חלום התשיעי באוקטובר (ג'ון/פול)

ג'ון/פול שהדר כתבה לנו וצוף ביטאה.

PG.

 

תהנו  

---

פול מקרטני בן הארבעים עמד בדממה בחצר האחורית של ביתו. זה היה יום קר, אבל לא ירד גשם. הרוחות צרבו בפניו החשופות ושאר גופו התחמם במעיל החדש שקנתה לו לינדה לפני כמה חודשים.

 

הוא עמד שם בשקט כשמחשבה אחת, קרה מכל הרוחות גם יחד, רצה במוחו. 'מהיום אתה מבוגר יותר מג'ון.' 

 

התשיעי באוקטובר.

 

זה היה אמור להיות יום הולדתו ה-42 של ג'ון. זה היה אמור להיות יום מאושר.

 

אבל היום הזה לא יהיה מאושר יותר. לא מאז אותו לילה השמיני בדצמבר לפני שנתיים, לא מאז הבוקר שאחרי, כשהודיעו לו על מה שקרה. 

 

כשהוא חושב על זה, ג'ון תמיד נהג להתבדח על יום ההולדת שלו. "אז אני שוב מבוגר ממך בשנתיים." הוא היה אומר לו כל פעם. "זה לא שנתיים, ג'ון. זה שנה ושמונה חודשים." פול תמיד החזיר לו את אותה התשובה. תמיד הצחיק את ג'ון שפול קטנוני כל כך בקשר לדברים האלה. בכל פעם שפול היה אומר לו את זה, ג'ון היה מחקה אותו באחד הקולות המוזרים שלו, ודווקא היה עושה את הקול שהכי הצחיק את חברו. אחרי צחוק או שניים ג'ון היה מושך את פול אליו, גורם לו להרגיש את הנשימות החמות שלו לכמה שניות ואז מנשק אותו תוך כדי שהם נופלים על הספה. 

 

פול הסתכל על השמיים האפורים בעיניו הצלולות. הוא נזכר לפתע בכל רגע שהיה עם ג'ון. מהפגישה הראשונה ועד לאחרונה. כשהם רבו, כשעבדו יחד. כשהם התנשקו. 

 

הנשיקות היו הזיכרון המתוק ביותר שלו מג'ון. אלו היו רגעים טהורים, נקיים מכל ריב, רחוקים כל כך מהמציאות. לא משנה מה קרה לפני או אחרי. אלו היו הרגעים הטובים ביותר של לנון ומקרטני, לפחות בשבילם. 

 

השמיים החלו להאפיר יותר ויותר. היה נראה שהגשם יתחיל ליפול כל רגע, אבל זה לא קרה. עיניו של פול בהקו למראה הרקיע וג'ון לא יצא מראשו. ג'ון אהב ימים כאלה. הוא אהב את הרוח הקרה הזו, את השמיים מכוסי העננים. פול מעולם לא אהב את מזג האוויר הזה. הרוח צרבה בעורו, צבעם התכול של השמיים היה חסר לו. משהו אפל מדי היה בימי החורף, לפחות ככה פול חשב. 

 

הערב הגיע. העננים התפזרו לפני דקות אחדות ופול נכנס הביתה. ארוחת הערב הייתה שמחה יותר. כל המשפחה הייתה יחד- פול, לינדה וילדיהם. פול אהב לראות את ילדיו מדברים ביניהם בהתלהבות בזמן האוכל ולהעלות זיכרונות רחוקים כל כך מהעבר. הוא זכר איך פעם, לפני הרבה מאוד זמן, הוא, ג'ון, ג'ורג' ורינגו היו מתחרים ביניהם בארוחות הערב בבתי המלון. המנקות המסכנות היו צריכות לנקות את כל האוכל הנשפך מהתקרה והקירות אחרי מלחמות האוכל הגדולות שלהם.  

 

פול נכנס למיטתו בעייפות כשלינדה שוכבת מצידו הימני, חצי-ישנה. "לילה טוב, פולי." היא לחשה לו כשנשקה על לחיו. "לילה, לינדה." הוא חייך לה בחזרה והסתובב לצד השני.

 

הלילה היה שקט מתמיד. עיניו החלו להיעצם בעייפות והוא הניח את ראשו על הכרית כשלט-לאט נרדם. 

הוא פקח את עיניו. אורות בצבע כתום-אדום בוהק מדי הגיע מהחלון שליד מיטתו. משהו מוזר עוד יותר הפתיע אותו- התריס נעלם. הוא הסתכל לימינו- לינדה לא התעוררה. הוא שפשף את עיניו והסתכל בשעון. אחת וחצי בלילה. הוא קם ממיטתו והסתכל החוצה. כל מה שיכול היה לראות הוא את האור המוזר ודשא.  

 

פול יצא מחדרו בשקט, בדק לרגע שהילדים עוד ישנים ויצא מהבית. השמיים עדיין היו כהים, מספר כוכבים שטפו את החושך וחצי-ירח עמד במרכז. האור הבוהק נעלם כלא היה. הוא הסתכל מאחוריו וגילה שגם ביתו נעלם. הוא היה מבולבל ועייף, ולא ידע מה לעשות כשפתאום שמע קול קורא לו. 

"פול..."

 

הוא הסתכל סביבו. מקרטני עמד לבדו באמצע הלילה בשדה של דשא כהה. כל מה שיכול היה לעשות הוא לעקוב אחרי הקול. 

אבל לקול לא היה מיקום מוגדר. הוא נשמע מכל מקום, מכל כיוון, כאילו מי שקורא לו נמצא בכל מקום באותו הזמן. לא היה לו מושג איפה לחפש, וככל שחשב על זה הקול התגבר. בסופו של דבר הקול השתתק. דממה שררה בשדה הלילי כשפול כמעט והתייאש. פתאום הרגיש מבט נועץ בו. הוא הסתובב לאחור באיטיות כשהוא לא מאמין למראה עיניו. 

