מעין מכתב (מרגש) מפול לג'ון שליזי כתבה.
G.
תהנו 
אני עדיין זוכר את היום הזה כאילו הוא היה אתמול. זה עוד היה בליברפול, לפני כול התהילה, לפני שג'וליאן נולד, לפני שהתחתנת... שנינו היו שני נערים צעירים שיש להם חלום גדול מידי.
זה היה לילה קר וחשוך. לווינו את ג'ורג' השיכור הביתה והמשכנו בדרכנו ביחד. "אתה חושב שאנחנו באמת נצליח לעושת את זה, להשתלט על עולם המוזיקה, להצליח בגדול?" שאלתי אותך בתמימות, מהרגע הראשון שפגשתי אותך ראיתי בך סוג של מדריך, אפשר להגיד שאפילו הערצתי אותך. תמיד עשית מה שאתה רוצה, לא הקשבת לאף אחד, היה בך סוג של קסם שנמשך את כולם ואותי אחריך. "ברור, אנחנו הביטלס. אנחנו יכולים לעשות הכול." אמרת בגאווה והתחלנו לצחוק. המשכנו ללכת כמה דקות, מסתכלים על הדרך הארוכה כשהתחיל לרדת גשם זלעפות. הסתכלנו אחד על השני והתחלנו לרוץ לעבר מחסה, מצאנו סככה קטנה ובודדה בתוך הגשם, ספוגים במים. "ומה עכשיו?" שאלתי אותך במבט תוהה. "יש שתי אפשרויות, או שנמות מברק שיפגע בנו, או שהגשם יפסק." אמרת וחייכת בייאוש. "טוב..." אמרתי והסתכלתי על הגשם בשעמום כאילו מבקש ממנו להפסיק לרדת. עברה רבע שעה והגשם רק התחזק והתחזק. " עברה רבע שעה." אמרת בהתרגשות, "ואנחנו לא מתים!" עניתי והסתכלת עלי במבט מוזר. הזמן עבר כול כך לאט והגשם לא הפסיק. "טוב אז מה עושים?" שאתי אותך לאחר שעה. היה לך מבט משועשע בעיניים כשהסתכלת עלי נוטף מים ומיואש לחלוטין ולפתע השתנה מבטך. כמה שנים אחר כך סיפרת לי שפתאום ראית בי משהו אחר, אפשר אפילו להגיד שהתאהבת, התקרבת אליי ובלי הרבה מחשבות נישקת אותי. בהתחלה הייתי בשוק, אחר כך הבנתי שזאת לא הייתה הערצה ולא היית שום מדריך לחיים, פשוט אהבתי אותך, הייתי מאוהב. התנשקנו בגשם לכמה דקות עד שהתנתקנו לנשום אוויר, התנשפנו במהירות וצחקנו. ההרגשה הייתה כול כך מוזרה אבל באותו הזמן גם מספקת.
זה היה אחד הימים המוזרים של אוגוסט 1962. אני זוכר שישבתי בחדר וכתבתי משהו כששמעתי מישהו דופק בדלת וכשקמתי לפתוח הייתה לי הרגשה מוזרה. פתחתי את הדלת ושראיתי אותך נרגעתי. נכנסנו לסלון, הדלקת סיגריה והתיישבת על הספה בזמן שאני הלכתי להכין תה. התיישבתי לידך והסתכלתי עליך, היה לך מבט מודאג ומבולבל בו זמנית. "סינתיה בהריון." אמרת לי לאחר דקות ארוכות של שתיקה והסתכלת עלי במבט מצטער. אני לא רציתי להפנים, לא רציתי להשלים עם העובדה שאנחנו נהיה חייבים להיפרד, הרגשת נורא, ראו עלייך, חשבת שאני אשנא אותך לעד ולא ארצה לראות אותך לעולם. לאחר כמה דקות של חשיבה קמתי וחיבקתי אותך הכי חזק שאני יכול, כאילו שאם אחבק חזק יותר אתה לא תוכל ללכת. חיכיתי שתגיד לי שאנחנו צריכים להיפרד, זה היה רגע קשה, אחד הקשים בחיי, לא ציפיתי שמשהו כזה יפריד בינינו. "אני כול כך מצטער, א... אנ... אני הייתי שיכור, זאת הייתה טעות ענקית ואני לגמרי מבין את זה שאתה לא רוצה אותי יותר... הייתי אידיוט." אמרת עם דמעות בעיניך. