Good Day Sunshine (ג'ון/פול)

Dizzy Miss Lizzy שלחה לנו פיק!

ג'ון/פול, PG, אלטרנטיב וורלד. הדר הייתה הבטא.

אני אהבתי. תהנו.

---

זה היה יום אפור וקודר. הגשם לא הפסיק לרדת, וגם כשהוא הפסיק השמש לא הספיקה לצאת.

הוא התעורר בבוקר הקר הזה, התלבש וירד לקומת הכניסה. בכול בוקר כשהוא היה קם הוא היה חושב לעצמו,

'למה אני צריך בכלל בית כל כך גדול אם ממילא הוא כל הזמן ריק?'

 

הוא נכנס למטבח הנקי והכין לעצמו כוס תה. הוא הלך לסלון והדליק אש באח, התיישב על הספה עם כוס תה ביד אחת ועיתון ביד השנייה והתחיל את הבוקר כמו בכל יום. לפתע נשמעה דפיקה בדלת. הוא ניגש לשם. דרך העינית הוא ראה את ג'ורג' מתכווץ בתוך עצמו, וחייך. הוא פתח את הדלת והתחיל לצחוק.

 

"מצחיק," ג'ורג' אמר ודחף את פול כדי להיכנס. לא היה קשה לשים לב עד כמה רטוב הוא היה. "אני אלך להביא לך בגדים יבשים." פול אמר, "ואני אכין עוד תה." ג'ורג' אמר באדישות והלך למטבח. הוא סיים להכין את התה ופול עוד לא חזר. הוא חיכה עוד ועוד ועברה דקה ועוד אחת. הוא החליט לעלות למעלה לבדוק מה קורה. "פתאום אין לך בגדים?" הוא שאל בזמן שהסתכל על פול שפניו היו שקועות בתוך הארון הענקי. "כדור הארץ למקרטני!" הוא המשיך. פול לא ענה לו.

 

"הכול טוב, פולי?" הוא שאל והתקרב אליו. פול הסתובב אליו, מחזיק בידו תמונה קטנה בשחור לבן שלו ושל ג'ון. עיניו היו אדומות מבכי. "אני בטוח שכול יהיה בסדר..." ג'ורג' אמר, ניסה לנחם את חברו שבור הלב, "כן, הכול יהיה טוב." הוא חזר אחריו ונתן לו חולצה ומכנס יבשים. הוא חזר לסלון וחיכה לג'ורג'.

 

הוא הסתכל על השמיים העצובים ועל המים שזרמו ברחוב, על האיש הקטן עם המעיל השחור והמטריה שאיימה להתעופף בכול רגע. חוץ ממנו הרחוב היה שומם. נראה היה שכולם החליטו להסתגר בבתיהם החמים. כל הזמן הזה פול לא יכול היה שלא לחשוב על ג'ון, ששוכב עכשיו בחדר ניתוח מוקף ברופאים שנלחמים על חייו. הכי קשה היה לו לדעת שהוא לא יכול לעשות כלום כדי לעזור... שדות התעופה בלונדון היו סגורים בגלל מזג האוויר הסוער.

 

בלילה לפני כן הוא ישב בחדר העבודה שלו כשהטלפון צלצל. זאת הייתה סינתיה שהתקשרה, מבוהלת בבית החולים בניו יורק ומסרה לו שירו בג'ון ומצבו קשה. היה לו כול כך קשה אפילו לחשוב שלג'ון יקרה משהו.

 

ג'ון היה כול כך חשוב לו... מהרגע שפגש אותו לראשונה, הוא התאהב. בהתחלה הוא לא הבין איך הוא יכול להיות מאוהב בגבר וניסה להסתיר את הרגשות האלו בעזרת חברות מזדמנות בין נסיעה לנסיעה ואחר כך הוא גם פגש את ג'יין. עם הזמן ג'ון סיפר לו שגם הוא אוהב אותו ושככה זה ואין מה לעשות ופול לא ידע איך להגיב.

 

"כן, אני יודע שאתה אוהב אותי, אני רואה את זה בעניים שלך כשאתה מסתכל עלי." הוא זכר שג'ון אמר לו את זה ושנייה אחר כך הוא היה מעליו ונישק אותו ברכות. הם שמרו על זה בסוד שנים רבות, בכל זאת, ג'ון היה נשוי.

