפתעה P: 

---

בפעם הראשונה שמצאתי אותם לבד, חשבתי שזו איזו בדיחה. ובכן, מה עוד אתה יכול לחשוב אחרי שאתה מגיע הביתה ומוצא את הבן החצי-עירום שלך בחדר שלו עם אחד החברים שלו שלבש, יש לציין, כלום חוץ מהחלוק של הבן שלך? ועוד בלילה שאמרתי לפול שאני לא אהיה בבית.

 

אם אי פעם הייתי חושד בפול שהוא כזה, לא הייתי מנחש בחיים שהוא בחר בג'ורג' להיות שותפו לפשע. לנון הוא זה שהיה צריך להיות ההשפעה הרעה, לא הילד ג'ורג' האריסון. ניסיתי לשלוח את ג'ורג' בחזרה הביתה אך לא הצלחתי. פול התעקש שעדיין גשום ושג'ורג' גר "במרחק של 20 דקות מזדיינות מכל תחנת אוטובוס, אבא."

 

"אמרתי לך לא להשתמש במילים כאלה."

 

"לא אכפת לי! אתה לא יכול להגיד לחברים שלי לעזוב. זה לא הוגן!" הוא צעק, וכיוון את אצבעו אל ג'ורג' המפוחד.

 

"זה הבית שלי, בן." הזכרתי לו לאט, בקול שקט. "אני יכול לעשות מה שאני רוצה. כשתהיה מבוגר-"

 

"אני בן 18!"

 

"אם ככה, לך ותתחיל לחפש עבודה, לעזאזל!"

 

כ"כ כעסתי ופחדתי שהבן שלי יהיה כזה, אבל לא יכולתי לוודא את זה איתו ישירות. הוויכוח לא באמת היה על משהו, הוא פשוט המשיך ככה עד שהפנים של שנינו היו כחולים מרוב צעקות. הוא אמר משהו. אני לא בטוח מה, אבל זה עיצבן אותי ופגעתי בו. לא תכננתי להרביץ לבן שלי, אבל מי כן? לא חשבתי בהגיון.

 

הוא עמד ובהה בי. דרשתי לדעת מה קרה. פול סיפר שהם הלכו בפארק ונפלו ליד האגם. הוא אמר שג'ורג' לא יכול היה ללכת הביתה כי הבגדים שלו היו רטובים ומלאי בוץ. אז הם חזרו ונכנסו לאמבטיה. זה הכל.

 

האמבטיה באמת הייתה מלאה. פול לא טרח לרוקן אותה, כמובן. וגם, כמו תמיד, הרצפה הייתה מוצפת. אף פעם לא הצלחתי להבין איך הוא הגיע למצב הזה.

 

"זה לא כזה נורא, אתה יודע. חלקנו אמבטיה בהמבורג הרבה פעמים, בבית של חברים שלנו."

 

"לא באותו הזמן, כמובן." ג'ורג' אמר עם חיוך קטן שנעלם ברגע שהוא ראה את מבטי הנוקשה.

 

אבל האמנתי להם, בעיקר בגלל שרציתי להאמין. הבן שלי לא באמת יכול להיות הומו. הגבתי בצורה מוגזמת למשהו לגמרי הגיוני. עשיתי טעות.

 

הפעם, בכל מקרה, זו לא הייתה טעות. חזרתי הביתה מג'ין בצהרי היום. פול עדיין היה במיטה, התעצל לקום. הלכתי לחדרו בלי לחשוב. והם היו שם, ישנים, נראים ערומים מתחת לשמיכה שבקושי כיסתה אותם. סגרתי את הדלת בשקט.

 

ישבתי על השולחן במטבח והחזקתי את ראשי בין ידי. צדקתי לאורך כל הדרך. ועכשיו לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.