במה שנראה כמו כותונת לבנה וארוכה, שיער כמעט ג'ינג'י שמגיע לו עד לעורף וחיוך מוכר כל כך הסתכל עליו ג'ון לנון. הילה הייתה מעל ראשו וזו זהרה באור לבן. פול השתתק למראה חברו שלא ראה כמעט שנתיים בגלל סיבה נוראה כל כך.

 

ג'ון היה נראה כבן 25. פול, שיצא מההלם לאחר כמה דקות, החל לחשוב עד כמה מוזר נראה ג'ון עם כותונת לילה לבנה. ג'ון, שידע בדיוק מה שפול חושב, חייך לו. "לא אני בחרתי את זה." הוא אמר. "לבן נחשב טהור ולא היו לי הרבה ברירות." פול חייך חיוך קטנטן שהתחלף בן רגע לבלבול גדול כמקודם. 

 

"אני חולם," הוא אמר. "נכון." ג'ון חייך אליו. "ו... מה אתה עושה פה?" ג'ון הסתכל עליו במבט משועשע. "אתה יודע את התשובה." "אתמול היה..." פול התחיל אבל לא הצליח לגמור את המשפט. חיוכו של ג'ון ירד במקצת. ברור לו שערך השמחה של יום ההולדת שלו שואף לאפס, ועכשיו זה עוד יום זיכרון. למעשה, איך מישהו יכול להיות מאושר ביום ההולדת של מישהו מת? זה רק מזכיר את המוות של אותו חתן השמחה. השניים השפילו את מבטם. 

 

כשפול הסתכל על ג'ון שוב הוא נראה שונה. הכותונת וההילה נשארו, אבל מראהו היה מבוגר בשלוש שנים. משקפיים זהובות מעל עיניו, שיערו התארך והגיע לכתפיו. הזיכרונות הציפו את פול בכל חלקי גופו. ג'ון ידע את זה.

 

"שמעתי את השיר," אמר ג'ון, "מהרגע שעלה בראשך..." הוא עצר לרגע. פול ידע בדיוק לאיזה שיר חברו התכוון. "וכל מה שאני רוצה להגיד לך זה שגם אני אוהב אותך." פול הביט בו. הוא לא ציפה למשפט הזה. הוא לא הצליח שלא לחייך למשמע המשפט. הוא לא שמע אותו אומר לו את זה כבר כמעט שנתיים, ובכלל, הקול היחידי של ג'ון ששמע כל הזמן הזה היה ברדיו, כשהשמיעו שירים שלו.  

 

פול חשב ששמע לרגע רחש מאחוריו והסתובב. כשחזר להסתכל על ג'ון ראה אותו ללא משקפיים, בפרצוף צעיר ושובב. שיערו היה כהה יותר וקצר הרבה יותר. חלקו הסתלסל כלפי מעלה ופול גיחך למראה ג'ון בן ה-20 עם הכותונת הטהורה וההילה, ומראה זה הזכיר לו את כל התעלולים שעשה עם ג'ון בליברפול. הם היו זורקים ביצים על מכוניות, צוחקים על זקנים וצועקים בקולי קולות באמצע הלילה ליד דלתות השכנים.  

 

"זה מאוד מעניין שאתה נראה כמו בתקופה שאלוהים היה צריך לשלוח אותך לגיהינום." פול צחק עליו. ג'ון תקע בו מבט משועשע ומלגלג כאחד, בדיוק כמו פעם. פול התקרב אליו בזהירות ושלח את ידו כדי לגעת בפניו. 

 

"אתה לא יכול." ג'ון קטע אותו. הם הסתכלו אחד על השני בשתיקה קצרה כשפול הוריד את היד. "הדבר היחידי שאתה יכול לעשות," הוא התחיל, "זה לנשק אותי. אבל אם תעשה את זה, לא אוכל להישאר כאן יותר, ואין לנו הרבה זמן." ג'ון דיבר מהר ופול לא הבין.

 

"מה זאת אומרת אין לנו עוד הרבה זמן?" "אתה תצטרך להתעורר מתישהו ,לא?" ג'ון חייך. פול עצם את עיניו לרגע וכשפקח אותם ג'ון היה בן 24. זה מה שהוא רצה. 

הוא בהה בחברו המת לכמה שניות ונישק אותו. הנשיקה הייתה ארוכה וחמה. חמה בדיוק כמו שפול אוהב.

 

ג'ון חייך אליו. "ותזכור," הוא אמר, "אני עדיין גדול ממך בשנתיים, לא משנה מה." פול חייך חיוך קלוש. "שנה ושמונה חודשים, ג'ון." הפעם ג'ון לא חיקה אותו. הוא הסתכל עליו בחיוך מאושר כשצבעו החל לדהות. אור בצבע כתום-אדום בהק מולו כשג'ון נעלם. השמיים האפירו והרוח נשבה בחזקה, צורבת בעורו של פול. הגשם לא ירד. 

פול פקח את עיניו. היה זה שמונה בבוקר, לינדה עוד ישנה לידו.

 

הוא הסתכל סביבו. הכל נראה תקין כשהבחין בקרע של בד לבן על השולחן שליד מיטתו. הוא לקח את הבד בידו ובהה בו לכמה שניות. לאחר מכן הוא הביט מבעד לחלון.

 

השמיים האפירו והעננים נצמדו אחד לשני. ירד גשם.

 

הוא אהב את החורף יותר מתמיד.

---

וכמובן שבהצלחה לפול שהודיע על סיבוב הופעות באירופה... מי בא?