Title: Love You To
Pairing: George/John
Rating: PG
נכתב ע"י 749_penny_lane
סיפור מדהים (לדעתי P:)- ווינסטון תירגמה ואני ביטאתי. תהנו 
"'לאב יו טו' היה אחד מהשירים הראשונים שכתבתי לסיטאר. ב'נורוויג'ן ווד' החלק של הסיטאר היה מקרי, אבל זה היה השיר הראשון שבו ניסיתי להשתמש בסיטאר וטבלה כבסיס לשיר בצורה מודעת. הקלטתי את הגיטרות והמילים עצמן רק אחר כך." –מתוך הספר "איי מי מיין", ג'ורג' האריסון (1980)
- -
בזמן ששיחת החוץ התקיימה הייתה הפסקה ארוכה. ג'ון צעד בזעם מקצה אחד של שטיח לבן עתיק לקצה השני, ממלמל "חתיכת מתרומם" בקול גס.
"שלום," קול חם ונעים של בחורה ענה בצלצול השלישי. כנראה אוליביה. לעזאזל!
"זה ג'ון. הוא שם?"
"ג'ון?"
"הוא שם או לא, לעזאזל?"
קולות לחישה נשמעו כשיד נצמדה לטלפון והרחיקה אותו. "אני לא יודעת," קולה נשמע חלושות ברקע כשדיברה למישהו מחוץ לטווח השמיעה. "הוא אמר שקוראים לו ג'ון?"
"הלו?" ענה קול מפקפק ונוקב.
"חתיכת מתרומם! זה כל מה שיש לך להגיד עליו? 'זה היה אחד השירים הראשונים שכתבתי לסיטאר מזדיין'? זה הכל?"
"לני? על מה אתה מתחיל לקטר אפילו בלי להגיד שלום? עברו כבר..עשר שנים, לא?"
"עשר שנים? יפה שלא הגזמת. אבל אתה כן מזהה את הקול שלי, זה מעודד. כי לפי הספר שלך הייתי בטוח שכבר שכחת מקיומי. אפילו לא מילה אחת לגבי שם, הא?"
"אני מצטער, ג'ון, הספר לא אמור היה להיכתב עליך. אם הוא היה נכתב עליך, בוודאי היית תובע אותי. זה לא מה שביטלים-לשעבר כמונו עושים? תובעים אחד את השני?"
"אז ל'לאב יו טו' אין משמעות מעבר לסיטאר, כן?"
אנחה ארוכה. "מה רצית שאני אכתוב, ג'ון? 'כתבתי את "לאב יו טו" באחר צהריים שטוף שמש כדי לתאר חוויה מרנינה הכוללת טריפ, שירה ועשיית אהבה עם ג'ון לנון.' זה יותר מתאים לך?"
"אם מתחשבים בקישקוש שכן הכנסת לספר המחורבן הזה, כן, זה יהיה שיפור."
"מה הבעיה, לני? מעוצבן שאתה לא היחיד שיכול להוציא ספרים מלאי בלבולי מוח וטעויות היסטוריות רק בגלל שהיית ביטל? אם זכרוני אינו מטעה אותי, לכולנו הייתה יד במאמציך הספרותיים, אם כי לא תמיד טרחת לחלוק במידע הזה."
"כל הכבוד, ג'ורג'. חד לשון כתמיד. מאוד לא אנוכי מצידך, אני חייב לציין. וכמובן צנוע, עניו ומודע לאלוהים."
"מה אתה רוצה ממני, ג'ון? שנינו יודעים באילו נסיבות 'לאב יו טו' נכתב. זה זיכרון אהוב שלא יחזור על עצמו, כמו שאמרת בעצמך. לצערי."
דממה.
"לני?" דיבר קול רך יותר.
"כן?"
"גם אני מתגעגע אליך."
ג'ורג' חיכה, מדמיין את המבט על פניו של ג'ון, כעס שמכסה את רגשותיו הפגועים. הפחדים של ג'וןלהינטש, להישכח, לחלוףהיו ידועים. ההתחפרות בדקוטה חמש שנים, והעמדת הפנים של בעל מרוצה עם חיי משפחה בטח רק הגבירו את הפחדים האלה. איך להרגיע אותו?
"התשובה נמצאת בסוף." ג'ורג' הציע בקול שקט.
"מה?" ג'ון התעניין.
"השיר, 'התשובה נמצאת בסוף'. כתבתי אותו בשבילך. היה נראה לי מתאים להזכיר את זה כרגע. המילים שם בספר, למרות שאני מזהיר אותך שלא כתבתי שם שהוא מוקדש לך. אבל למקרה שאי פעם יהיה לך חשד בכך. וחוץ מזה, ההחלטות שלי לגבי מה לכתוב בספר—מה להוציא ומה להכניס—נבעו מהמשפט בסוף הספר. תקרא אותו, ג'ון."