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותך בוכה, היית אבוד ואני המשכתי לחבק אותך, לא מרפה. לקח לי כמה דקות עד שהבנתי מה אמרת הרמתי את פנייך "אתה באמת חושב שאני אעזוב אותך?" "אתה לא?" שאלת בתהייה. "היית מת!" אמרתי והתחלת לצחוק. ניגבתי את הדמעות מפנייך ונשיקתי אותך. "אני אוהב אותך." לחשתי באוזנך והסתכלתי עלייך מחייך. "גם אני אוהב אותך," אמרת בשקט. עמדנו שם מחובקים עוד הרבה זמן. "ומה אתם עושים?" שאלתי והרסתי את הדממה הקסומה שהייתה באוויר. "אני לא יודע." ענית בכנות וחזרת לשבת על הספה, "אתה לא יכול להשאיר אותה לבד." "אני לא מתכוון להשאיר אותה לבד... אבל אני רוצה להיות איתך, טוב לי פה." הסתכלתי עלייך במבט מבין. "לך תתחתן איתה, מה אתה, משוגע?... אתה לא יכול להשאיר אותה לבד, לא עכשיו. אני בטוח שמספיק קשה לה." אמרתי בהחלטיות ושלחתי אותך לדרכך.
עברה שנה, היית נשוי, ג'וליאן נולדו אני פגשתי את ג'יין. לא אהבתי אותה מאוד אבל זה היה סיפור כיסוי מעולה. אני ואתה ניצלנו כול שנייה כדי להיפגש, להיות ביחד בטענה שאנחנו כותבים ואסור להפריע לנו.
זאת הייתה תקופה מעולה, הצלחנו בכל, במוזיקה, באהבה, החיים היו כמעט מושלמים.
כשפגשת אותה ידעתי שזה משהו זמני, שזה לא יחזיק. עברו כמעט שנתיים כנכנסת לחדרי, נישקת אותי והתיישבת ליד הפסנתר. "אני וסינתיה מתגרשים." "אתם מה?" שאלתי ולא האמנתי למשמע אוזניי. "אנחנו מתגרשים, אתה יודע, ההפך מנישואים... " "אבל למה?..." שאלתי בתמימות, שוכח ממנה. "בגלל.." התחלת להגיד ונעצרת ואני ישר הבנתי הכול, לא היית צריך להגיד עד מילה. "אתה אוהב אותה?" שאלתי בישירות. חשבת לשנייה. "כן," לחשת בזהירות, מסתכל עלי בחשש, "ואותי? אתה רוצה להגיד לי ששנים את מבלבל לי את המוח סתם, בשביל הכיף?" "אבל אני...." "אתה מה? אוהב אותי? אז למה אתה מתחתן איתה? למה הכול תמיד צריך להיות כול כך קשה? למה לא יכולתי להתאהב במישהו אחר, מישהו שידעתי שלא ישבור לי את הלב?..." אמרתי בכעס, לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי אבוד, שאיבדתי אותך. "אני אוהב אותך..." אמרתי והתחלתי לבכות ואתה קמת וחיבקת אותי חזק, כמו באותו יום ב62. "גם אני אוהב אותך." אמרת בשקט.
אני לא יודע מה יהיה עכשיו, מה יקרה איתך ועם יוקו, מה יקרה איתי ואיתך, מה יהיה עם הלהקה או מה יהיה עם החיים שלי. אבל אני יודע דבר אחד – אני אוהב אותך ואני לא יכול לעשות עם זה שום דבר.
פול.
זאת הייתה תקופה מעולה, הצלחנו בכל, במוזיקה, באהבה, החיים היו כמעט מושלמים.
השבמחקכבנאדם נוסטלגי- מציק, אלו הדברים שהכי מעציבים אותי.
סיפור מעולה, ובאמת מרגש. תודה :)
אחד טוב...
השבמחק:)....בקשה
השבמחקממש אהבתי .. :)
השבמחק