 

ב-1968 ג'ון פגש אמנית יפנית בשם יוקו אונו וכמו שתמיד קרה עם ג'ון הוא נתן לה להיכנס לעולו מהר מידי וחזק מידי. "אני כבר לא מכיר אותך." פול אמר לו לילה אחד אחרי שג'ון החליט שהוא רוצה להתגרש מסינתיה. "על מה אתה מדבר?" ג'ון שאל, למרות שהוא ידע בדיוק מה פול רוצה, "היוקו הזאת שיגעה אותך לגמרי!"

 

"אתה באמת חושב ככה?" "כן." פול ענה לו. ג'ון קם נתן לפול נשיקה רכה על השפתיים. "אני אראה אותך אחר כך..." הוא אמר, חייך ויצא מחדר. הוא הלך ליוקו להגיד לה שזה נגמר והוא אוהב את אשתו ושהוא סתם נסחף אחריה בטמטום מוחלט. "אני מצטער," הוא אמר לסינתיה כשנכנס לביתם. היא הסתכלה עליו במבט מבולבל. "אני מצטער שלא הייתי פה כדי להיות איתך והבן שלי כמעט ולא ראה אותי." "זה בסדר," היא אמרה בזמן שהוא חיבק אותה חזק ונישק אותה.

 

החיים של כולם השתנו אחר כך. ככול שהקשר בין ג'ון לסינתיה נהיה טוב יותר, הקשר בין פול לג'ון נהרס. הם הגיעו למצב שבו הם לא יכלו לראות אחד את השני. הם פירקו את הלהקה, ג'ון וסינתיה עברו לניו יורק, פול פגש מישהי נחמדה והם התחתנו, אבל זה נגמר אחרי כמה שנים, כשהוא הבין שהיא רוצה רק את הכסף והתהילה שלו.

 

בלילה שבו הוא התגרש ממנה הוא החליט שהוא מתקשר לג'ון. אחרי שיחה מלחיצה הוא וג'ון קבעו להיפגש בניו יורק. שבוע לאחר מכן פול נסע לשם. ככל שהם היו ביחד הקשר ביניהם התהדק. זה לא חזר להיות מה שהיה, אבל הם דיברו אחד עם השני המון, עזרו אחד לשני עם המוזיקה ובעיקר נהנו.

 

כשסינתה התקשרה באותו יום בדצמבר 1980 הוא הרגיש שזהו, זה נגמר, אין לו סיבה לחיות יותר. הוא ספר את הדקות עד שהתעורר לבוקר הנוראי הזה. הוא חיכה לשיחה הזאת שתקבע את העתיד, שתגיד לו אם האדם שהכי חשוב לו חי או מת. הוא פשוט ישב שם וחיכה.

"אז אתה לא שואל מה אני עושה פה?" ג'ורג' שאל לפתע. "מה אתה עושה פה?" פול שאל בחוסר אכפתיות, "אני יודע עלייך ועל ג'ון. דאגתי לך." הוא אמר. "אני לא באמת צריך שידאגו לי, אבל תודה." פול אמר וחייך לכמה שניות. עברו עוד כמה דקות של שקט ואז צלצול הטלפון החזיר את הנמצאים בבית לפוקוס.

 

פול ניגש לטלפון בחשש, הצלצול נשמע חזק יותר כול פעם, הוא פשוט צרם באוזניהם. "הלו?..." הוא אמר, בולע את הרוק בגרונו. "אוקיי... תודה..." הוא אמר וניתק. הוא שם את ידיו על פניו והתחיל לבכות. לאחר דקה או שתיים הוא נרגע והסתכל על ג'ורג' עם עיניים דומעות. "הוא בסדר."

 

מבעד לחלון הגדול שהיה בסלון אפשר היה לראות פתאום את הגשם נפסק והשמש יוצאת. הרחוב התמלא באנשים ובמכוניות, כאילו לא ירד גשם כל היום. 'הכול יהיה בסדר, ג'ון בסדר,' הוא אמר לעצמו בלב בזמן שסילק את ג'ורג' בעדינות מדרכו ועלה למעלה לארוז מזוודה. אחרי כמה דקות הוא חזר לג'ורג' שעמד שם לבדו. "אני חוזר לניו יורק." הוא אמר בחיוך ויצא מהדלת.

---

זה הפיק היחידי ששלחו לי עד עכשיו, אז... יאללה, לעבודה. P:

תודה, ליזי!