ג'ורג' שמע קול אישה ברקע, עמום כאילו מישהו כיסה את ידו על הטלפון. הוא חיכה כששמע ויכוח עקשני בין איש לאישה. "ג'ון?"
"חייב ללכת, אני אתקשר אליך." הקו ניתק.
ג'ורג' הסתכל על השפופרת לפני שהניח אותה במקומה. הוא הביט סביב. הוא היה לבד. אוליביה עזבה את החדר כשדיבר בטלפון. הוא נאנח בעצב, חושב שוב על המילים שכתב לג'ון לפני מספר שנים, אחרי שיחה דומה.
הוא הרים את הגיטרה והחל לפרוט.
Scan not a friend with a microscopic glass
You know his faults, now let the foibles pass
Life is one long enigma, my friend
So read on, read on, the answer's at the end
Don't be so hard on the ones that you love
It's the ones that you love we think so little of
Don't be so hard on the ones that you need
It's the ones that you need we think so little of
Ooh, we think so little of the ones that we love; sometimes
and Isn't it a pity how we hurt
The ones that we love the most of all
The ones we shouldn't hurt at all
ג'ון הרגיש את הדמעות עולות בעיניו. כ"כ אופייני לג'ורג'.
You know my faults, now let the foibles pass
'Cause life is one long enigma, my friend
Live on, live on, the answer's at the end.
כשעבר להערות בסוף, הוא קרא:"אל תספר את כל שאתה יודע, כי איש המספר כל מה שהוא יודע, לעתים קרובות אומר יותר ממה שהוא יודע באמת: קו מנחה בתהליך העריכה." ג'ון נשך את לשונו, נזכר בכל הפעמים בהן אמר יותר ממה שהיה צריך בראיונות, מסיבות עיתונאים ושירים שנועדו לפגוע. הוא התקרב לגרמופון והניח בעדינות את המחט על התקליט בעודו מתיישב על הריצפה ומביט בתמונה בספר של ג'ורג'. סטו, מל, בריאן, פיט האם, כולם מתים עכשיו.מדהים כשחושבים על זה. כמה מהחברים שלהם הלכו. “Love me while you can before I’m a dead old man. A life-time is so short, a new one can’t be bought.” לעזאזל עם הדבר המדכא הזה, ג'ורג' והאובססיה למוות שלו.
הוא סגר את הספר והתמתח על הרצפה, נותן לשיר לשטוף אותו: “Make love all day long, Make love singing songs…” ג'ורג' צחק על כך שיכתוב שיר אהבה לג'ון; ג'ון הקניט אותו ואמר שזה שיר אהבה לסיטאר.
“I’ll make love to you if you want me to.” להיכנס לטריפ עם ג'ורג', בקינפאוס או קנווד או ריקשש. להזות ולשיר ולעשות אהבה. במבט לאחור, זה נראה כמו גן עדן. אבל אז זה לא היה מספיק. אחרי המהרישי, הוא רצה יותר. יותר ריגושים, יותר גירויים, סוף לכל דבר ישן. וזה הוביל ליוקו. והאובססיה ליוקו חיסלה כל דבר שקשור לג'ורג'. והובילה אותו לחיים הדי מבודדים האלה בדקוטה, מקום שממנו הוא המשיך להביע את שביעות רצונו מהמצב החדש בחייו.
אבל כל זה עמד להשתנות. 'להתחיל מחדש' היה השיר החדש שלו והמנטרה החדשה שלו. הקלטת האלבום החדש הייתה התחלה חדשה. הוא עצם עיניים, מחשבותיו דואות באוויר כשהקשיב לגיטרה של ג'ורג' ב"SHE SAID". "אני יודע איך זה להיות מת." הוא נחר, נזכר בחמור שקידם את השיר. הם היו צריכים להודות לו על ההשראה; אבל בימים האלה כנראה מעולם לא היה מחסור בהשראה.
ראשה של העוזרת הציץ מהדלת, מזכירה לו על פגישה. באי רצון, ג'ון קם והתמתח, מסלק את הזכרונות והתשישות של אחר הצהריים. הוא יתקשר לג'ורג' שוב בקרוב. זו תהיה שיחה ידידותית יותר. יהיה הרבה זמן לקראת סוף השנה, אחרי שהאלבום יצא.
הא! זה הג’ורג’ון שגרם לי לאהוב סלאשים. כבוד.
השבמחקאני במצב רוח מלנכולי כרגע, אז אני אגיד שזה עצוב ויפה ..
השבמחקמאד מאד יפה.
השבמחק